רי"ף ברכות דף לז:
גמ' ברכות דף נא.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא 30:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא :12:25 דקות .
2)מותר לאכול דייסא בפת במקום כף והוא
שיאכל הפת אח"כ 5
3)ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה, 6
4)הזורקים חטים לפני חתנים, צריך ליזהר
שלא יזרקו אלא במקום נקי 7
5)שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה. 7
6)שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא
ברכה. 9
7)אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא
טבילת הגר בלבד 9
8)שכח ואכל ולא בירך המוציא.. 10
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה ט
אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין
כוס מלא על הפת, ואין סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות ולא
את האוכלין שאין להן קליפין, כגון תותים וענבים ותאנים מפני שהן נמאסין, ומותר למשוך
את היין בצינורות בבתי חתנים וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות
הגשמים מפני שנמאסין, ואין נוטלין ידיהן ביין בין חי בין מזוג, וכן אין מפסידין שאר
אוכלין ומשקין דרך בזוי ובעיטה.
בית יוסף אורח חיים סימן
קעא
א אמר שמואל עושה אדם צרכיו בפת. בסוף פרק שלשה שאכלו (נ:) כמאן אזלא הא
דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת כמאן כרבי אליעזר וכתב הרא"ש (סי' לב) פסק רבינו
חננאל כרבנן וגם ברייתא דבסמוך דאין סומכין את הקערה בפת פליגא אדשמואל הילכך אין הלכה
כשמואל מיהו בפ"ב דמסכת יום טוב (כא:) אמרינן הני סופלי לחיותא ביומא טבא היכי
עבדינן להו ומסיק דמטלטלים אגב ריפתא כשמואל דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת אלמא
דסתמא דתלמודא סבירא ליה כשמואל ובה"ג (הל' קדוש יד ע"ד) כתב והלכתא כרבנן
ואע"ג דאמרינן כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת כמאן כרבי אליעזר
וקיימא לן הלכתא כשמואל הני מילי במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס לא ונראה דאפילו שמואל
מודה דבמידי דמאיס אסור כדמוכח בשבת פרק במה טומנין (נ:) הילכך קיימא לן כשמואל דהיכא
דלא מאיס עושה כל צרכו בפת ומותר לסמוך הקערה בפת אי לא ממאיס עכ"ל הרא"ש.
וכן דעת התוספות (ד"ה כמאן) דהלכה כשמואל וכי קאמר שמואל במידי דלא ממאיס אבל
לא במידי דממאיס וכן דעת ה"ר יונה (לז: ד"ה ואין זה) וכן דעת הרשב"א
ז"ל (שם ד"ה ולענין): ואיתא תו פרק ג' שאכלו (שם) ת"ר ארבעה דברים נאמרו
בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין מזרקין את הפת ואין
סומכים את הקערה בפת. אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי אייתו לקמייהו
תמרי ורימוני שקל מר זוטרא פתק לקמיה דרב אשי דיסתנא אמר ליה לא סבר לה מר להא דתניא
אין מזרקין את האוכלין ההיא בפת והתניא כשם שאין מזרקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין
אמר ליה והתניא אע"פ שאין מזרקין את הפת אבל מזרקין את האוכלין אלא לא קשיא הא
במידי דממאיס הא במידי דלא ממאיס: והרי"ף (לז:) כתב הברייתא דארבעה דברים נאמרו
בפת וכו' ואח"כ כתב וכשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין ודוקא מידי
דממאיס אבל מידי דלא ממאיס כגון אגוזי ורימוני וחבושי לית לן בה ולא הזכיר מימרא דשמואל.
וכתבו תלמידי ה"ר יונה (שם ד"ה אין מניחין) אין מניחין בשר חי על הפת טעמא
דמילתא משום דממאיס ועוד אפשר לתת טעם אחר מפני שיצטרך להדיחו מפני הדם הנדבק בבשר
ואין מעבירין כוס מלא יין על הפת כי שמא ישפך מן היין על הפת והוי מאוס ואין סומכין
את הקערה גם בזה הטעם משום מאיסותא כי שמא ישפך מן המרק על הפת ומתוך מה שכתב הרי"ף
הברייתא סתם נראה שסובר שכמו שאין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת
כך הוא הלכה שאין סומכין את הקערה בפת ואין זה נראה למורי דבגמרא אמרינן בהדיא דשמואל
אמר עושה אדם צרכיו בפת מיהו דוקא בהאי בלחוד סובר שמואל שהוא מותר אבל במאי דאמרינן
אין מניחין בשר חי על גבי הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ודאי אפילו שמואל מודה שהוא
הלכה מפני שאין הפת מאוס כל כך כשהמרק נופל על הפת כמו כשנופל עליו היין עכ"ל
נראה מדבריו דהרי"ף סבר דלית הלכתא כשמואל: אבל הרשב"א (שם) כתב שכדברי התוספות
נראה מדברי רבינו האי שכתב אין זורקין את הפת ולא שאר אוכלין דממאיסי אבל דלא ממאיסי
זורקין ואף הרי"ף כתב כן ע"כ משמע שסובר שמאחר שכתב הרי"ף ודוקא מידי
דממאיס אבל מידי דלא ממאיס כגון אגוזי ורימוני וחבושי לית לן בה ממילא משמע דכל הני
דאסר בברייתא דוקא כשהם נמאסין בכך אבל אם אינם נמאסין בכך שרי ולפיכך לא הוצרך לכתוב
הא דאמר שמואל עושה אדם צרכיו בפת. ומכל מקום על מה שכתב שכן נראה מדברי רבינו האי
והרי"ף שכתבו דוקא מידי דממאיס אבל מידי דלא ממאיס לא קשה לי דהא בהדיא אמרינן
הכי בגמרא והיכי תלי מילתא בדברי רבינו האי והרי"ף. ואפשר לומר דכיון דהנך אמוראי
דאמרי הכי בגמרא סברי להו כשמואל אי לא הוה קיימא לן כשמואל הכי נמי לא הוה קיימא לן
כהנך אמוראי ומכיון דכתבו הרי"ף ורבינו האי כהנך אמוראי ממילא משמע דסבירא להו
דהלכה כשמואל אי נמי משום דבגמרא הוה אפשר לפרושי דהא דמפליגנן בין ממאיס ללא ממאיס
היינו דוקא בשאר אוכלים אבל בפת אע"ג דלא ממאיס אין זורקין ומדברי רבינו האי והרי"ף
משמע ליה דאפיתא נמי קאי הא דמפלגינן בין היכא דממאיס להיכא דלא ממאיס: והרמב"ם
בפרק ז' (ה"ט) כתב כדברי הרי"ף וזה לשונו אין מניחין בשר חי על הפת וכו'
ואין זורקין את הפת ולא את החתיכות ולא את האוכלין שאין להם קליפים כגון תותים וענבים
ותאנים מפני שהם נמאסים. וכיון דכל הנך רבוותא סברי דהלכה כשמואל ורבינו האי והרי"ף
נמי הכי סבירא להו לדעת הרשב"א ולפי זה גם הרמב"ם הכי סבירא ליה הכי נקטינן:
ומ"ש רבינו ואין סומכין בו את
הקערה אי מאיס בהכי אבל אי לא מאיס לא. פירושו שאם הקערה מלאה פירות או דברים כיוצא
בהם שאפילו יפלו על הפת לא ימאס בכך מותר לסמוך אותה בפת ולא אמרינן שהוא מזלזל בפת
אבל אם הקערה מלאה יין וכיוצא בו מדברים שכשנופלים על הפת הוא נמאס אין סומכין אותה
בפת שמא תשמט הקערה ויפלו מאותם הדברים על הפת וימאיסוהו. ואע"פ שכתב ה"ר
יונה (שם ד"ה ואין זה) דלשמואל סומכים בפת קערה מלאה מרק לפי שאין הפת מאוס כל
כך כשנופל עליו מרק כמו שנופל עליו יין אין נראה שיהא כן דעת רבינו אלא כיון שהוא נמאס
קצת בכך אין סומכין ולכן סתם דבריו ולא פירש דבקערה שיש בה מרק שרי לסמוך אלא שלקמן
כתב בשם הרא"ש (פ"ז סי' לב) שהפת שאוכל בה דייסא אינה נמאסת ונראה שאינה
נמאסת במרק יותר מבדייסא ומיהו אפשר דהתם דמתוך שהוא אוכל בה קאמר דאינה נמאסת אבל
היכא שנפלה עליו הדייסא נמאס בכך והוא הדין למרק:
ומ"ש רבינו ואין נוטלין הידים
ביין וכו'. שם פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן וקיימא לן כרבנן דאמרי בין כך ובין כך כלומר
בין חי בין מזוג אין נוטלין ממנו לידים והסכימו הרא"ש (שם סי' לא) והרשב"א
(שם ד"ה כך) לדברי הראב"ד שפירש דלאו לנטילת ידים המכשירים לאכילה קאמר דההיא
נטילה ליכא מאן דפליג שאינה אלא במים אלא נטילה לנקיות בעלמא קאמרי ומשום הפסד אוכלין:
ומשמע לי דהא דאמרינן דאין זורקין האוכלין אפילו בזורק לתוך קערה או על גבי מפה שאין
האוכלין מתלכלכים היא ואפילו הכי תאנים שבשלו כל צרכן ותותים אסור מפני שמתוך שהם מתמעכים
על ידי זריקתם הם נמאסים בעיני האוכלם ותדע דהא כי פתק מר זוטרא דיסתנא לרב אשי דהיינו
בשר מבושל כדפירש רש"י על כרחך במקום נקי פתק דהא למיכל פתק ליה ובכהאי גונא קאמר
דמידי דממאיס כגון תאנים ותותים אסור לזרקם וכיון דאסר לזרוק את הפת משמע דאפילו בזורקו
על גבי מקום נקי אסר שמפני חשיבות הפת אסור לזרקו אע"פ שאינו נמאס כלל מפני שזלזול
הוא לו שיזרקוהו וכן כתבו התוספות (נ: ד"ה אין) אין זורקין את הפת אפילו לא ממאיס
וכן שאר אוכלין אסור לזרוק במידי דממאיס ואע"ג דאמר שמואל עושה אדם צרכיו בפת
והוא דלא ממאיס יש לומר זריקה שאני דהוי ביזוי טובא ועוד דזריקה לא מיקרי צורך אכילה
כמו סמיכת קערה דמודה שמואל דאין זורקין את הפת וכן נראה דעת הרא"ש דאהא דת"ר
ארבעה דברים נאמרו בפת אין מניחין בשר חי על הפת ואין מעבירין כוס מלא על הפת ואין
סומכין את הקערה בפת ואין זורקין את הפת כתב ושמואל מודה בכל מה ששנינו בברייתא זו
בר מאין סומכין דשרי אי לא ממאיס ע"כ ונראה דטעמא משום דכל הני לאו צורך אכילה
הן כמו סמיכת הקערה בפת: אבל מדברי הרשב"א (נ: ד"ה ולענין) שכתב בשם רבינו
האי נראה שאין חילוק בין פת לשאר אוכלים וכן נראה גם כן מדברי ה"ר יונה (לז: ד"ה
וזורקין) וכן נראה שהוא דעת רש"י דאהא דת"ר ממשיכין יין וכו' וזורקין לפניהם
קליות וכו' אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים כתב אבל לא גלוסקאות שהרי
אף בימות החמה הן נמאסין בזריקתן. נראה מדבריו שאם לא היו נמאסים היה מותר לזורקן אע"פ
שגלוסקאות פת הן: והא דפירש רש"י דלא ממאיס רימון ואגוז וכל דבר קשה נראה שאפילו
באין קליפתן עליהם קאמר שהרי מאחר שאינם מתמעכים על ידי הזריקה כל שזורקן על גבי מקום
נקי אינם נמאסים. ואם מותר לזורקן על גבי קרקע יתבאר בסוף [ה]סימן (ד"ה וכתבו)
בס"ד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעא סעיף א
עושה אדם (א) צרכיו (ב) בפת והני מילי
דלא ממאיס ביה, (ג) אבל מידי דממאיס ביה, * (ד) לא; * הילכך אין מניחין עליו בשר חי,
ואין מעבירין עליו (ה) כוס מלא, ואין סומכין בו הקערה * (ו) אם היא (ז) מלאה דבר שאם
יפול על הפת ימאס, ואין נוטלין הידים ביין בין חי בין מזוג אפילו נטילה (ח) שאינה צורך
אכילה, (ט) א ואין זורקין הפת משום בזיון אוכלים; וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין
זורקין אוכלין (י) הנמאסים ע"י זריקה; אבל מידי דלא ממאיס, (יא) כגון אגוזים ורימונים
וחבושים, שרי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעא סעיף א
(א) צרכיו – ר"ל צורך תשמישיו
וכמו שיתבאר לקמיה:
(ב) בפת – וכ"ש בשאר אוכלין:
(ג) אבל מידי דמימאס וכו' – ואפילו
בשאר אוכלין ג"כ אסור:
(ד) לא – ואם עושה לרפואה שרי אפילו
מימאס ביה וכדלקמן בסימן שכ"ח ס"כ ואפילו בלא רפואה אם הוא דבר שהוא צורך
האדם ודרך העולם לעשות בהאוכל צורך זה ג"כ שרי ומטעם זה מזלפין הקרקע ביין וסכין
הגוף ביין ושמן כמבואר בגמרא בכמה דוכתי. אסור לפצוע זיתים ליטול ידיו במים היוצאים
מהם [שחזקים הם ומעבירים את הזוהמא] מפני שהזיתים נמאסים עי"ז ואיכא הפסד אוכלין
[גמרא]:
(ה) כוס מלא – שקרוב הדבר שישפך עליו
וימאס:
(ו) אם היא וכו' – וג"כ מטעם
הנ"ל וכ"ש אם הקערה בתחתיתו אינו נקי וימאס הפת עי"ז:
(ז) מלאה וכו' – אבל כשאינה מלאה שרי
לסמוך אף דמשתמש בפת דעושה אדם כל צרכיו בפת וכנ"ל וה"ה דמותר לכסות בו כלי
[טור]:
(ח) שאינה צורך אכילה – דאלו בנטילה
לאכילה בלא"ה אסור לכמה פוסקים [עיין בסימן ק"ס סי"ב] דאין נטילה אלא
במים אלא אף בזה שאינה צורך אכילה אסור משום בזיון היין וה"ה בשאר משקין אסור.
ובשעת הדחק עיין לעיל בסי' ק"ס סוף סי"ב ובבה"ל שם:
(ט) ואין זורקין הפת – ומבואר בב"י
וש"פ דפת חשיבא טפי משאר אוכלין ובדידיה אסור אפילו אם לא נמאס ע"י זריקה
כגון שזורקו ע"ג מקום נקי דזלזול הוא לפת:
(י) הנמאסים ע"י זריקה – כגון
תאנים וכדומה שנתבשלו כל צרכן שהם רכים ומתמעכים ע"י זריקה ונמאסים:
(יא) כגון אגוזים וכו' – שהם קשים
ואינם מתמעכים ומיירי שזרקו במקום נקי דאל"ה אסור אפילו באגוזים וכדלקמיה בסעיף
ד'. כשרואין אוכלין מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום
דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם [עירובין ס"ד]. איתא בגמרא [תענית כ'] דרב הונא
סובר מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה [וה"ה לעופות] אמנם בא"ר מסתפק אם
הלכה כר"ה בזה ועיין במחצית השקל שמצדד דאם אין לו דבר אחר להאכיל כ"א מאכל
אדם לכו"ע מותר ואפשר דמשום זה נוהגין העולם היתר להאכיל לעופות פת:
בית יוסף אורח חיים סימן
קעא
ג כתב א"א ז"ל יש נוהגים לאכול דייסא בפת וכו' עד עם הדייסא.
בסוף פרק ג' שאכלו (סי' לב) וכך הם שם דברי התוספות (ד"ה כמאן) וכן כתבו הגהות
מיימוניות בפרק ז' מהל' ברכות (אות כ):
ומ"ש אלא אם כן היו ראויים לאכילה.
פירוש אלו עם אלו ואוכלן ביחד כתב שם הרא"ש דאין לפרש היו ראויים דקאמר לאפוקי
שאינם ראויים לאכילה דכל שכן אם אינם ראויים לאכילה דמותר להשתמש בהם דכשישתמש מעשה
עץ שימש הילכך על כרחך ראויים לאכילה דקאמר היינו שאוכלן ביחד ובהגהות מיימוניות (שם)
כתוב בשם מסכת סופרים (פ"ג הט"ז) רשב"ג אומר אין אוכלין באוכלין אלא
א"כ אוכלן בבת אחת וזה מפורש כפירוש הרא"ש ז"ל: ומשמע לי דהנך שנוהגים
לאכול הדייסא בפת במקום כף סברי כשמואל ומה שאוכלים הפת אח"כ מפני שמי שהוא אוכל
בו הדייסא אינו נמאס עליו וכיון שהוא אוכלו אח"כ ליכא משום הפסד אוכלין אבל אם
לא היה אוכלו ליכא מאן דאכיל ליה אחר שהכניסו זה לתוך פיו ונמצא שהפסיד זה האוכלין
בידים. ובמסכת סופרים (שם) נראה שאף ע"פ שיאכלנו אח"כ אסור מפני שהוא זלזול
לפת שמשמש מעשה עץ בעלמא ומשום הכי אסר לאכול אוכלין באוכלין אלא אם כן אוכלן בבת אחת
דאז לא מחזי שהפת טפל לדייסא אלא שהדייסא טפילה לפת שהוא נוטל אותה ללפת בו את הפת.
והגדולים שהיו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא נראה שהיו מכוונים לצאת ידי חובת
מסכת סופרים ולכן היו אוכלים בכל פעם מעט מן הפת עם הדייסא שאז היה נראה שהדייסא היתה
באה ללפת את הפת ואע"פ שלא היו אוכלים בכל פעם אלא מעט מהפת מכל מקום בהכי סגי
להראות שאין הפת משמש לדייסא וגם לפי דעת הגדולים הללו נראה שהיה צריך שיאכל לבסוף
כל אותה פרוסה דאם לא כן מה שישתייר ממנה מאחר שהכניסו לתוך פיו לא חזי לאכילה לשום
אדם ואיכא משום הפסד אוכלים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעא
סעיף ג
מותר לאכול דייסא (פי' החטה הנקלפת
מבושלת) בפת (טו) במקום כף, (טז) והוא שיאכל הפת אח"כ; (יז) ג והמדקדקים אוכלים
בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא. הגה: והנשאר מן הפת (יח) אח"כ,
אוכלים אותו (ב"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעא סעיף ג
(טו) במקום כף – משום דעושה אדם צרכיו
בפת היכא דלא מימאס וכנ"ל והכא לא מימאס להאדם הזה בעצמו שאכל בו הדייסא:
(טז) והוא שיאכל וכו' – דלאדם אחר
מימאס ואיכא הפסד אוכלין:
(יז) והמדקדקים וכו' – שחוששים להשתמש
מעשה עץ באוכלין דביזוי הוא לכן אוכלין בכל פעם מעט מן הפת דנראה כאלו בא ללפת את הפת:
(יח) אח"כ אוכלין אותו – דלאחרים
הוא נמאס וכנ"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן
קעא
ד ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וכו'. בסוף פרק ג' שאכלו שם ת"ר
ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא
בימות הגשמים אבל לא גלוסקאות לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. ופירש רש"י ממשיכין
יין בצינורות. משום סימן טוב ואין כאן משום ביזיון והפסד לפי שמקבלין אותו בראש פי
הצינור בכלי: בימות החמה. שאין טיט בדרכים: אבל לא גלוסקאות. שהרי אף בימות החמה הן
נמאסים בזריקתן. וגם הרא"ש כתב שם (סו"ס לב) גבי מושכין יין בצינורות ומיירי
שמקבלן בכלי בפי צינור: והרשב"א (נ: ד"ה ולענין) כתב והא דתניא ממשיכין יין
בצינורות לפני חתן וכלה אע"פ שנמאסים התם משום דעיקר שמחת חתן וכלה בכך וכדי לשמחן
שרי וקליות ואגוזים דאסירי בימות הגשמים לפי שאין עיקר שמחתן בכך אלא שמתוך שיש קצת
שמחה בכך שרי בימות החמה עכ"ל וגם ה"ר יונה (לז: ד"ה ממשיכין) כתב ממשיכין
יין ולא נחוש בזה משום ביזוי אוכלים דביזוי כזה מותר משום שמחת חתן וכלה ע"כ ולכאורה
משמע שהם סוברים שאע"פ שאינו מקבלן בכלי בפי הצינור שרי משום שמחת חתן וכלה ומיהו
מאחר שלא הזכירו בדבריהם לשון הפסד אוכלין נראה דבמקבלן בכלי בפי הצינור עסקינן וכדפירש
רש"י ואפילו הכי איכא למיחש לביזוי אוכלין כלומר שכל שהם משמשים שלא לצורך אכילה
ושתייה הוא זלזול לאוכלין או שעל ידי שהם ניגרים בצינור הם נמאסים קצת ולהכי קאמר דלא
חיישינן משום שמחת חתן וכלה אבל שילכו לאיבוד משום שמחת חתן וכלה ודאי ליכא מאן דשרי
כך נראה לי ואע"פ שה"ר מנוח (ספר המנוחה ברכות פ"ז ה"ט) כתב בשם
הראב"ד דאפילו אזיל לאיבוד שרי משום שמחה ע"כ נראה לדידן דאין זה עיקר השמחה
אין ספק דבאזיל לאיבוד אסור:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעא
סעיף ד
(יט) ממשיכין יין בצנורות לפני חתן
וכלה, (כ) והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור; וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה,
שאינם נמאסים; אבל לא בימות הגשמים, מפני (כא) ד שנמאסים; אבל (כב) לא גלוסקאות לעולם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעא סעיף ד
(יט) ממשיכין יין בצנורות – שעושין
משום סימן טוב שימשך שלותן וטובתן ומיירי בצינור של עץ שאינו נמאס:
(כ) והוא שיקבלנו – דאל"ה איכא
משום הפסד אוכלין:
(כא) שנמאסין – ואע"פ שאגוזין
יש להם קליפה ואין האוכל שבתוכן נמאס מ"מ בימות הגשמים שיש רפש וטיט ומתלכלכין
שם נמאסין להגביהן ואיכא הפסד אוכלין. יש מקומות שהנהיגו כהיום לזרוק צמוקין לפני החתן
בשבת שלפני חתונתו בשעה שקורין אותו למפטיר ולא יפה הם עושין שרכין הם ונמאסין עי"ז
כנ"ל:
(כב) לא גלוסקאות – כנ"ל ס"א:
בית יוסף אורח חיים סימן
קעא
ה ואהא דתניא זורקים לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים
כתבו התוספות (שם ד"ה ולא) ולא בימות הגשמים אע"פ שבאגוזים אין האוכל נמאס
בתוכו מכל מקום כשהן נופלין בטיט נמאסין. ומשמע מדבריהם שאפילו כשהם בקליפתם אין זורקין
אותם בימות הגשמים: וכתבו עוד התוספות דעכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים צריך ליזהר
שלא יזרקום אלא במקום נקי. וכן כתב ה"ר יונה (שם ד"ה וזורקין) וכן כתוב בהגהות
מיימוניות פ"ז (ברכות אות ל) וכתוב עוד שם שמהר"ם (על הכל סי' יג) צוה לכבדם
משם כדי שלא ידרסו עליהם ולא נהגו כן: כתב הרוקח (סו"ס שלא) במסכת סופרים (פ"ג
הי"ד) רבי אליעזר בן יעקב אומר כל אוכל שגמרו בידי אדם מותר לכסות בו רבי אליעזר
בן יעקב אומר כל שיש לו יד ועוקץ מותר לכסות בו ע"כ. ומשמע דאפילו מאן דפליג על
שמואל מודה דבכהאי גונא שרי להשתמש באוכלין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעא סעיף ה
הזורקים חטים לפני חתנים, צריך ליזהר
שלא יזרקו אלא (כג) במקום נקי (כד) וגם יכבדו אותו משם, כדי שלא ידרסו עליהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעא סעיף ה
(כג) במקום נקי – כדי שלא ילך לאיבוד:
(כד) וגם יכבדו וכו' – דאל"ה
אין תועלת מה שזרק במקום נקי:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ח הלכה יב
כל הברכות האלו אם נסתפק לו בהם אם
בירך או לא בירך אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהן מדברי סופרים, שכח והכניס
אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף, ואם היו פירות שאם
זרקן ימאסו כגון תותים וענבים מסלקן לצד אחד ומברך ואחר כך בולען, ואם אינן נמאסין
כגון פולים ואפונים פולטן מפיו עד שיברך ופיו פנוי ואחר כך אוכל. +/השגת הראב"ד/
שכח והכניס אוכלין כו' עד ומברך עליהן. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ והוא שבדעתו
לאכול יותר דאם לא כן הוה ליה גמר עוד נראה לי שאם יש לפניו משקין יותר שאינו בולע
מה שבפיו אלא פולט ומה חסרון יש במלא פיו משקין אם יאבדו ולא יהנה מהם בלא ברכה אבל
כשאין לו יותר והוא דחוק לאותם שבפיו התירו לבלען ולא יאבדו ותאבד גם כן הברכה שהרי
גמר שאם יפלוט אותם ג"כ תאבד שאין לו יותר עכ"ל.+
בית יוסף אורח חיים סימן
קעב
א – ב שכח והכניס משקין לתוך פיו וכו'. בסוף פרק ג' שאכלו (נ:) אמר רבי
יהודה שכח והכניס אוכלים לתוך פיו בלא ברכה תני חדא בולען ותניא אידך פולטן ותניא אידך
מסלקן לא קשיא הא דתני בולען במשקין והא דתני פולטן במידי דלא ממאיס והא דתני מסלקן
במידי דממאיס ופריך במידי דלא ממאיס נמי ליסלקינהו לצד אחד וליבריך תרגמא רב יצחק קסקסאה
משום שנאמר (תהלים עא ח) ימלא פי תהלתך. ופירש רש"י בולען. בלא ברכה: פולטן. ומברך
וחוזר ואוכלן: משקין בולען שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך ולא לפולטן שמפסידן:
והרא"ש (סי' לג) כתב פירש רבינו חננאל במשקין בולען ואינו מברך עלייהו משום דאידחו
להו מתורת משקין דאינם ראויים לשתות לכל אדם הילכך אין להקפיד [על ברכתו] אפילו יכול
לברך על ידי הדחק ולא משמע הכי דמשמע בולען ופולטן ומסלקן הכל בענין אחד שיברך עליהם
ובמידי דלא ממאיס הצריכו רבנן לפלוט ולברך ובמידי דממאיס התירו לו לסלקו לצד אחד ולברך
ובמשקין שאי אפשר בסילוק לצד אחד התירו לו לבלוע ולברך ולא דמי לאכל ושכח ולא בירך
עד שגמר סעודתו שאינו מברך (נא.) דשאני הכא שנזכר שלא בירך בעוד המשקין בפיו ודומה
קצת עובר לעשייתו מה שנזכר קודם לבליעה אלא שלא היה יכול לברך וכן פירש הראב"ד
ז"ל: והרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות ברכות (הי"ב) משקין בולען ומברך
עליהם בסוף ואפשר לפרש דבריו שהוא סובר שאינו מברך עליהם ברכה ראשונה וכדברי רבינו
חננאל ולפיכך כתב שמברך עליהם בסוף כלומר שמברך עליהם ברכה אחרונה בלבד אבל יותר נראה
לומר דמברך ברכה ראשונה בסוף קאמר דאם לא כן הכי הוה ליה למימר ואינו מברך אלא ברכה
אחרונה בלבד ועוד דאי ברכה אחרונה קאמר מאי קמ"ל פשיטא וכן נראה לכאורה מדברי
הראב"ד שכתב עליו ומברך עליהם בסוף והוא שדעתו לאכול יותר דאם לא כן הוי ליה גמר
ע"כ ומשמע שהוא מפרש שהרמב"ם סובר שמברך ברכה ראשונה לבסוף כדברי הרא"ש
והוא סובר שאם אין דעתו לאכול יותר הוי ליה גמר והא קיימא לן דכל שגמר אינו חוזר ומברך
למפרע: והרשב"א כתב בסוף פרק שלשה שאכלו (שם ד"ה והתניא) שדעת הראב"ד
שמי שגמר סעודתו ולא בירך חוזר ומברך למפרע והא דקתני הכא בולען ומברך עליהם כשאין
לו אלא הם ואם יש לו זולתם פולטן ומברך על האחרים ושותה והביא ראיה מדגרסינן בירושלמי
(ברכות פ"ו ה"א) הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן וכתב
דמסתברא דהא דקאמר פולטן ביש לו זולתן ע"כ וכן כתוב בספר אהל מועד (דרך א נתיב
יב) ומבואר הוא שאין זה מכוון עם כוונתו בהשגות כלל: ולענין הלכה כיון שדברי רבינו
חננאל מפורשים ודברי הרמב"ם אפשר להתפרש כן מסתמא אמרינן דבשיטתיה אמרה ונקטינן
כוותייהו דרבנים מובהקים נינהו ומקילים בברכות דרבנן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעב סעיף א
שכח והכניס משקין לתוך פיו בלא ברכה,
(א) א בולען * (ב) ואינו מברך עליהם (ג) ברכה ב ראשונה. הגה: (ד) ג וי"א דמברך
עליהם, (ה) וכן נראה עיקר (הרשב"א בשם הראב"ד והרא"ש פרק ג' שאכלו וכן
דברי הרמב"ם פ"ח מהל' ברכות).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעב סעיף א
(א) בולען – שא"א לפולטן דמימאסי
ומיפסדי וגם לסלקם לצד אחד מלוגמיו ולברך כמו בס"ב באוכלין אינו יכול לעשות זה
במשקין שא"א לדבר בעוד משקין בפיו הלכך התירו לו לבולען וכתב בלבושי שרד דאם הכניס
מעט בפיו ויכול לברך ע"י הדחק יברך:
(ב) ואינו מברך עליהם וכו' – י"א
דכ"ז דוקא כשאין לו יותר משקין לשתות והוא דחוק למשקין הללו אבל אם יש לו יותר
יפלוט ולא יהנה בלי ברכה וכן ראוי לנהוג [מ"א וא"ר]:
(ג) ברכה ראשונה – הטעם דמאחר שכבר
בלע המשקין כבר נדחה ממנו מצות ברכה ראשונה אבל ברכה אחרונה צריך לברך אם היה כשיעור
עיין לקמן בסי' ר"י:
(ד) וי"א דמברך עליהם – היינו
אחר שבלע מברך עליהם הברכה ראשונה ולא דמי להא דקי"ל בסי' קס"ז ס"ח
דאם נזכר אחר שגמר סעודתו שלא בירך אינו מברך דשאני הכא דמאחר שנזכר בעודו בפיו היה
עליו אז חיוב ברכה ודומה זה קצת לעובר לעשייתן אלא שלא היה יכול לברך לכן לא נפטר מן
הברכה:
(ה) וכן נראה עיקר – ודעת רוב הפוסקים
כדעה ראשונה שאינו מברך רק ברכה אחרונה אם שתה כשיעור וכן הסכים הא"ר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעב
סעיף ב
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה,
אם הוא דבר (ו) שאינו נמאס אם יפלטנו, (ז) ד יפלטנו ויברך עליו; ואם הוא (ח) דבר שנמאס,
מסלקו לצד אחר ומברך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעב סעיף ב
(ו) שאינו נמאס – כגון פולין וכיו"ב
שהם קשים:
(ז) יפלטנו ויברך עליו – כדי שיהא
פיו ריקן בשעת הברכה דכתיב ימלא פי תהלתך [גמרא] וכתב האשכול מהא שמעינן מאן דמברך
ברכה צריך לברך מלא פומיה ולא לגמגם:
(ח) דבר שנמאס – כגון תותים וענבים:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק יא הלכה ז
אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא
טבילת הגר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שעדיין לא נתקדש ולא נצטוה
עד שיטבול, לפיכך אחר שיטבול מברך על הטבילה מפני שהיה דחוי מעיקרו ולא היה ראוי לברך.
שולחן ערוך יורה דעה סימן
רסח סעיף ב
כשבא להתגייר ג אומרים לו: מה ראית
שבאת להתגייר, או אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים סחופים (פי' אבודים וסחופים מן מדוע
נסחף אביריך (ירמיה מו, טו)) ומטורפים, ויסורים באים עליהם. אם אמר: יודע אני ואיני
כדאי להתחבר עמהם, מקבלין אותו מיד ומודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודת
כוכבים, ומאריכין עמו בדבר זה, ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעים
אותו מקצת עונשין של מצות, שאומרים לו: קודם שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת,
חללת שבת אי אתה חייב סקילה, ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת, חללת שבת אתה חייב סקילה.
ד ואין מרבין עליו ה ואין מדקדקין עליו. וכשם שמודיעים אותו ענשן של מצות כך מודיעים
אותו שכרן של מצות, ומודיעים אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העוה"ב, ושאין שום
צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודעם. ואומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו
צפון אלא לצדיקים, והם ישראל וזה שתראה ישראל בצער בעולם הזה, טובה היא צפונה להם שאינם
יכולים לקבל רוב טובה בעוה"ז כעובדי כוכבים, שמא ירום לבם ויתעו ויפסידו שכר עולם
הבא, ואין הקב"ה מביא עליהם רוב פורענות כדי שלא יאבדו, אלא כל העובדי כוכבים
כלים והם עומדים. ומאריכין בדבר זה כדי לחבבן. אם קבל, מלין אותו מיד וממתינים לו עד
שיתרפא רפואה שלימה ואח"כ (א) מטבילין אותו טבילה הוגנת ו בלא חציצה. ז (וי"א
שיגלח שערותיו ויטול צפרני ידיו ורגליו קודם טבילה) (טור ורי"ף ורא"ש) ושלשה
(תלמידי חכמים) (ג"ז טור) עומדים על גביו ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת
מצות חמורות פעם שנייה, והוא עומד במים. ואם היתה אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה,
והדיינים מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות וחמורות, והיא יושבת במים, ואח"כ
טובלת (ב) בפניהם והם מחזירים פניהם ויוצאין, כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמים, ויברך
על הטבילה אחר שיעלה מן המים, וכיון שטבל הרי הוא כישראל, שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל
מומר שאם קדש קדושיו קדושין.
ש"ך על שולחן ערוך
יורה דעה סימן רסח סעיף ב
ג אומרים לו מה ראית כו' – שאם ירצה
לפרש יפרוש שקשים גרים לישראל כספחת גם שלא יאמר לאחר מכאן אלו ידעתי לא הייתי מתגייר
וכ' הב"י שאם לא הודיעוהו אינו מעכב והביאוהו האחרונים:
ד ואין מרבים עליו – הזכרת העונשים:
ה ואין מדקדקין עליו – כלומר אף באותן
מקצת עונשין אין להודיעו כל דקדוקי עונשין אלא מודיעין אותו דרך כלל קודם שבאת למדה
זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה ועכשיו אכלת חלב כו' ואין
להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת דשמא כוונתו לשמים, כ"כ
הב"ח:
ו בלא חציצה כו' – ואמרינן בש"ס
כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר וע"ל סי' קצ"ח דבר החוצץ בטבילה וכן צריך מקוה
הכשר לטבילת נדה כדלעיל סי' ר"ח כדאי' בש"ס וכ"כ הרמב"ם פי"ג
מהל' א"ב דין י"ג ובמקוה הכשר לטבילת נדה שם מטבילין את הגרים ואת העבדים
ואת המשוחררי' וכל דבר שחוצץ בנדה חוצץ בגרים ועבדים ובמשוחררים ע"כ:
ז וי"א שיגלח כו' – משמע אפי'
אין חציצה בשערותיו כגון שיחוף ויסרוק היטב או יגוז מקצת שערותיו הקשורים וחוצצין אעפ"כ
יגלח כל שערותיו משום שנכנס לכלל יהדות וכ"כ הב"ח דאפשר דנטילת שער בגר הוא
ע"פ דברי ר"מ דרשן שהביא רש"י בפרשת בהעלותך וכן המנהג במומרים כשחוזרים
לדת ישראל ע"כ מיהו נראה דבדיעבד אם לא גילח שערו רק שאין דבר חוצץ הרי טבילה:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ד הלכה ב
מי שנסתפק לו אם בירך המוציא או לא
בירך המוציא אינו חוזר ומברך מפני שאינו מן התורה, שכח לברך המוציא אם נזכר עד שלא
גמר סעודתו חוזר ומברך ואם נזכר לאחר שגמר אינו חוזר ומברך.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז סעיף ח
שכח ואכל ולא בירך המוציא, אם נזכר
בתוך הסעודה (מז) כ מברך, ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו, (מח) כא אינו מברך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסז סעיף ח
(מז) מברך – על מה שיאכל אח"כ
דכי בשביל שאכל עד עתה בלי ברכה יחזור ויאכל בלי ברכה [גמרא]:
(מח) אינו מברך – שברכת הנהנין הוא
כשאר ברכת המצות שאין מברכין עליהם אלא עובר לעשייתן ולא אח"כ אא"כ היא מצוה
שא"א לברך עליה עובר לעשייתן כמ"ש בסימן קנ"ח סי"א ע"ש ומיהו
אם אפשר לו לאכול עוד מעט טוב שיברך המוציא ויאכל:
