רי"ף ברכות דף לח:
גמ' ברכות דף נא:-נב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 57:15 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 18:50 דקות .
1)יש אומרים שא"צ ליזהר מלהפסיק
בין נטילה להמוציא 1
6)ואין שני עושה שלישי בחולין אלא על
ידי משקין 6
8)כלי שנטמאו אחוריו במשקין – אחוריו
טמאים, 7
9)קודם שיטול ידיו, יכבד הבית שלא
ישארו שם פירורין וימאסו 8
10)אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת
המזון 9
11)כל מי שאינו משייר פת על שלחנו
אינו רואה סימן ברכה 10
12)מותר לאבד פרורין שאין בהם כזית,
מכל מקום קשה לעניות. 11
13)נוהגים לכסות הסכין בשעת
בהמ"ז. 11
בית יוסף אורח חיים סימן
קסו
א וינגב ידיו היטב. כבר נתבאר בסימן קנ"ח (קלג:): ויברך ברכת המוציא
מיד. משום דמשמע ליה דהא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (מב.) תיכף לנט"י ברכה בנטילה
שלפני הסעודה קאמר אבל רבינו יואל מפרש לה במים אחרונים דאילו בראשונים אינו צריך לתכוף
נטילה לברכה וכן כתבו הגהות מיימוניות בפ"ו מהלכות ברכות (אות ע) בשם רבינו שמחה
וגם הרמב"ם כתב שם (ה"כ) דתיכף לנט"י שלאחר הסעודה ברכת המזון: ומ"ש
רבינו שכן פירש הרי"ף איני יודע מהיכן למד כן שהרי הרי"ף (ברכות ל.) לא כתב
בזה אלא דברי הגמרא וכל מה שאפשר לפרש בלשון הגמרא יש לפרשו בלשון הרי"ף גם כן:
ומ"ש דמתוך הירושלמי (ברכות פ"א
ה"א) דההיא דתיכף לנטילה ברכה משמע דאמים ראשונים קאי דאיתא התם התוכף ברכה לנט"י
אינו ניזוק בכל אותה סעודה. כלומר ואי קאי לנטילה אחרונה א"כ כבר סעד ומאי דהוה
הוה וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ו וכן נכון לעשות ליזהר גם במים ראשונים: גרסינן
בפרק ערבי פסחים (פסחים קטו:) נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל ידיו בטיבול שני משום דכיון
דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע וגבי נטל ידיו לא יקדש משמע
בגמרא (שם קו:) דלא הוי קידוש היסח הדעת כיון שדעתו לאכול וכתב המרדכי (לז ע"ג)
דהוא הדין להבדלה דלא הוי היסח הדעת כיון שדעתו לאכול מיד:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסו
סעיף א
א יש אומרים (א) שא"צ ליזהר מלהפסיק
בין נטילה להמוציא, (ב) ויש אומרים שצריך ליזהר, (ג) ב וטוב ליזהר. (ד) ואם שהה (ה)
כדי הלוך ג [ב] כ"ב אמה, (ו) מקרי הפסק (תוס' פ' אלו נאמרים).
משנה ברורה סימן קסו
(א) שא"צ ליזהר וכו' – דמה דאמרינן
בש"ס [ברכות נ"א] תיכף לנט"י סעודה ס"ל דהיינו שלא יתעסק בינתים
באיזה עסק או מעשה עד שיסיח דעתו או בשיחה הרבה דמביא לידי היסח הדעת [אפילו אם היה
בד"ת] אבל אם יושב בטל ואינו עושה בינתים שום מעשה אף ששוהה הרבה או אפילו משיח
מעט אין לחוש כיון שהשלחן ערוך לפניו ודעתו לאכול מיד לא מסיח דעתו:
(ב) וי"א שצריך ליזהר – אפילו
בשהיה לחוד כדלקמיה וכ"ש שלא לדבר בינתים אפילו שיחה מועטת ואפי' בד"ת חשיב
הפסק לדידהו וצריך ליזהר לבד מהדברים שהם לצורך סעודה דמותר להפסיק לכו"ע:
(ג) וטוב ליזהר – כתבו הספרים בשם
הזוה"ק שמצוה לאדם שיתפלל בכל יום על מזונו קודם האכילה. ואם שכח להתפלל עד אחר
שנטל ידיו לאכילה יש מצדדים שיכול לומר תפלה זו אחר הנטילה דלא חשיב הפסק דהוי קצת
כצורך סעודה [ויש שנהגו לכתחלה לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא] ויותר נכון שיאמרנו
אחר אכילת ברכת המוציא וכ"כ א"ר בשם של"ה:
(ד) ואם שהה וכו' – היינו משעה שנגב
ידיו עד ברכת המוציא:
(ה) כדי הילוך כ"ב אמה – שבשיעור
זה נקרא הפסק אפילו ביושב במקומו [ואם הולך מביתו לבית אחר יש שמחמירין אפילו בהליכה
מועטת] ומשמע מאחרונים דבשלא לצורך אין לשהות כלל בינתים אלא יברך המוציא מיד אחר הניגוב:
(ו) מקרי הפסק – ולא מקרי תיכף וא"כ
לפי מה שפסק המחבר דטוב ליזהר לתכוף נטילה לסעודה יש ליזהר גם מלשהות בינתים שיעור
כזה. ודע דעיקר דין תכיפה המוזכר בסימן זה הוא רק מצוה לכתחלה אבל בדיעבד אפילו שהה
הרבה או הפסיק בינתים אין צריך לחזור וליטול ידיו כל שלא הסיח דעתו בינתים משמירת ידיו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנח
סעיף יב
יז וינגבם היטב קודם שיבצע, שהאוכל
בלי נגוב ידים * כאילו אוכל (מה) לחם טמא.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנח סעיף יב
(מה) לחם טמא – כתב הב"י דהיינו
משום דמים הראשונים ששופך על ידיו טמאים הם שנטמאו מחמת ידיו כדלקמן בסימן קס"ב
ואף דשופך מים שניים לטהר המים כדאיתא שם מ"מ לכתחלה צריך להעביר את הראשונים
לגמרי ע"י ניגוב ורש"ל כתב דעיקר הניגוב הוא משום נקיות דכשידיו לחים ממי
הניגוב יש בו משום מיאוס וכ"מ ברש"י סוטה דף ד'. כתב המ"א בשם התשב"ץ
לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא חלוקו או כל בגדיו
במשמע:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנח סעיף יב
* כאלו אוכל לחם טמא – עיין מ"ב
מש"כ בשם רש"ל ודע דבפיר"ח בסוטה שם פירש כפשוטו דהוא משום טומאה ממש
אבל לא כמ"ש הב"י דהמים טמאים הם אלא משום דמכשירן לטומאה וז"ל שהמים
מכשירים האוכלים והפירות לטומאה ואם לא ינגב ידיו בטוב תצא הלחלוחית שבידיו להפת ויוכשר
לקבל טומאה [ובדבריו מתורץ מה שהקשו דכיון דשפך מים שניים הלא אין כאן מים טמאים] ומשמע
דלדעתו ה"ה בשופך רביעית בבת אחת דמ"ש ורק בטובל משום דלא תקנו בו כל דיני
נטילה:
בית יוסף אורח חיים סימן
רעא
[י (א)] כתב הכל בו בסימן מ"א שהיה לנו לקדש מעומד לכבוד המלך שאנו יוצאין
לקראתו אך לפי שאין קידוש אלא במקום סעודה צריך לישב דאי קאים ויתיב מיחזי כי חוכא
ואטלולא ע"כ. ולי נראה דמקדש מעומד נמי כיון דסמוך לשולחן הוא שפיר מיקרי במקום
סעודה שהרי לדעת הרמב"ם (הל' סוכה פ"ו הי"ב) בחג הסוכות צריך לקדש מעומד:
ומקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום.
פיסול כוס פגום נזכר בריש פרק ערבי פסחים (קה:), ואע"ג דבגמרא לא הזכירו אלא כוס
של ברכה, קידוש והבדלה בכלל כוס של ברכה הם, וכן כתב שם הרי"ף (כב:) וז"ל
כסא דטעים ליה בפומיה לא מיבעי ליה לברוכי עליה ברכת המזון ולאו למימר עליה קידושא
ואבדלתא דאמר מר טעמו פגמו, וכן כתב הרמב"ם בפכ"ט (הט"ז) והתוספות בפרק
אלו דברים שבין בית שמאי (ברכות נב. ד"ה טעמו): וכתב עוד הרמב"ם שם (ה"ז)
שיש לו כל דיני כוס של ברכת המזון שטעון הדחה ושטיפה ושיהיה מלא ואוחזו בימינו ומגביהו
מן הקרקע טפח או יתר ולא יסייע בשמאל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רעא סעיף י
מקדש (מב) על כוס מלא יין (מג) שלא
יהיה פגום, וטעון (מד) כל מה שטעון כוס של בהמ"ז, (מה) כא ואומר ויכלו מעומד,
ואח"כ אומר בפה"ג ואח"כ קידוש. הגה: ויכול לעמוד בשעת הקידוש, (מו)
ויותר טוב לישב (כל בו); ונוהגים לישב (מז) אף בשעה שאומר ויכלו, רק כשמתחילין עומדין
קצת לכבוד השם כב כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בר"ת. וכשמתחיל
(מח) כג יתן עיניו בנרות (מהרי"ל ושכל טוב), ובשעת הקידוש בכוס של ברכה, וכן נראה
לי. (מט) ע"ל סימן קפ"ג סעיף ד'.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רעא סעיף י
(מב) על כוס מלא – דכוס של קידוש והבדלה
הוא בכלל שאר כוס של ברכה דצריך שיהיה מלא וכנ"ל בסימן קפ"ג ס"ב בהג"ה
ואם איננו מלא ואין לו כוס אחר לערות בתוכו מותר לקדש עליו כיון שיש שיעור רביעית בהיין
שבתוכו וכדמוכח לקמיה בסעיף י"א:
(מג) שלא יהיה פגום – היינו שאם שתה
אחד ממנו פגמו ואין לקדש עליו ועיין לעיל בסימן קפ"ב ששם מבואר פרטי דיני כוס
פגום וע"ש בסעיף זיי"ן דבשעת הדחק שאין לו כוס אחר ואין לו עצה לתקן הכוס
מברכין על כוס פגום ועיין בא"א סק"ל דבקידוש של לילה אפשר שטוב יותר שיקדש
על הפת:
(מד) כל מה שטעון וכו' – היינו שיהיה
הכוס שלם ויהיה מודח היטב מבפנים ומבחוץ וכל שאר דברים הנזכר לעיל בסימן קפ"ג
לענין כוס בהמ"ז:
(מה) ואומר ויכלו מעומד – שהוא עדות
על בריאת שמים וארץ ועדות בעינן מעומד ואע"פ שאומרו בתפלה חוזר ואומרו כדי להוציא
בניו ובני ביתו [טור] וברוקח הביא בשם מדרש דצריך לומר ויכלו ג' פעמים אחד בתפלה ואחד
לאחר התפלה ואחד על הכוס וכתבו האחרונים דאם שכח לומר ויכלו בשעת קידוש אומרו באמצע
סעודה על הכוס:
(מו) ויותר טוב לישב – דבכי האי גוונא
מקרי טפי קידוש במקום סעודה כיון שיושב במקום סעודתו בעת הקידוש וכן הסכים בבאור הגר"א
ומטעם אחר דכיון שאחד פוטר חברו בעינן קביעות שיקבעו יחד ובישיבה מקרי קביעות וכנ"ל
בסימן קס"ז ולפי דבריו גם השומעים צריכין לישב וטוב ליזהר בזה לכתחלה ויש לומר
דגם דעתו הוא רק לכתחלה ועכ"פ צריך ליזהר שיקבעו השומעים עצמן יחד בעת הקידוש
כדי לצאת ולא שיהיו מפוזרים ומפורדים והולכים אחד הנה ואחד הנה דזה לא מקרי קביעות
כלל:
(מז) אף בשעה וכו' – דכיון שאמרוה
כבר בבהכ"נ מעומד אין מקפידין שוב ע"ז ואומרים אותו מיושב כמו שאר הקידוש:
(מח) יתן עיניו בנר – והוא סגולת סגולת
רפואה לעינים שכהו על ידי פסיעה גסה מיהו אין מדקדקין בזה כ"כ [א"ר]:
(מט) וע"ל סימן קפ"ג – היינו
דשם מבואר זה שיתן עיניו בכוס של ברכה שלא יסיח דעתו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפב סעיף ג
צריך שלא יהא פגום, שאם שתה ממנו,
(יז) פגמו; אבל אם שפך ממנו (יח) ז לתוך ידו או כלי, (יט) אין בכך כלום; ואפי' שתה
מהכד או מחבית קטנה, (כ) הוי פגום; אבל אם שתה מחבית של עץ גדולה, (כא) ח אין להקפיד.
יש מי שאומר שאפילו מים פגומים, (כב) פסולים למזוג בהם כוס של ברכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפב סעיף ג
(יז) פגמו – ואינו ראוי עוד לברך עליו
בהמ"ז וה"ה לקידוש ולהבדלה וכדלקמן בסימן רע"א ס"י וסימן רצ"ו
ס"א ואפילו טעם ממנו רק משהו בעלמא:
(יח) לתוך ידו – וה"ה אם טעמו
באצבעו דדוקא אם שתה ממנו בפיו פגמו:
(יט) אין בכך כלום – והוא שלא שפך
אלא מעט בענין שעדיין שם מלא עליו או שאח"כ שפכו לתוך כוס קטן ממנו והוא מלא או
שזרק לתוכו פירור פת להגביה היין שיהא הכוס מלא שאצ"ל מלא כולו מיין כי די ברביעית
רק שלא יהא הכוס חסר וכדלקמיה:
(כ) הוי פגום – ר"ל כל מה שיש
בזו החבית אף ששפכו אח"כ לכלים אחרים:
(כא) אין להקפיד – ויש מחמירין אף
בזה ויש לחוש לדבריהם לכתחלה שלא להניח לשתות אפילו מפי ברזא מחבית גדולה:
(כב) פסולים למזוג – לכאורה אמאי לא
אמרינן קמא קמא בטיל כמו בס"ה ואפשר דמיירי שהיין חי דא"א לשתות בלי מזיגה
ולכך לא בטיל:
רמב"ם הלכות שאר
אבות הטומאה פרק יא הלכה ב
הראשון שבחולין טמא ומטמא, השני פסול
ולא מטמא ואין שני עושה שלישי בחולין, ומניין לאוכל שני שהוא פסול בחולין שנאמר וכלי
חרש אשר יפול מהן אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא, נמצא השרץ אב וכלי חרס שנפל השרץ לאוירו
ראשון והאוכל שבכלי שני והרי הוא אומר יטמא, וכן שרץ שנפל לאויר התנור הפת שנייה שהתנור
ראשון.
רמב"ם הלכות שאר
אבות הטומאה פרק ז הלכה ה
כבר ביארנו שהאוכלין והמשקין שנגעו
באב מאבות הטומאות הרי הן ראשון לטומאה, וכן אם נגע אוכל באדם או בכלי שנטמא באב הרי
אותו האוכל שני לטומאה, ואוכל שנגע בזה השני נקרא שלישי לטומאה, ואם נגע השלישי באוכל
(רביעי) ה"ז נקרא רביעי לטומאה, בד"א באוכלין אבל המשקין אחד משקה שנגע באב
הטומאה או שנגע בראשון או שנגע בשני הרי אותו המשקה תחלה לטומאה ומטמא את חבירו וחבירו
את חבירו אפילו הן מאה שאין מונין במשקין, כיצד יין שנגע באב הטומאה או בראשון או בשני
הרי יין זה כראשון לטומאה, וכן אם נגע יין זה בשמן ושמן בחלב וחלב בדבש ודבש במים ומים
ביין אחר וכן עד לעולם כולן ראשון לטומאה וכאילו כל אחד מהן נטמא באב תחלה וכולן מטמאין
את הכלים, וכן כלי שנטמאו אחוריו במשקין ונגעו משקין אחרים באחורי הכלים הטמאין אפילו
היו משקין חולין נעשו המשקין האחרים תחלה לטומאה ומטמאין כלים אחרים ועושין אותן שניים
ואין צ"ל שהן מטמאין אוכלין ומשקין אחרים.
רמב"ם הלכות שאר
אבות הטומאה פרק ח הלכה א
כל הנוגע בידיו בראשון לטומאה בין
שהיה אותו ראשון אדם או כלי או אוכל או משקין טמאין נטמאו ידיו בלבד עד הפרק, וכן המכניס
ידיו לאויר כלי חרס שנטמא באב הטומאה או שהכניס ידיו לבית מנוגע נטמאו ידיו וטומאת
הידים מד"ס. +/השגת הראב"ד/ [או כלי]. א"א כן הוא במשנת ידים ואם תאמר
הרי אמרו בברכות ונטמייה כוס לידים ואמרו אין כלי מטמא אדם התם על ידי משקין נטמא תדע
שהרי תוכו טהור ואם נטמא בשרץ כולו טמא ומטמא את הידים אע"פ שהוא תולדה.+
רמב"ם הלכות שאר
אבות הטומאה פרק ז הלכה ג
כשגזרו על המשקין שיטמאו את הכלים
גזרו שיהיו מטמאין את הכלים מתוכן, כיצד אם נפלו לאויר כלי חרס נטמא כולו והרי הוא
שני ואם נגעו בשאר כלים מתוכן מטמא כולן ונעשו שניים, אבל אם נגעו משקין טמאים באחורי
הכלי שיש לו תוך בין בכלי חרס בין בכלי שטף וכלי מתכות נטמאו אחוריו בלבד והרי אחוריו
שני ולא נטמא תוכו, בד"א לתרומה אבל לקדש כלי שנטמאו אחוריו נטמא כולו והרי כולו
שני לטומאה. +/השגת הראב"ד/ בין בכלי חרס בין בכלי שטף. א"א אין השכל נותן
שיעשו משקין מה שאין המת והשרץ עושין ולא גזרו חכמים במשקין אלא משום משקה זב וזבה
ואם הזב והזבה אין מטמאין כלי חרס מאחוריו אין המשקין שלהן מטמאין וכ"ש שאר משקין
וזה המחבר נתלה בחוט של ערב שמצא בבכורות והא יש לו תוך בכלי שטף הרי הוא ככלי חרס
מה כלי חרס נטמא גבו ולא נטמא תוכו אף כלי שטף וכו', ותפש הדבר כפשוטו דתוכו לא נטמא
הא גבו מיהת נטמא ואני אומר דשיטפא דגמרא הוא ומכלי שטף נסבה והכיוון לא היה אלא לחלק
גבו מתוכו כמו כלי חרס שחלקו הכתוב.+
רמב"ם הלכות כלים
פרק יג הלכה ד
כלי חרס שנגעו משקין טמאין באחוריו
בלבד נטמאו אחוריו כשאר כל הכלים, בד"א בשהיה לו תוך, אבל אם אין לו תוך ונגעו
בו משקין טמאין הרי זה טהור, שכל שאין לו תוך בכלי חרס אין אחוריו מתטמאין במשקין,
נגעו אוכלין או משקין באחורי כלי חרס הטמא הרי אלו טמאין, ואחד כלי חרס ואחד שאר כל
הכלים בדבר זה שכל הכלים הטמאין שנגעו אוכלין או משקין בהן בין מתוכן בין מאחוריהן
נטמאו. +/השגת הראב"ד/ כלי חרס שנגעו. א"א כבר כתבתי במקום אחר מה שנראה
לנו על זה.+
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה יא
גמרו מלאכול מסלקין את השולחן ומכבדין
את המקום שאכלו בו ואח"כ נוטלין את ידיהם, שמא ישיירו שם פירורין שיש בהן כזית
שאסור להלך בהן ולרחוץ עליהן, אבל פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפ סעיף ג
(ו) קודם שיטול ידיו, (ז) יכבד הבית
שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה; אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין בהם
כזית, שמא יהא השמש עם הארץ, שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, ויניח גם פרורין שיש בהם כזית
שאסור לאבדן ביד, לכך יכבד תחלה; ועכשיו אין אנו נוהגים כך, מפני (ח) שאין אנו מסלקין
השלחן, (ט) ואנו נוטלין הידים חוץ לשלחן במקום שאין שם פרורים, וליכא למיחש למידי.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפ סעיף ג
(ו) קודם שיטול ידיו – למים אחרונים:
(ז) יכבד הבית – מקום שאכלו שם אם
הסיבו ע"ג קרקע מכבדין את הקרקע או אם הסיבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי
אוכלין שנתפזרו שם [רש"י] ותר"י פירשו דהכיבוד הוא במקום שדרך לסלק השלחן
קודם נטילה לבהמ"ז צריך לכבד הקרקע של מקום השלחן דחיישינן שנתפזרו שם פירורי
פת ובאופן זה מיירי המחבר כאן שכתב דעכשיו שאין מסלקין א"צ לכבד והיינו הקרקע
שתחת השלחן אבל כשנוטלין הידים בכלי על השלחן כמנהגנו לכו"ע צריך לנקות הפירורין
סביב וכדלקמיה:
(ח) שאין אנו מסלקין – משמע דמלפנים
היו נוהגין לסלק וצ"ל דהיינו מלפני כל המסובין אבל מלפני המברך לא וכמו שכתב בס"א
שאין להסיר וכו':
(ט) ואנו נוטלים וכו' – ואם יושבין
במקומן ונוטלין הידים בכלי על השלחן אף עכשיו הדין הוא שצריך לנקות השלחן עצמו מפירורי
הפת שלא ימאסו מנצוצי מי הנטילה וכנ"ל מרש"י ונראה דמ"מ ישאיר לחם על
השלחן במקצוע אחד שיהיה מונח עד אחר בהמ"ז וכנ"ל בס"א ויהיה קצת רחוק
ממקום הזה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפ
א ולאחר שגמר סעודתו יברך ברכת המזון ויש שנוהגין להסיר השולחן קודם ברכת
המזון ומביאים ראיה וכו' וכתב א"א ז"ל (סי' לא) דאין ראיה משם וכו' עד לפני
המברך. בפרק כיצד מברכין (מב.) וגם התוספות כתבו שם (ד"ה סילק) סילק איתמר משמע
שדרכן היה לסלק השולחן קודם ברכת המזון ולכאורה קשה למנהג שלנו שאנו מקפידים [שלא]
לסלק הלחם קודם ושמא בימיהם נמי לא [היו] מסלקים השולחן מקמי המברך כי אם מלפני שאר
המסובים לפי שהיה להם שולחנות קטנות וכל אחד היה אוכל על שולחנו אבל אנחנו שרגילים
לאכול כולנו על שולחן אחד אין נאה לסלק השולחן עד לאחר ברכת המזון ע"כ וכן כתב
המרדכי (סי' קלח) ג"כ:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפ
סעיף א
(א)
א אין להסיר המפה
והלחם עד אחר ברכת המזון.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפ סעיף א
(א) אין להסיר – כדי שיהא ניכר לכל
שמברכין להשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וגם דהברכה אינה שורה
על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין פך שמן של אלישע:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפ
ב גרסינן בפרק חלק (צב.) אמר רבי אלעזר כל שאינו משייר פת על שולחנו אינו
רואה סימן ברכה לעולם שנאמר (איוב כ כא) אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו והאמר רבי
אלעזר כל המשייר פתיתין על שולחנו כאילו עובד ע"ז שנאמר (ישעיה סה יא) העורכים
לגד שלחן והממלאים למני ממסך לא קשיא הא דאיכא שלימה בהדיה הא דליכא שלימה בהדיה. ופירש
רש"י כל שאינו משייר פתיתין. דצריך לשייר כדכתיב (מלכים ב ד מג) אכול והותר: הא.
דקאמר אסור: דאיכא שלימה בהדיה. שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השולחן עם הפתיתין
ששייר דמיחזי דלשם ע"ז עביד הכי: והא דליכא שלימה בהדיה. דמזומנין לעני:
סעיף ב
(ב) כל מי שאינו משייר פת על שלחנו
(ג) אינו רואה סימן ברכה לעולם; (ד) אבל (ה) ב לא יביא פת [ב] שלימה ויתננה על השלחן,
ואם עשה כן מחזי דלשם עבודת כוכבים עביד, שנאמר: העורכים לגד שולחן (ישעיה סה, יא).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפ סעיף ב
(ב) כל מי שאינו וכו' – דצריך לשייר
כדי שיהא מזומן לעני שיבוא וכעין שאמרו חז"ל המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו דלמא
אתא עניא ויהיב לו וגם כדי שיודה להשי"ת על חסדו שהשפיע לנו מטובו ששבענו והותרנו
כדכתיב אכול והותר:
(ג) אינו רואה סימן ברכה – כדכתיב
אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו וכתב של"ה דראוי ונכון שיתן להעני הטוב שבשלחן
ובפרט אם הוא עני חשוב שמזה יראה לו שמקבלו בסבר פנים יפות. ומשבח אני את הקהלות שמחזיקין
לומדים בחורים על שלחנם כל השנה כאחד מבניהם ובזה יוצא הבעה"ב בשני דברים מצות
חלק עניים וגם מצות דברי תורה על השלחן דסתם בחור כזה עני הוא וגם ידבר בדברי תורה
על השלחן ובודאי מה שנאכל על השלחן שחרית וערבית נחשב כשני תמידין וכו' עכ"ל והובא
בא"ר:
(ד) אבל וכו' – ר"ל אם יש פתיתין
על השלחן אבל אם אין פתיתין על השלחן מותר להביא אפילו שלמה ובשם הזוהר כתבו שטוב לעשות
כן לכתחלה:
(ה) לא יביא וכו' – עיין במ"א
שכתב דה"ה אם יש שלמה על השלחן לא יביא פתיתין ופמ"ג כתב דה"ה לא ישייר
פתיתין על שלחנו כשיש שלמה ויש מקילין בדבר שא"צ להסירן מעל השלחן ובפרט בשבת
בודאי לא יסירן עד לאחר בהמ"ז בין הפתיתין ובין השלמה שהכל יודעין שבשביל כבוד
שבת הוא מונח:
סעיף ד
אע"פ שמותר לאבד פרורין שאין
בהם כזית, מכל מקום (י) ג קשה [ג] לעניות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפ סעיף ד
(י) קשה לעניות – ודוקא לדרוס עליהם
דהוא בזוי גדול אבל כשמשליכן למים אפילו כשנאבדין עי"ז אין חשש כיון שהוא פחות
מכזית ויש מחמירין כשיש הרבה פירורין ויצטרפו לכזית:
סעיף ה
נוהגים (יא) לכסות [ד] הסכין בשעת
בהמ"ז, (יב) ונהגו ד שלא לכסותו בשבת ויום טוב.
משנה ברורה סימן קפ
(יא) לכסות הסכין – בב"י ב' טעמים האחד דברזל
מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם דע"כ
כתיב לא תניף עליהם ברזל וע"כ אחר שגמר אכילתו ורוצה לברך בהמ"ז מכסה הסכין
וטעם שני בשם רבינו שמחה לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית
ותקע סכין בבטנו וע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה:
14)
(יב) ונהגו שלא
לכסותו וכו' – הטעם שאין מקפידין ע"ז בשבת ויו"ט עיין באחרונים:
