ברכות – דף לז עמוד א

פוסקים

רי"ף ברכות דף לז.

גמ' ברכות דף נ.

 

 אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 31:15
דקות

 אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 22:15  דקות .

 

1)ג' שאכלו אינם רשאים ליחלק.. 1

2)שלשה שישבו לאכול וברכו ברכת
המוציא, אפילו כל אחד אוכל מככרו ואפילו לא אכל עדיין כזית פת, אינם רשאים ליחלק   6

3)ג' שבאו מג' חבורות של שלש שלש בני
אדם   9

4)שלש חבורות שהיו בכל אחת ארבעה,
ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו הג' הנשארים   10

5)שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד,
בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין 13

6)אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית.. 16

7)צריך שישמעו שתיהן דברי המברך  ברכת זימון  17

 

 

1)
ג' שאכלו אינם רשאים ליחלק

רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה י

שלשה שאכלו כאחד אינן רשאין ליחלק,
וכן ארבעה וכן חמשה, וששה יש להם ליחלק עד עשרה, מעשרה ולמעלה אינם רשאים ליחלק עד
עשרים, שכל זמן שיחלקו ותהיה ברכת הזימון לכל חלק וחלק כזימון הכל יש להם ליחלק.

 

בית יוסף אורח חיים סימן
קצג

א וכל זמן שאינם שלשה מצוה להם ליחלק דתניא שנים שאכלו מצוה ליחלק. בריש
פרק שלשה שאכלו (מה:) אמר אביי שנים שאכלו מצוה ליחלק ופירש רש"י בין ברכת (זימון)
[המזון] בין ברכת המוציא וכתב הרא"ש (סי' ו) והעולם לא נהגו כן וגם רש"י
לא שמענו שהיה נוהג כן בברכת המוציא וכן בעובדא דבר קפרא ותלמידיו דלעיל (לט.) שנתן
רשות לאחד מהם להוציא את כולם ומה שיש חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה היינו משום דבתחלת
הסעודה כשהם מסובין וקבועים יחד דעתם להצטרף הילכך כל אחד יוצא בברכת חבירו אבל בסוף
הסעודה בטל הקבע ונחלקין זה מזה הילכך כל אחד מברך לעצמו וה"ר יוסף פירש בשם רשב"ם
משום דברכת המזון דאורייתא אבל ברכה ראשונה דרבנן ולא אחמור כולי האי ויוצא האחד בברכת
חבירו וכן כתבו גם כן התוספות (מה. ד"ה אם) והמרדכי (סי' קנז) וכן כתב ה"ר
יונה (לג. ד"ה שנים):

ומ"ש רבינו במה דברים אמורים
כשהיו שניהם יודעים לברך וכו'. שם תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק במה דברים אמורים
כששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא וכתב המרדכי (סי' קנח) בשם
רבינו מאיר סופר מברך ובור יוצא צריך שיתכוין שומע ומשמיע וגם סמ"ג (עשין כז קי.)
כתב סופר מברך ובור יוצא פירוש והוא שיהא שם דעת שומע ומשמיע כדתניא בפרק שלישי דראש
השנה (כח:) ואפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה לצאת לשמוע צריכות כוונה:

ומ"ש וכגון שמבין לשון הקודש
וכו'. שם כתב הרא"ש מכאן רוצים להביא ראיה דאשה יוצאת בברכת המזון בשמיעה אע"פ
שאינה מבינה לשון הקודש ואינה צריכה לברך בלשון שהיא מכירה ואין ראיה מכאן דדילמא מיירי
הכא שבור מבין לשון הקודש אבל אינו יודע לברך ורש"י הביא ראיה מדתנן במגילה (יז.)
הלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שאין מבין הלשון ויש לדחות דפרסומי ניסא שאני וכן
כתבו התוספות (מה: ד"ה שאני) וה"ר יונה (שם ד"ה ונראה) והמרדכי (שם):

אבל כשהן שלשה אינן רשאין ליחלק כדתנן
שלשה שאכלו כאחד אינם רשאים ליחלק. גם זה שם:

ומ"ש ולא עוד אלא אפילו שנים
שאכלו כאחד מצוה שיחזרו אחר שלישי וכו'. בריש פרק שלשה שאכלו (מה.) ת"ר השמש שעומד
על שנים אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות עומד על שלשה אינו אוכל עמהם אלא אם
כן נתנו לו רשות וכתב שם הרא"ש (סי' ג) מכאן משמע שמצוה לחזר אחר שלשה כל מה שיכולים
משום ברכת זימון דברוב עם הדרת מלך (משלי יד כח). וכן משמע מדגרסינן בפרק כל הבשר
(חולין קו.) אמר רבה בר בר חנא הוה קאימנא קמיה דרבי אמי ורבי אסי אייתו לקמייהו כלכלה
דפירי ואכול ולא משו ידייהו ולא יהבו לי מידי ומסיק דשמע מינה דאין מזמנין על הפירות
דאי מזמנין על הפירות היו נותנין לו כדי שיברכו בשלשה:

ומ"ש וכן ארבעה או חמשה וכו'
עד כיון שנתחייבו בהזכרת השם. פשוט במשנה פרק שלשה שאכלו (נ.): כתוב בתוספתא דברכות
פ"ה (ה"כ) בעשרים נחלקו ובלבד שלא יהא בהם אחד שמפטירין אותו מן הזימון ע"כ
ונראה לי דהכי פירושו הא דעשרים נחלקים דוקא כששום אחד מהם לא זימן כלל אבל אם אחד
מהם קדם וזימן בשלשה או בירך ברכת המזון לעצמו אינם נחלקים דאותם שעמו אינם יכולים
לזמן בשם כיון שהוא קדם וזימן פרח זימון מיניה ואינו מצטרף עמהם:

ומ"ש רבינו ומצוה לחזר אחר עשרה.
כן כתוב בהגהות מיימון פ"ה (אות ז) והביא ראיה מדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (שם)
רבינא ורב חמא איקלעו לבי ריש גלותא קם רב חמא וקא מהדר אבי מאה אמר ליה רבינא לא צריכת
הא אמר רבא הלכה כרבי עקיבא דאמר אין חילוק בין מאה לעשרה ומכל מקום שמעינן מהתם דמצוה
לחזר אחר עשרה:

ומיהו אם היתה חבורה גדולה מסובין
יחד וכו'. בסוף פרק שלשה שאכלו (שם) אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכינן
תלתא תלתא וליברכו עשרה עשרה שמע ריש גלותא ואיקפד וניפקו בברכתא דריש גלותא איידי
דאוושי כולי עלמא לא שמעו. ופירש רש"י הוה מברכינן תלתא תלתא ריש גלותא מאריך
בסעודתו ואנן כל שלשה ושלשה שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שגמר
ריש גלותא וזימן הוא והיושבים אצלו בקול רם: שמע ריש גלותא. אם היו מזמנין עשרה עשרה
היה צריך המברך להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחרה לו שאנו עושים חבורה לעצמינו בפרהסיא
אע"ג דמפקי נפשייהו מידי זימון של הזכרת השם וכי הדר מזמן ריש גלותא בהזכרת השם
לאו אינהו נפקי ביה דאין זימון למפרע אפילו הכי ניחא להו בהכי משום דאוושי כולי עלמא
שהיו שם מסובים רבים ואין קול המברך נשמע עכ"ל. וזה לשון הרא"ש (סי' כז)
אף על פי שנתחייבו בברכת השם בעשרה טוב להם זה ממה שלא היו יוצאים בברכת המזון שלא
היו יכולים לשמוע את המברך ע"כ וכך הם דברי רבינו ונראה לי שמה שכתב ואינם יכולים
לשמוע הברכה מפי המברך אברכת זימון קאי וכן מה שכתב זה טוב להם ממה שלא יצאו ידי חובת
ברכת המזון חובת הזימון קאמר דאילו ידי חובת ברכת המזון אע"פ שלא ישמעו מפי המברך
היו יכולים לצאת על ידי שיברך כל אחד לעצמו דאין סברא לומר שצריכין לשמוע כל הברכה
מפי המברך ואינם רשאים לברך כל אחד ברכת המזון לעצמו דאדרבה טוב שיברך ברכת המזון כל
אחד לעצמו בלחש וכמו שכתבתי בסימן קפ"ג (קסג: ד"ה כתוב בשבלי הלקט):

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצג סעיף א

שנים שאכלו, אע"פ שבברכת המוציא
(א) א פוטר אחד את חבירו, (ב) מצוה ליחלק שיברך כל אחד בהמ"ז לעצמו; במה ד"א
כשהיו שניהם יודעין לברך בהמ"ז, אבל אם (ג) אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע
ויוצא השני אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך; * וצריך לכוין מלה במלה לכל מה
שיאמר. הגה: וצריך המברך (ד) שיכוין להוציאו (מרדכי ר"פ ג' שאכלו וב"י בשם
סמ"ג). (ה) אבל ב אם אינו מבין, * אינו יוצא בשמיעה; אבל ג' שאכלו (ו) אינם רשאים
ליחלק; ושנים שאכלו, (ז) מצוה שיחזרו (ח) אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון; וכן ארבעה
או חמשה אסור להם ליחלק, (ט) ג שכולם נתחייבו [ב] בזימון; ששה נחלקים, כיון שישאר זימון
לכל חבורה עד עשרה, ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים. (הגה: דאז (י) יכולים ליחלק, אם
ירצו; ונ"ל דה"ה בששה (יא) אינן מחויבים ליחלק, רק אם ירצו נחלקים). כיון
שנתחייבו בהזכרת השם, ומצוה לחזר (יב) אחר עשרה. ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם
יכולים (יג) לשמוע ד ברכת הזימון מפי המברך, (יד) ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה,
מפני שיצטרכו ה לברך (טו) בקול רם ו וישמע בעל הבית (טז) ז ויקפיד עליהם, יכולים ליחלק
לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית, וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי
חובת (יז) ברכת זימון, שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצג סעיף א

(א) פוטר אחד וכו' – ר"ל דבהמוציא
אף לכתחלה יכול כ"א לצאת בברכת חבירו:

(ב) מצוה לחלק – כלומר דאע"ג
דבדיעבד אף בבהמ"ז בודאי יוצא ע"י חבירו המוציאו מ"מ לכתחלה מצוה ליחלק
והטעם שחלקו בין בהמ"ז להמוציא דבתחלת הסעודה שקובעים לאכול יחדו דעתן להצטרף
משא"כ בסוף הסעודה דעתן להפרד זה מזה הלכך צריך לברך כ"א לעצמו ויש עוד טעם
משום דבהמ"ז דאורייתא החמירו בה ועיין בפמ"ג שכתב דנכון לחוש לטעם הראשון
וע"כ אף אם לא אכל כדי שביעה דחיובו הוא רק מדרבנן ג"כ מצוה ליחלק ולברך
כ"א לעצמו:

(ג) אחד יודע וכו' – עיין לקמן סימן
קצ"ז ס"ד במ"ב:

(ד) שיכוין להוציאו – וגם השומע צריך
שיכוין לצאת כמ"ש בסימן רי"ג ס"ג ועיין במה שכתבנו שם:

(ה) אבל אם אינו וכו' – ולפי זה הנשים
יברכו לעצמן וה"ה ע"ה כשאינו מבין ברכת המוציאו ויש פוסקים שסוברין שבלה"ק
יוצא אדם ידי חובתו בשמיעה אע"פ שאינו מבין הלשון (משא"כ בשאר לשונות דלכו"ע
אינו יוצא אם אינו מבין הלשון) וכן המנהג שנשים יוצאות י"ח בשמיעה מהמברך אע"פ
שאינן מבינות כלל ואפילו בקידוש שהוא דאורייתא לכו"ע להנשים אפ"ה יוצאות
בשמיעה וכן ע"ה אע"פ שאינן מבינים דברי המקדש [אחרונים] ומ"מ יותר טוב
שיאמרו אחרי המברך והמקדש מלה במלה בלחש אם אפשר להם דבזה יצאו לכל הפוסקים ובלא"ה
נכון לעשות כן לכו"ע דא"א לכוין ולשמוע היטב וכמבואר לעיל בסימן קפ"ג
ס"ז ע"ש:

(ו) אינם רשאין ליחלק – דכבר נתחייבו
בזימון משאכלו ביחד. ודע דחיוב זימון הוא דוקא כשאכלו פת שחייבין עליו בהמ"ז אבל
אם אכלו פירות ואפילו הן משבעה מינים לא כדקי"ל בסימן רי"ג דאין זימון לפירות
ויש מחמירין בז' מינים להצריכו זימון ולכן טוב שלא יקבעו ג' ביחד על ז' מינים כדי לאפוקי
נפשין מפלוגתא [ב"ח] וברכי יוסף כתב שהמנהג פשוט לקבוע כמה אנשים על פירות מז'
מינים וכן לאכול פת הבאה בכיסנין:

(ז) מצוה שיחזרו – היינו אם הוא עמהם
בביתם מצוה ליתן לו דבר מה לאכול כדי שיצטרף עמהם ומשמע בגמרא דאף אם הוא שמש המשמשם
בסעודה שאין דרכן לאכול אתו ביחד מצוה שיקראו לו לאכול אתם כדי שיוכלו לזמן:

(ח) אחר שלישי – ופשוט דאם הוא אחד
א"צ לחזור אחר שנים:

(ט) שכולם נתחייבו – כלומר אע"פ
שאם ילך אחד ישארו שלשה ויזמנו מ"מ הוא לא יצא ידי חובתו שגם הוא נתחייב בזימון:

(י) יכולים ליחלק – עשרה לכאן ועשרה
לכאן ונמצא שכולם זמנו בשם:

(יא) אינן מחויבין לחלק – היינו דלא
אמרינן טוב יותר להתחלק כדי להרבות בברכות ועיין בד"מ שדעתו דאדרבה שמצוה מן המובחר
שלא להתחלק בין בעשרים ובין בששה משום ברוב עם הדרת מלך רק דמדינא אין איסור בדבר אם
יתחלקו ויש שחולקים ע"ז וס"ל כיון שיש בכל כת ג"כ מקצת רוב עם וגם נתקיים
מצות ברכת זימון בכל חד וחד ולהכי שקולים הם ויכול לעשות כמו שירצה אפילו לכתחלה:

(יב) אחר עשרה – כדי שיהיו יכולים
לברך בשם ועיין באחרונים דאפילו אם הם שבעה מצוה לחזר אחר עוד שלשה ועיין במש"כ
לעיל בסק"ז:

(יג) לשמוע ברכת הזימון – דאם היו
יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המזמן אף דכל ברכת המזון אינם יכולין לשמוע מרחוק לא היו
רשאין ליחלק על ג' אלא ישמעו ברכת זימון לבד מפי המזמן וברהמ"ז יברכו כ"א
בפני עצמו בלחש וכמבואר לעיל סימן קפ"ג ס"ז:

(יד) ואינם רשאים וכו' – דאם היו יכולין
ליחלק לעשרה עשרה לא היו רשאין ליחלק לחבורה של ג' כדי שלא יפסידו מלהזכיר הזימון בשם:

(טו) בקול רם – כדי להשמיע ברכת הזימון
לכל העשרה:

(טז) ויקפיד עליהם – במה שעושין חבורות
לעצמן. וה"ה אם צריכין ללכת לדבר מצוה ואין להם שהות להמתין שתתבטל המצוה שרשאין
לחלק לג' ג' כ"כ המ"א ובח"א מגמגם בזה ופוסק דעכ"פ כשלא נשארו
עשרה בלעדם בודאי אסור לצאת אפילו לדבר מצוה. ומ"מ אם הוא מצוה דאורייתא אפשר
דיש להקל בכל גווני ועיין בפמ"ג:

(יז) ברכת זימון שהרי וכו' – אבל אם
היו יכולין לשמוע ברכת זימון לא היו רשאין ליחלק וכנ"ל בסקי"ג והאחרונים
חולקים ע"ז משום דנהי דקי"ל בסימן קפ"ג דהאידנא מברכין כ"א מהמסובין
כל הבהמ"ז בלחש מ"מ צריכין לשמוע היטב גם לדברי המברך ולומר עמו בלחש כל
מלה ומלה ולענות אמן על כל ברכה וברכה ועכ"פ עד הזן את הכל בודאי צריכין להאזין
גם לדברי המברך דעד שם הוא ברכת הזימון כדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה וא"כ
אף אם יכולין לשמוע ברכת זימון מפי המברך כל שאין יכולין לשמוע מלה במלה מפי המברך
עד הזן את הכל מוטב להם ליחלק ג' ולברך בלא שם ממה שלא יצאו כלל ידי חובת זימון מדינא.
כתבו האחרונים היכא שיש מסיבה גדולה יש ליתן לברך ברכת הזימון למי שקולו חזק כדי שישמעו
כל המסובין וכנ"ל:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצג סעיף א

* וצריך וכו' – והוא לעיכובא אם לא
שיודע ששמע עכ"פ עקרי הברכות ופתיחתן וחתימתן אז יצא בדיעבד. ודע עוד דאם שמע
הבהמ"ז והוא מתנמנם לא יצא [כ"מ בביאור הגר"א]:

* אינו יוצא בשמיעה – הנה דינא דהמחבר
איירי בשנים וכנ"ל. ולענין שלשה אם אחד יוכל להוציא לשנים יש דעות בין הפוסקים
דדעת ברכת אברהם דאפילו לדעת המחבר היינו דוקא ביחיד המוציא ליחיד אבל בזימון שלשה
שאחד מוציא לשנים או בעשרה שאחד מוציא לתשעה אפילו אינם מבינים יחיד מוציא את הרבים
והעתיקוהו הרבה אחרונים ומב"ח בסימן זה ולבוש בסימן קצ"ט משמע שלא כדבריו:

 

 

2)
שלשה שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא, אפילו כל אחד אוכל
מככרו ואפילו לא אכל עדיין כזית פת, אינם רשאים ליחלק

רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה יא

שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות של
שלשה שלשה אינן רשאין ליחלק, ואם כבר זימן כל אחד ואחד מהן בחבורה שלו רשאין ליחלק,
ואינן חייבין בזימון שכבר זימנו עליהן, שלשה שישבו לאכול פת אע"פ שכל אחד ואחד
אוכל משלו אינן רשאין ליחלק. +/השגת הראב"ד/ שלשה בני אדם כו' עד שכבר זימנו עליהם.
כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ לא זימן ממש אלא אפילו זימנו עליו בני חבורה על
כרחו פרח זימון מינייהו ואפילו אכלו שלשתן אחר מכאן לפי שאלו השלשה לא נועדו יחד תחלה
עכ"ל.+

 

בית יוסף אורח חיים סימן
קצג

ד ואפילו לא אכלו כזית ביחד אינם רשאים ליחלק דתנן (נ.) שלשה שאכלו כאחד
אינם רשאים ליחלק ופריך מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא וכו' קמ"ל כי הא דאמר רבי
אבא אמר שמואל שלשה שישבו לאכול כאחד ועדיין לא אכלו אינם רשאים ליחלק. וכתב הרא"ש
(סי' כט) פירוש שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה אינם רשאים
ליחלק וחומרא הוא שהחמירו חכמים בדבר וממשנה יתירה שמעינן לה דקתני שלשה שאכלו כאחד
ומפרש לה שהתחילו לאכול ובירושלמי גרסינן בריש פירקין (פ"ז ה"א) הכא את אמר
חייבים בזימון והכא את אמר אינם רשאים ליחלק כלומר מאי קמ"ל היינו רישא שמואל
אמר כאן בתחלה וכאן בסוף ואי זהו בתחלה ואי זהו בסוף תרין אמוראי חד אמר נתנו דעתן
לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו לאכול זהו בסוף.
והא דפרישית הכא שברכו ברכת המוציא ועדיין לא אכלו שיעור ברכה היינו כמאן דאמר אכלו
זהו בתחלה וכזית דנקט לאו דוקא אלא לאפוקי ממאן דאמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה דמשמע
רק שגמרו בדעתם אע"פ שלא ברכו ברכת המוציא ואי הוה מפרישנא שישבו לאכול אע"פ
שלא ברכו ברכת המוציא אז הוי כמאן דאמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אבל לא מסתבר לפרושי
כן דחומרא יתירה היא זאת עכ"ל ואע"פ שדעת ה"ר יונה (לז. ד"ה הכי
קתני) נוטה לפסוק דכיון שגמרו בדעתן לאכול ביחד חל עליהם חובת זימון ואינם רשאים ליחלק
לא חשש רבינו להזכיר סברא זו מאחר שכתב הרא"ש שהיא חומרא יתירה. וגם הרשב"א
(נ. ד"ה קמ"ל) כתב בשם רבינו האי שכיון שישבו לאכול ביחד אע"פ שלא התחילו
בסעודה כיון שנזקקו לאכילת זימון אינם רשאים ליחלק וכן כתב הראב"ד ומיהו משמע
שהתחילו קצת לאכול ואח"כ חזרו פניהם זה לכאן [וזה לכאן] וגמרו סעודתן אבל אם לא
התחילו כלל כלל לא ובירושלמי (שם) דריש פירקין נחלקו אם צריכים התחלה בכזית או אפילו
בפחות מכזית עכ"ל: ובעל הבית עם בני ביתו היה נראה לומר דאע"פ שלא התחילו
לאכול אינם רשאים ליחלק אלא שהרא"ש כתב בפרק ערבי פסחים (סי' יד) בשם רבינו יחיאל
שרשאים ליחלק:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצג סעיף ד

שלשה שישבו לאכול וברכו ברכת המוציא,
* אפילו כל אחד אוכל מככרו י ואפילו לא אכל עדיין כזית פת, (כח) אינם רשאים ליחלק.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצג סעיף ד

(כח) אינם רשאים ליחלק – היינו אפילו
רוצה לגמור סעודתו קודם שיגמרו האחרים כיון שהחיוב של זימון חל כבר עליו בהתחלת אכילה
שלו:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצג סעיף ד

* אפילו כל אחד אוכל מככרו ואפילו
וכו' – עיין במ"א שהביא בשם הב"ח דבדאיכא תרתי לריעותא רשאין ליחלק והנה
הב"ח קנסיב לה מלשון הטור דכתב צריך לחוש לשתי הגרסאות ומשמע ליה להב"ח דאם
נגרוס בגמרא כ"א אוכל מככרו תו אין להחמיר בפחות מכזית וכן אם נגרוס בגמרא כגון
שישבו לאכול תו אין להחמיר בכ"א אוכל מככרו ע"ש בב"ח בסוף דבריו וע"כ
ס"ל דאין להחמיר בשתי חומרות ובאמת זה אינו דדינא דרי"ף לענין כ"א אוכל
מככרו הוא אמת לכו"ע עיין בתוס' רבינו יהודה על ברכות דכתב דינא דרי"ף משם
ר"ח וקנסיב לה מגמרא מפורשת דף מ"ב ע"ב ע"ש וכ"כ הרשב"א
והרא"ה בחידושיהם מהאי סוגיא [ואף דיש לכאורה לדחות להרי"ף גופא בפרק כ"מ
דלדידיה כל הסוגיא שם לענין ברכה ראשונה ואפשר לענין ברכה אחרונה בעינן שיאכלו כולם
מככר אחד אכן עכ"פ הרא"ש ורשב"א ותוס' וש"פ כולם כאחד כתבו להדיא
דסוגיא דדף מ"ב מיירי גם בברכה אחרונה ע"ש וכן הוא בסימן זה ס"ג הרי
דדבר מפורש דגם גבי זימון לא קפדינן שיאכלו כולם מככר אחד] וכן מוכח לענ"ד ממתניתין
ר"פ שלשה שאכלו אכל טבל וכו' הרי דמיירי באוכל מככרו ואעפ"כ דוקא בהא דא"א
כלל לאכול ביחד אין מצטרפין הא לא"ה לא ולענין פחות מכזית הוא דבר מפורש בירושלמי
ומנלן למדחייה מהלכה וכן מבואר בא"ז שגורס כרי"ף ואעפ"כ מביא הא דירושלמי
לענין דינא אלמא דתרווייהו איתנהו [אם לא שנדחק ונאמר דאף דשני הדינים אמיתיים מ"מ
אפשר הא דמחמיר בירושלמי בפחות מכזית היינו באוכלים שניהם מככר אחד ומנ"ל הא וגם
לשון הב"ח לא משמע כן דמשום זה הוא מיקל ע"ש] ועיין במאמר מרדכי שגם הוא
מצדד דלא כב"ח ואף דבאמת לישנא דטור דחוק קצת אבל מ"מ אין זה מוכרח לדינא
וכן הראיה שניה שמביא הב"ח מטור לאו ראיה היא כלל לענ"ד וע"כ אין לזוז
מפסק השו"ע:

 

 

3)
ג' שבאו מג' חבורות של שלש שלש בני אדם

 

בית יוסף אורח חיים סימן
קצג

ה ותו משנינן אהא דפריך ומאי קמ"ל תנינא וכו'. שם אי נמי כי הא דרב
הונא דאמר רב הונא שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות אינם רשאים ליחלק אמר רב חסדא והוא
שבאו משלש חבורות וכו' וכתבו התוספות (נ. ד"ה אבל) אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו
פירוש שאכל כל אחד מהשלשה והפסיק לשנים שהיו מסובים עמו עד הזן כדאיתא לעיל פרח חובת
זימון מעליהם כלומר פטורים מן הזימון ורשאין עתה ליחלק ורבינו כתב כפירוש זה:

ומ"ש ואפילו לא אכלו אלו השלשה
ביחד משנתחברו. כן כתב רש"י שם לפי פירושו ורבינו אע"פ שלא כתב כאן אלא פירוש
התוספות כתב דבר זה לפי שהוא סובר שבענין זה אין מחלוקת בין רש"י והתוספות: ויש
לדקדק א"כ היאך מצטרפין שהרי ברכת זימון ליתא אלא על הפת והוא טעון ברכה לאחריו
במקומו וצריך לומר שבשאכלו שלש חבורות בבית אחד עסקינן שחבורה זו אכלה בזוית זו וזו
בזוית זו דהשתא אע"פ שאחר כך מתקבצים בזוית אחת לית לן בה דמפינה לפינה לא הוי
שינוי. א"נ הכי קאמר שכיון שבאו אלו השלשה להצטרף זה לזה ולזמן אע"פ שלא
הסיבו ביחד ולא אכלו ביחד כיון שנתוועדו לזמן אינם רשאים ליחלק עוד על כן צריכים לאכול
ביחד דחל זימון עלייהו ושוב אינם רשאים ליחלק:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצג

סעיף ה

ג' שבאו מג' חבורות של שלש שלש בני
אדם, ונתחברו אלו השלשה, אם זימנו עליהם במקומם כגון שהפסיקו * (כט) כל אחד לשנים יא
עד שאמרו הזן, שוב אינם יכולים לזמן (ל) יב אפי' אכלו אח"כ יחד וגמרו סעודתן;
ואם לא זימנו עליהם במקומם, חייבים לזמן (לא) ואינם רשאים ליחלק (לב) יג ואפילו לא
אכלו אלו הג' ביחד [ז] משנתחברו.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצג סעיף ה

(כט) כל אחד לשנים – עיין בביאור הלכה:

(ל) אפי' אכלו אח"כ – דכבר פרח
זימון מינייהו ע"י שזימנו עליהם מקודם ומ"מ בהמ"ז חייבים לברך מתחלת
ברכת הזן וכדלקמן בסימן רי"ש בהג"ה:

(לא) ואינם רשאים ליחלק – כיון שנועדו
עתה יחדו וכל אחד בא מחבורה שכבר נתחייב שם בזימון ואף דנתבאר בס"ו בהג"ה
דאסור ליפרד מחבורה של ג' שעי"ז מפסיד הזימון שלהם וא"כ היה לכל אחד ואחד
לחזור לחבורה שלו י"ל דמיירי הכא שנתפרדה חבורתם הראשונה א"נ לפי מה דמבואר
לקמן בסי' רי"ש בא"ר וש"א דבמקום שיש אונס או הפסד ממון מותר לאחד לגמור
סעודתו מקודם שגמרו השנים ולברך בפני עצמו מיירי הכא ג"כ בכה"ג שהיו אלו
השלשה מוכרחין למהר ולגמור סעודתן מקודם ולכן אם נזדמנו אלו השלשה ביחד יזמנו בפני
עצמן:

(לב) ואפילו לא אכלו וכו' – וקשה הא
קי"ל לעיל סימן קפ"ד דבהמ"ז צריך לברך דוקא במקום שאכל וא"כ כל
אחד ואחד צריך לחזור למקום שאכל מתחלה יש מתרצים דהכא מיירי בעקרו בשוגג ממקומם דבזה
לא מטרחינן אותו לחזור למקומו לדעת הרמב"ם וכנ"ל שם בסעיף א' וכן פסקו שם
האחרונים במקום הדחק ובעניננו נמי כיון דכאן יכול לזמן וכשיחזור לשם יברך ביחידי כשעת
הדחק דמי ועוד י"ל דה"ק ואפילו לא אכלו יחד כלומר אלא כל אחד אכל בפני עצמו
שלא קבעו דאינם חייבים בזימון כמ"ש ס"ב הכא חייבין כיון שכבר נתחייבו:

 

 

4)
שלש חבורות שהיו בכל אחת ארבעה, ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו
לחבורה אחרת וזימנו הג' הנשארים

 

בית יוסף אורח חיים סימן
קצג

ו ודע שרש"י פירש ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך חבורות שפירשו אלו
מהם ואזמון עלייהו דהני כגון אם היו ארבעה בכל חבורה ונשאר בכל אחת כדי זימון והפורשים
הללו היו צריכים לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות את סעודתם אבל אזמון עלייהו דהני כגון
שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמרינן לעיל קורין לו ומזמנין עליו וברכו החבורות ואלו לא
היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הן באים לברך לא מזמני דפרח מינייהו חובת זימון
ותו לא הדר עלייהו וכן כתוב מדברי הרמב"ם בפרק ה' (הי"א): וכתב הרא"ש
(סי' כט) והקשה ה"ר יהודה על זה דהא מילתא דפשיטא הוא שלא יזמנו עוד שהרי כל אחד
ואחד יצא ידי זימון עם חבורתו וגם לא שייך לומר על זה פרח זימון מינייהו שהרי זימנו
כבר ולא פרח מהם אלא יצאו ידי זימון כמו אחרים והיאך יצטרפו ויאמרו נברך פעם אחרת ופירש
הוא דאלו החבורות היו בכל אחת ארבעה ופירש אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו
השלשה הנשארים והא דקאמר אזמון עלייהו בדוכתייהו לא שהיו עמהם אלא הכי קאמר זימנו עליהם
כאילו היו שם כי נשאר להם כדי זימון פרח זימון מינייהו כיון שחבריהם זימנו. ולשון אזמון
עלייהו אינו מורה כלל על הפירוש הזה ומה שהקשה ה"ר יהודה דמילתא דפשיטא הוא שלא
יזמנו עוד לא קשיא מידי דרבותא קמ"ל שאע"פ שאכלו אלו השלשה ביחד ואח"כ
גמרו סעודתם שהתחילו עם חבורתם בלא נטילת ידים ובלא המוציא אפילו הכי אינם יכולים לזמן
דפרח זימון מינייהו אפילו על מה שאכלו אחר מכן כיון דזימנו כבר על תחלת סעודה וכל אחד
חוזר למקום שפסק עכ"ל. וה"ר יונה כתב שלענין מעשה נראין דברי רבינו יהודה
וכתב דלפי זה הוא הדין אם היו שלשה בכל חבורה והלך אחד קודם הזימון ובא אחר ואכל כזית
ונצטרף עם אלו השנים הראשונים וזימנו שלשתן כיון שכבר זימנו חבורתם אע"פ שלא זימנו
עמהם פרח זימון מינייהו. והרשב"א (נ. ד"ה אי נמי) כתב שרבינו האי פירש שלשה
שבאו משלשה חבורות אינם רשאים ליחלק מחבורתם הראשונה כי היכי דלא ליפקע תורת זימון
מחבורתם והיינו דאמר רב חסדא והוא שבאו משלשה חבורות שלשה של שלשה שלשה בני אדם כלומר
הא אילו באו מחבורה של ארבעה רשאים ליחלק משום דהא אכתי איכא תלתא בחבורה ראשונה דיכולים
לזמן לעצמן ולפי פירוש זה מתניתין הכי קאמר שלשה שישבו לאכול אין אחד מהם רשאי ליחלק
מהם אע"פ שמצטרף הוא עם אחרים מפני שהוא מפסיד זימון מחבורתו הראשונה ואמר רבא
לא שנו וכו' כלומר ואם מיהרו אלו שלשה שבאו משלשה החבורות וזימנו לעצמם פרח זימון מן
החבורות הראשונות ונראה לפי פירוש זה שהוא ז"ל גורס גירסא אחרת שאינה בספרים שלנו
וכך הוא גורס אמר רבא ואי אזמין פרח זימון מינייהו והא קמ"ל רבא דאע"ג דאמרינן
לעיל (שם) הני תלתא דכרכי ריפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה אינהו נפקי
בזימון דידיה התם הוא דוקא כשלא יצא זה השלישי ידי זימון אבל הכא דנפק ידי זימון פרח
זימון מינייהו ע"כ אבל בספרים שלנו גרסינן אמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו
בדוכתייהו אבל אזמין עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו עכ"ל: כתב ה"ר יונה
(שם ד"ה ומפני) דהיכא דאזמון עלייהו אפילו אכלו אחר כך כל אחד ואחד ופגעו זה בזה
אחר שאכלו אינם מזמנים הואיל ולא נועדו יחד לאכול ופשוט הוא:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצג סעיף ו

שלש חבורות שהיו בכל אחת ארבעה, ופירש
אחד מכל חבורה ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו הג' הנשארים, (לג) פרח זימון מינייהו *
(לד) כיון שחבריהם זימנו; וה"ה אם לא היו בכל חבורה אלא ג', והלך אחד מכל חבורה
קודם זימון ונתחברו אלו הג' (לה) ובא א' לכל חבורה ונצטרף עם ב' הראשונים וזימנו יחד,
פרח זימון מאלו הג' כיון שכבר זימנו חבורתם אע"פ שלא זימנו עמהם. הגה: שלש חבורות
שאכלו, ובכל חבורה ג' בני אדם, אסור לכל א' ליפרד מכל חבורה ולזמן ביחד, דהרי הב' הנשארים
בכל חבורה אינן יכולים לזמן אח"כ; * אבל אם היה בכל חבורה ד', (לו) מותר ליפרד
א' מכל חבורה ולזמן ביחד, והנשארים יזמנו כל חבורה במקומם (ב"י בשם הרשב"א).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצג סעיף ו

(לג) פרח זימון מינייהו – ובזה דוקא
אם לא אכלו אח"כ יחדו אבל אם אכלו אח"כ יחד מצטרפין ואינו דומה להא דסעיף
ה' דהא לא זימנו עליהם מקודם [חי' רע"א בשם תר"י]:

(לד) כיון שחבריהם זימנו – עיין בביאור
הלכה:

(לה) ובא אחד וכו' – היינו אחד מן
השוק אכל מעט בסוף סעודתן ונצטרף עמהם ולישנא לכל חבורה שכתב המחבר לאו דוקא דאפילו
רק לחבורה אחת א"כ פרח זימון מן אחד ולא נשאר כאן אלא שנים:

(לו) מותר ליפרד וכו' – ומיירי שכל
החבורות היו מתחלה ג"כ בבית זה אלא שלא נצטרפו ביחד דאל"ה הלא צריך לברך
בהמ"ז במקומו:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצג סעיף ו

* כיון שחבריהם זימנו – כתב הגרע"א
נ"ל דזהו דוקא אם זימנו הם קודם שנתחברו אלו השלשה יחד דאז אין להאחד שיצא מחבורתם
מקום לצאת בפ"ע ידי זימון וע"כ חל הזימון שזימנו הג' הנשארים בביתם גם עליו
ופרח זימון ממנו אבל אם נתחברו אלו ג' למקום אחד מתחלה ואח"כ זימנו האחרים הנשארים
בביתם יכולין אלו שלשה לזמן ולא פרח זימון מינייהו כיון דיש כאן מקום להם לזמן בפ"ע
יחד נפרדו לגמרי מחבורתם ולא קאי הזימון עלייהו וקצת ראיה לזה מדברי הג"ה כאן
שכתב אבל אם היה בכל חבורה ד' מותר ליפרד וכו' ולא התנה שיזמנו הם תחלה וכו' ע"ש
עכ"ל ואף דלשון השו"ע לא משמע כן כ"כ דכתב ונצטרפו לחבורה אחרת וזימנו
משמע שמתחלה נצטרפו וכן אח"כ כתב ונתחברו אלו השלשה ובא אחד וכו' משמע שמתחלה
נתחברו ואעפ"כ פרח זימון מ"מ האמת אתו דכן כתב בלקוטי הרמב"ן על ברכות
בהדיא ע"ש:

* אבל אם היה בכל חבורה וכו' – כתב
הח"א ארבעה שאכלו ביחד על שלחן אחד ושנים אכלו על שלחן אחר יכול אחד מן הד' להצטרף
עם הב' ולזמן עמהם ואם כבר זימנו הג' הנשארים פרח זימון מן האחד ואינו מצטרף וכו' ע"ש
ודבריו קשים דאיך מצטרף האחד עם השנים לזמן אחרי שהם אינם מחוייבים כלל ולא דמי להא
דהג"ה דהכא כאו"א מחויב מאחר שנפרש מן חבורה של ג' המחויבת לזמן והיה אפשר
לומר דכונתו היכא שהאחד יאכל עתה מעט בחבורתם ונעשה זימון עי"ז אבל א"כ יקשה
מה שכתב אח"כ אם כבר זימנו הג' הנשארים פרח זימון מן האחד ושוב אינו מצטרף ואי
מיירי באכל הלא יוכל להצטרף בכל אופן מאחר שהוא לא יצא ידי חובת זימון ע"י זימון
החבורה וכמו שכתבנו במ"ב בשם הגאון רע"א וא"ל דמיירי מתחלה במקצתן רואין
אלו את אלו דא"כ מהו שסיים בסוף דבריו אבל אם היו ב' חבורות ובכל חבורה ג' אין
רשאי אחד להצטרף וכו' ע"ש וצ"ע בדבריו:

5)
שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו
את אלו מצטרפין

רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה יב

שתי חבורות שהיו אוכלין בבית אחד,
בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזימון אחד, ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין
לעצמן, ואם יש שמש אחד ביניהם שהוא הולך ומשמש מחבורה זו לחבורה זו מצטרפין לזימון
אחד, אע"פ שאין מקצת אלו רואין את אלו, והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך בביאור.

 

בית יוסף אורח חיים סימן
קצה

א – ב שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו'. משנה בפרק שלשה שאכלו (נ.)
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואות אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון
ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן ובגמרא שם (ע"ב) תנא אם יש שמש ביניהם
שמש מצרפן וכתב הרא"ש (סי' ל) לא מיבעיא שתי חבורות שאכלו בבית אחד אלא אפילו
בשני בתים שאין רואים אלו את אלו השמש מצרפן וכן פירש רבנו חננאל דאורחא דמילתא נקט
מתניתין שתי חבורות שאוכלות בבית אחד והוא הדין בשני בתים וכן פירש בה"ג (ברכות
יא:) וכן משמע בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ה) רבי יונה ורבי אבא בר זימנא בשם
רבי זירא לשני בתים נצרכה אמר רבי יונה והוא שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן [והא] אילין
בי נשיא מה את עבדת לון כבית אחד או כשני בתים אם היה דרכן לעבור אלו לאלו מזמן ואם
לאו אינו מזמן רבי ברכיה מוקי אמורא אתרעא מיצעא דבי מדרשא והוא מזמנין על [אילין ועל]
אילין עכ"ל וכן כתבו ג"כ התוספות (ד"ה שמש) וה"ר יונה (לז ריש
ע"ב) והרשב"א (ד"ה הא ובתשובות ח"א סי' צו) דאפילו בשני בתים נמי
מצטרפין ומדברי כולם משמע דבין ברואין אלו את אלו בין על ידי שמש מצטרפין אע"פ
שהם בשני בתים ומיהו כתב ה"ר יונה שאם רשות הרבים מפסקת ביניהם נראה שאינם מצטרפין
בשום ענין. ורבינו ירוחם (ני"ו ח"ז קמח ע"ג) כתב דאפילו שתיהן בבית
אחד צריך שיעמוד המברך במקום אמצעי שישמעו כולם ונראה שהוא מפרש כן על מה שאמרו בירושלמי
רבי ברכיה מוקי אמורא אתרעא וכו' ובסמוך יתבאר: וכתב הרשב"א (שם) דהא דאיתא בירושלמי
אמר רבי יונה והוא שנכנסו שעה ראשונה על מנת כן נראה דאפילו לשתי חבורות שהיו בבית
אחד נמי קאמר דדוקא כשנכנסו משעה ראשונה לכך דהוה ליה כהסיבו יחד וכן כתב הראב"ד
ז"ל וכן נראה לכאורה מדברי רבינו ואע"פ שהרשב"א כתב על זה ומכאן שאפילו
לברכת הזימון בעינן הסיבה אבל ראיתי לגדולי המפרשים שפירשו דברכת הזימון אין צריך הסיבה
ע"כ ואם כן לפי מסקנת הרא"ש (סי' א) שכתב רבינו בסימן קצ"ג שאע"פ
שלא ברכו ברכת המוציא ביחד נקבעו לזימון בשתי חבורות נמי לא בעינן שיכנסו מתחלה על
מנת להצטרף יחד ואם כן לא הוה ליה לרבינו לכתוב סתם וכגון שנכנסו מתחלה להצטרף יחד
ואפשר שהוא סובר שיש לחלק בין צירוף דחבורה אחת לצירוף דשתי חבורות ומיהו אפשר שמה
שכתב רבינו וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד לא קאי אלא לצירוף שני בתים על ידי
ראייה או על ידי צירוף שמש דשתי חבורות בבית אחד אף ע"פ שלא נכנסו מתחלה על דעת
להצטרף יחד מצטרפין וכן נראה מפשט הירושלמי:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצה סעיף א

* א שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או
בשני בתים, אם מקצתן (א) רואים אלו את אלו (ב) מצטרפות לזימון, (ג) ואם לאו אינם מצטרפות;
(ד) ואם יש שמש אחד לשתיהן, (ה) הוא מצרפן (ו) ב וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף
[א] יחד; ויש מי שאומר שאם (ז) רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים, אינם מצטרפין * (ח)
בשום ענין.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצה סעיף א

(א) רואין אלו וכו' – אפילו כשאוכלים
כל אחת על שלחן בפני עצמו:

(ב) מצטרפות לזימון – ר"ל אם
ירצו יכולין להצטרף ולהוציא אחד את כולם בבהמ"ז:

(ג) ואם לאו וכו' – אפילו כשהם בבית
אחד ואפילו אם נכנסו מתחלה ע"ד להצטרף יחד:

(ד) ואם יש שמש – היינו אפילו אינו
אוכל כלל:

(ה) הוא מצרפן – היינו אפילו הם בשני
בתים ואין רואין אלו את אלו:

(ו) וכגון שנכנסו וכו' – מסתימת המחבר
משמע דאפילו בית אחד ורואין זה את זה ג"כ לא מצטרפי שתי החבורות יחד אא"כ
כשנכסו מתחלה ע"ד זה אבל הרבה אחרונים כתבו דבבית אחד לא בעינן כלל שיכנסו מתחלה
ע"ד זה ובכל שרואין זה את זה בלחוד או אפילו באין רואין זה את זה ויש שמש בין
שתי החבורות סגי לענין צירוף וכן דעת הגר"א בבאורו ובאדרת אליהו ע"ש:

(ז) רשות הרבים וכו' – כתב הט"ז
לאו דוקא ר"ה ממש שהוא רחב ט"ז אמות דה"ה כשיש שביל היחיד מפסיק בינתים
ואפשר דדוקא כשהוא קבוע גם בימות הגשמים [א"ר]:

(ח) בשום ענין – היינו אפילו כשהן
רואין זה את זה ויש שמש המשמש לשתיהן:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצה סעיף א

* שתי חבורות – עיין מ"ב ודע
דמחידושי הרשב"א שכתב הטעם דלהכי מהני ברואין אלו את אלו כשנכנסו מתחלה לכך משום
דהוי כהסבו יחד מוכח מזה דס"ל דל"ד שתי חבורות שהיה בכל חבורה כדי זימון
מצטרפות להוציא אחת את חברתה במקצתן רואין זה את זה ה"ה בחבורה אחת של ג' ששתים
מהם הסבו על שלחן אחד והשלישי הסב על שלחן אחר כל שרואין אלו את אלו מצטרפין ואע"ג
דבבהמ"ז בעינן הסבו יחד או לדידן עכ"פ ישיבה בשלחן אחד שאני הכא דהא מיירי
שמתחלת סעודתם נכנסו ע"ד כן שאע"פ שיתחלקו במקומות אעפ"כ דעתם להיות
מחוברים ומהני זה [כמו ניכול לחמא בדוך פלן דמבואר בסימן קס"ז סי"ב דמהני
אע"ג דלא הסבו יחד כיון דאתנו מעיקרא וה"ה בזה וכ"כ בשיטה מקובצת] וכן
בחי' הרמב"ן ריש פ' ג' שאכלו משמע דמפרש למתניתין דידן בין שיש בכל חבורה כדי
זימון ובין שאין בהם כדי זימון [וט"ס יש בדבריו שם וצ"ל ואפי' אין בכל חבורה
וכו'] אמנם הוא בעצמו סובר שם דאי בעינן הסיבה לא מהני רואין אלו את אלו ואנן לא קי"ל
כוותיה בזה אכן הרשב"ש בתשובה [ומובא בחידושי רע"א] כתב דדוקא בשתי חבורות
שבכל חבורה יש כדי לזמן ולא בעינן כ"א לצרף שיוציא האחת את השניה להכי מהני רואין
אלו את אלו משא"כ בשלא היה בכל חבורה כדי לזמן אלא ע"י צירוף לזה לא מהני
שום תקנה וכן הוא ג"כ דעת הגר"א [מובא במשניות דפוס אלטונא] ובאמת יותר מסתברא
כדבריהם דהא אפילו בניכול לחמא בדוך פלן פסק המחבר שם בסי"ב [והוא מדברי תר"י]
דדוקא שלא היו מפוזרין בשעת אכילתם ולא חילק שם כלל בין רואין זה את זה לאין רואין
אלמא דכל שלא ישבו עכ"פ ביחד לא מהני תנאי דניכול לחמא בדוך פלן להצטרף להתחייב
בזימון ואיך מהני בכאן במה שנכנסו מתחלה לכך וכן מוכח בחידושי הרא"ה בסוגיא זו
דמיירי בשיש בכל חבורה כדי זימון ע"ש. ודע דהרשב"ש מפליג עוד יותר דאפילו
יש בכל חבורה כדי זימון אלא שע"י צירופן יתחדש שיברכו בעשרה כגון שיש ה' בכל חבורה
נמי לא מהני בשרואין זה את זה ונכנסו מתחלה כיון שעי"ז יצטרפו לברך בשם. ודע עוד
דאפילו לרשב"א שמקיל מ"מ היינו דוקא בנכנסו מתחלה לכך אבל בלא זה לא מהני
ואפילו ברואין זה את זה ובבית אחד וכדמבואר בחי' הרשב"א להדיא. ואפילו להני דמקילי
בבית אחד ולא בעו שיכנסו מתחלה כמו שכתבנו במ"ב היינו דוקא בשתי חבורות שיש בכל
אחד כדי זימון ולא בשאין בהם כדי זימון כמו שכתב המ"א:

* בשום ענין – עיין מ"ב והנה
מהט"ז משמע דלענין בני החופה להצטרף יחד לבהמ"ז אין ר"ה מפסיק ומשמע
מניה דה"ה אין צריכין לצירוף שמש ואפילו אין רואין זה את זה אבל בא"ר ובפרישה
איתא דדין הרא"ש לא נאמר כלל לענין צירוף לבהמ"ז דגם לבני החופה בעינן התנאים
המבוארים בסימן זה ולא נאמר דין הרא"ש כ"א לענין ברכת חתנים וכן פסק בדה"ח:

6)
אכלו מקצתן בבית ומקצתן חוץ לבית

שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצה סעיף ב

אכלו מקצתן בבית * ומקצתן חוץ לבית,
אם המברך יושב על (ט) ג מפתן הבית, הוא מצרפן.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצה סעיף ב

(ט) מפתן הבית – דהוא רואה אלו ואלו
והו"ל כמקצתן רואין זה את זה:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצה סעיף ב

* ומקצתן חוץ לבית – וה"ה כשהם
כשהם שני בתים והמברך באמצע על המפתן הוא מצרפן:

 

7)
צריך שישמעו שתיהן דברי המברך  ברכת זימון

שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצה סעיף ג

כל היכא שמצטרפות שתי חבורות צריך
שישמעו שתיהן דברי המברך (י) ד ברכת זימון (יא) ה בביאור. הגה: ושאר ברכת המזון יברך
כל אחד לעצמו, אבל אם ירצו שהמזמן יוציא כולם (יב) צריכים שישמעו כל ברכת המזון, דבלא
זה לא יצאו כלל (ד"ע).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצה סעיף ג

(י) ברכת זימון – עיין לקמן בסימן
רי"ש ס"ב דדעת המחבר דברכת זימון הוא נברך וברוך שאכלנו ודעת הרמ"א
דדוקא עד גמר ברכת הזן וכל זה הוא ג"כ רק במקום הצורך אבל לכתחלה יותר נכון שישמעו
כל הבהמ"ז מפי המברך והוא יוציאם בכל הברכת המזון [מ"א והגר"א] ועיין
לעיל סימן קפ"ג ס"ז במ"ב שם:

(יא) בביאור – ובדיעבד אם לא שמע דברי
המזמן שאמר נברך רק שמע להעונים שעונים ברוך שאכלנו משלו וכו' מותר גם כן לענות עמהם
ביחד:

(יב) צריכים שישמעו וכו' – ויכונו
לצאת: