גמ' ברכות דף מב.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא:
36:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא:14:23 דקות
1)יין שבתוך הסעודה מברך עליו בורא
פרי הגפן 1
2)אם קבע לשתות לפני המזון, א"צ
לברך על יין שבתוך המזון 2
3)כל מה ששותה בתוך הסעודה די לו
בברכה אחת 4
4)כשאדם נכנס לבית חבירו ויש שם
חבורות הרבה שאוכלים שמברך על כל א'
בפה"ג. 5
5)אם אמר: הב לן ונברך, הוי היסח הדעת
ואסור לו לשתות 6
6)אם היו שנים או רבים, אחד מברך
לכולם; ודוקא הסיבו 7
7)על יין שבתוך המזון כל אחד ואחד
מברך לעצמו 9
8)יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו,
אפילו לא יענו אמן 11
9)הביאו את המוגמר, מי שבירך ברכת
המזון הוא מברך על המוגמר וכולן עונין אמן. 12
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעד
סעיף א
יין שבתוך הסעודה מברך עליו בורא פרי
הגפן, (א) א ואין הפת פוטרו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעד סעיף א
(א) ואין הפת פוטרו – היינו אע"פ
ששותה לשרות האכילה שבמעיו וה"ז כדברים הבאים מחמת הסעודה תוך הסעודה שנפטרים
בברכת הפת כמו שיתבאר לקמן מ"מ הואיל והיין הוא חשוב אינו נחשב טפל לפת להפטר
בברכתו ואפילו כוון בפירוש בברכת הפת לפטור כל מה שישתה בתוך הסעודה לא מהני ליין:
בית יוסף אורח חיים סימן
קעד
ד וה"מ שצריך לברך בתוך המזון שלא קבע לשתות לפני המזון וכו'. בפרק
כיצד מברכין (מב.) תנן בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ופירש רש"י
נוהגים היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות כדתניא לקמן (מג.) ומביאין לפניהן פרפראות
להמשיך האכילה כגון פרגיות ודגים ואח"כ מביאים השולחן ולאחר גמר סעודה יושבים
ושותין ואוכלים פרפראות כגון כיסני דמעלו לליבא והוא יין שלאחר המזון ושניהם קודם ברכת
המזון. ובגמרא (מב:) איבעיא להו בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון
אם תמצי לומר בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה
לשתות אבל הכא דזה לשרות וזה לשתות לא או דילמא לא שנא רב(א) אמר פוטר ורב כהנא אמר
אינו פוטר ופסקו הפוסקים כמאן דאמר אינו פוטר ופירשו התוספות (מב: ד"ה ורב ששת)
והרא"ש (סי' לב) על הא דאמרינן אבל הכא דזה לשרות וזה לשתות לא דלשרות גרע מלשתות
הילכך אינו בדין שיפטור הגרוע את החשוב: וכתב הרא"ש נראה דיין שלפני המזון פוטר
יין (שלאחר) [שבתוך] המזון דעד כאן לא קא מיבעיא ליה אלא מזה שבא לשרות אם פוטר יין
שבא לשתות אבל יין שלפני המזון שבא לשתות פשיטא שפוטר יין שבתוך המזון ומזה הטעם יין
של קידוש פוטר יין שבתוך המזון לא מיבעיא קידוש דאין קידוש אלא במקום סעודה (פסחים
קא.) אלא אפילו אם הבדיל על היין פוטר היין שבתוך המזון והביא ראיה לדבר. וכן כתבו
שם ה"ר יונה (ל: ד"ה ואומר) והרשב"א (מב: ד"ה איבעיא, ושו"ת
ח"א סי' תפו) וכן כתב הרא"ש גם בפרק ערבי פסחים (סי' ד) ושם כתב בהדיא שאפילו
הבדיל קודם שנטל ידיו נמי פטר וכן כתבו התוספות בפרק כיצד מברכין (שם) אלא שנראה מדבריהם
דיין דהבדלה לא פטר אלא כשהבדיל אחר שנטל ידיו שכתבו וזה לשונם נראה משם דאין לחלק
בין הבדלה לקידוש ולאפוקי מהני דחולקין ואמרי דוקא קידוש פטר משום דאין קידוש אלא במקום
סעודה אבל יין של הבדלה לא פטר אפילו הבדיל לאחר נטילה דהכי מיירי הא דפסקינן דיין
שלפני המזון פטר היין שבתוך המזון דכבר נטל ידיו והכי משמע בסמוך מתוך הברייתא מיהו
נראה כיון דנטל ידיו ודעתו לאכול ולשתות שם פוטר אפילו בהבדלה ומיהו יש שמחמירין להבדיל
קודם נטילה לאפוקי נפשייהו מפלוגתא דאז ודאי צריך לברך אחריו ברכה מעין שלש ולא פטר
יין שבתוך המזון עכ"ל וכן כתב גם כן המרדכי (סי קמד): ולענין הלכה נראה שאם מבדיל
עד שלא נטל ידיו יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה לאפוקי נפשיה מספק ובדיעבד שלא
כיון כך פטר יין שבתוך הסעודה דספק ברכות דרבנן להקל:
ומ"ש רבינו יין שלפני המזון פוטר
גם כן היין שלאחר המזון. היא המשנה שהזכרתי בסמוך:
ומ"ש פירוש מי שרגיל לקבוע לשתות
יין וכו'. כלומר לאפוקי יין ששותה אחר ברכת המזון שצריך לברך עליו ואינו נפטר בברכת
יין שלפניו וכמו שכתב רבינו בהדיא לקמן בסמוך. וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה ורב
אשי) שזה היה בימיהם שהיו מסלקים השולחן קודם ברכת המזון אבל עכשיו שאין נוהגין כן
אפילו שותה אחר שגמר מלאכול כל זמן שלא בירך ברכת המזון חשיב בתוך המזון וכן כתבו התוספות
(מב: ד"ה ורב) על בעיא זו דיין שלאחר המזון ליתיה בזמן הזה שאין אנו מושכין ידינו
מן הפת כלל וכן כתב המרדכי (סי' קלח) וכן כתבו עוד התוספות בפרק ערבי פסחים (קג. ד"ה
אנא) ובסימן קע"ט יתבאר דהיכא דאמר הב לן ונבריך לדידן נמי צריך לחזור ולברך אם
רוצה לשתות:
ומ"ש אמר רבה לא שנו דיין שלפני
המזון פוטרו אלא בשבתות וימים טובים וכו'. שם:
ומ"ש בשם הראב"ד דדוקא במקום
שאין היין מצוי וכו'. כן כתב שם הרא"ש (סי' לב) והרשב"א (שם ד"ה אמר)
וכן נראה מדברי התוספות (ד"ה ורב ששת):
ומ"ש ודוקא יין ששותין קודם ברכת
המזון וכו'. כן כתבו שם הרי"ף (ל.) והרא"ש (שם) וכן נראה מדברי רש"י
על המשנה שכתבתי בסמוך וכן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות ברכות (הי"ב):
ומ"ש ואם לא היה לו יין לפני
המזון ובירך על היין שבתוך המזון אינו פוטר וכו'. היינו מה שכתבתי בסמוך דאיבעיא להו
בא להם יין בתוך המזון מהו שיפטור את היין שלאחר המזון איכא מאן דאמר פוטר ואיכא מאן
דאמר אינו פוטר ופסקו הרי"ף (ל:) והרא"ש (שם) כמאן דאמר אינו פוטר וכן דעת
הרשב"א (שם ד"ה איבעיא) וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות ברכות (שם):
כתוב באהל מועד (דרך א נתיב ו) יין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון במה דברים אמורים
בשבתות וימים טובים וכו' אבל יין שבתוך המזון אינו פוטר שלאחר המזון שהוא לשתות שאין
העיקר פוטר הטפל ואיזה יין נקרא שלאחר המזון כל שסח הרבה לאחר הסעודה קודם ברכת המזון
ומרוב השיחה צמא לשתות אבל אם צמא מחמת האכילה אפילו לזמן מרובה אחר שהפסיק אכילתו
אם לא בירך עדיין ברכת המזון כל יין שישתה אותו יין שבירך עליו בתוך המזון פטר אותו
דלשרות המאכל הוא עכ"ל ומדברי הרשב"א שאכתוב בסמוך נראה כן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעד
סעיף ד
(ו) ג אם קבע לשתות * לפני המזון,
א"צ לברך על יין (ז) שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו; (ח) וכן ד יין של קידוש
פוטר יין (ט) שבתוך המזון; (י) וכן המבדיל על השלחן, פוטר היין שבתוך המזון וי"א
(יא) שאין ברכת * (יב) ה יין הבדלה פוטר, אלא א"כ (יג) ו נטל ידיו (יד) קודם הבדלה,
הילכך המבדיל קודם נטילה (טו) יכוין שלא להוציא יין (וע"ל סי' רצ"ט סעיף
ז') שבתוך הסעודה; ובדיעבד שלא כוון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה, דספק ברכות דרבנן להקל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעד סעיף ד
(ו) אם קבע וכו' – כתבו האחרונים
דל"ד קבע דה"ה אפילו אם שתה רק כוס אחד של יין קודם הסעודה דפוטר היין שבתוך
הסעודה וכל זה אם דעתו לשתות גם בתוך הסעודה:
(ז) שבתוך המזון – וה"ה דפוטר
נמי יין שלאחר המזון קודם בהמ"ז [במקום שרגילין לשתות יין אחר גמר אכילתן או שהיה
דעתו לזה בפירוש] אבל אם לא היה לו יין לפני המזון ובירך על היין שבתוך המזון צריך
לברך שנית על יין שלאחר הסעודה כי יין שבתוך המזון אינו בא רק לשרות המאכל שבמעיו ואינו
חשוב לפטור היין שלאחר המזון שבא לשתיה ולתענוג [ועיין בב"י שכתב דאם הוא צמא
מחמת אכילתו אפילו נשתהא זמן הרבה אחר הסעודה אעפ"כ כל זמן שלא בירך בהמ"ז
כיין שבתוך המזון דמי דבא לשרות המאכל וגם משמע קצת מדברי הרשב"א דאם הוא שותה
מיד אחר האכילה ג"כ מסתמא כדי לשרות המאכל הוא בא] אך באמת אין דין זה מצוי בינינו
שאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד בהמ"ז וחשיב הכל תוך הסעודה ולפיכך ממילא יין
שבתוך המזון פוטר גם יין שלאחר המזון דזה וזה לשרות:
(ח) וכן יין של קידוש – קמ"ל
דלא תימא דוקא יין קודם המזון דחשיב דבא לפתוח המעיים ולשתות פוטר בתוך הסעודה אבל
יין קידוש דבא עיקרו למצוה אימא לא קמ"ל דפוטר. ונ"ל פשוט דבמדינתנו שאין
אנו רגילין לשתות יין בתוך הסעודה אפילו בשבת אינו פוטר אלא א"כ היה דעתו לזה
מתחלה וכמו שכתבתי מקודם:
(ט) שבתוך המזון – וה"ה שלאחר
המזון [אחרונים]:
(י) וכן המבדיל וכו' – ר"ל אע"ג
דהבדלה אינה שייכא כלל לסעודה כמו קידוש אפ"ה כיון דהבדיל על השלחן ר"ל שהכין
עצמו לסעודה שייכא לסעודה ומיירי כנ"ל שהיה בדעתו לשתות גם בתוך הסעודה:
(יא) שאין ברכת וכו' – הטעם כנ"ל
דאינה שייכא לסעודה כמו קידוש [שאינה אלא במקום סעודה] וע"כ ס"ל להי"א
דבעינן עכ"פ שיטול ידיו לסעודה מתחלה דבזה בודאי אתחלתא דסעודה היא:
(יב) יין הבדלה – כתב מ"א
דדוקא יין הבדלה שאינו בא לצורך סעודה אבל ביין שלפני המזון דעלמא שבא לצורך סעודה
לפתוח המעיים פוטר אפילו קודם נטילה יין שבתוך הסעודה ולהכי סתם המחבר בריש הסעיף ולא
התנה דדוקא אחר נטילה:
(יג) נטל ידיו – לאו דוקא דה"ה
אם קבע עצמו לסעודה על השלחן [מ"א] ובא"ר חולק עליו וכן משמע מביאור הגר"א:
(יד) קודם הבדלה – וא"ת היכי
שרי להפסיק בהבדלה בין נט"י להמוציא י"ל דלא הוי היסח הדעת כיון שדעתו לאכול
ואינו רשאי לאכול בלי הבדלה אבל להפסיק בשתיית רשות בין נטילה להמוציא אסור:
(טו) יכוין שלא להוציא – ואז יברך
ברכה אחרונה על כוס זה קודם הסעודה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעד סעיף ד
* לפני המזון – ר"ל סמוך להמזון
דבמופלג אין שייך לפוטרו לכו"ע וכ"מ מהלבוש עי"ש:
* יין הבדלה – מוכח מזה דבקידוש סובר
דפוטר בכל גווני ואף דכמה פוסקים סוברים דלדעת התוספות ה"ה ביין של קידוש דוקא
אחר נטילה לא רצה המחבר להכריע כן להלכה דבהבדלה גופא אין לנו להחמיר בזה רק לכתחלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעד סעיף ה
כל מה ששותה (טז) בתוך הסעודה די לו
(יז) בברכה אחת, אלא א"כ כשבירך (יח) לא היה דעתו לשתות אלא אותו הכוס ונמלך לשתות
[ו] אחר. הגה: וכן מי (יט) שבא לסעודה (כ) ז ומושיטין לו הרבה כוסות, מברך על כל אחד
ואחד דהוי נמלך (כל בו) וע"ל סי' קע"ט; וכן מי שבירך (כא) על כוס ברכת נישואין
ואינו יודע להיכן יגיע הכוס, (כב) כל אחד צריך לברך, דמקרי נמלך (אגודה פרק ערבי פסחים
וע"ל סימן ק"צ).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעד סעיף ה
(טז) בתוך הסעודה – ר"ל אפילו
שלא בבת אחת:
(יז) בברכה אחת – דמסתמא כשבירך בפה"ג
על כוס האחד דעתו היה ג"כ על כל מה שישתה בתוך הסעודה:
(יח) לא היה דעתו וכו' – ר"ל
שהיה דעתו שלא לשתות אלא אותו הכוס ולא יותר אלא שאח"כ נמלך לשתות עוד וכתב הט"ז
דה"ה לענין אכילה כגון שקנה לעצמו לחם א' לאכלו כולו וע"ד זה בירך ואח"כ
נתאוה לאכול עוד ושולח לקנות עוד צריך לברך שנית המוציא [והטעם דמעשיו מוכיחין דלא
היה בדעתו לאכול כ"א הלחם שקנה דאל"כ היה קונה יותר אלא שאח"כ נתאוה
לאכול עוד] אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לו חתיכה לאכול אותה ואח"כ רוצה לחתוך
עוד אין זה נמלך דדרך אדם כן הוא דלפעמים בשעת ברכה חושב שיהיה די לו בחתיכה אחת ואח"כ
כשרואה שאינו שבע בזה לוקח עוד:
(יט) שבא לסעודה – היינו שאינו
מן הקרואים אלא שבא דרך עראי לשם לכך אמרינן דהוי נמלך דבשעה שבירך לא היה יודע אם
יתנו לו עוד וכדלקמן בסימן קע"ט סה"ו עי"ש במ"ב:
(כ) ומושיטין לו – ר"ל שלא בבת
אחת אלא בזה אחר זה:
(כא) על כוס ברכת נשואין – שיש שם
הרבה מסובין וכל כיוצא בזה:
(כב) כ"א צריך לברך – דמסתמא
אינו מכוון לצאת בברכת המברך מאחר שאינו יודע אם יגיע לו ועיין לקמן סימן ק"צ
במ"א סק"ז ובמ"ב שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעט
סעיף ד
(יד) כשאדם נכנס לבית חבירו ויש שם
חבורות (טו) הרבה שאוכלים ו וכל אחד מושיט לו כוס, יש מי שאומר שמברך על כל א' בפה"ג,
כי בכל פעם הוא (טז) נמלך.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעט סעיף ד
(יד) כשאדם נכנס וכו' – היינו שלא
קראוהו להיות נקבע עמהם לשתות ככל המסובין:
(טו) הרבה – וה"ה בחבורה אחת
כשכל אחד מושיט לו כוס דעל כל כוס וכוס הוי נמלך וכדלקמיה:
(טז) נמלך – דאינו יודע אם יושיטו
לו כוס אחר ואפילו אם הושיטו לו כוס אחר בשעה דעדיין לא גמר לשתות כוס הראשון נמי דינא
הכי דצריך לחזור ולברך עליו בפני עצמו כיון שבשעה שבירך לא היה דעתו ע"ז שלא היה
יודע שיושיטו לו עוד. וכ"ז דוקא בסתמא אבל אם בשעת ברכתו היה דעתו שתעלה הברכה
על כל מה שיתנו לו א"צ לברך על כל כוס אף שלא היה יודע אז אם יתנו לו מ"מ
מהני דעתו לזה ובמקום שהמנהג שמושיטין כוסות הרבה למי שנכנס במסיבת הקבועים לשתיה אז
אפילו בירך בסתמא על כוס אחד אמרינן דדעתו היה על כל מה שיתנו לו וא"צ שוב לברך
על כל כוס וכוס. ומ"מ טוב יותר שיכוין בשעת ברכה על כל מה שיתנו לו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעט סעיף א
גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים,
א אינו יכול (א) לאכול ולא לשתות, * (ב) ב עד שיברך בהמ"ז; ואם אמר: (ג) הב לן
ונברך, הוי היסח הדעת ואסור לו (ד) לשתות אלא א"כ יברך עליו תחלה, (ה) ואכילה
דינה כשתיה להרא"ש; אבל להר"ר יונה והר"ן אכילה שאני, שאע"פ (ו)
שסילק ידו מלאכול * (ז) ואפילו סלקו השלחן * אם רצה (ח) לחזור לאכילתו * א"צ לברך
פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו (ט) לא נסתלק לגמרי מאכילה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעט סעיף א
(א) לאכול – וה"ה שיש ליזהר לכתחלה
שלא יפסיק בדבור אפילו מעט דתיכף לנטילה ברכה [ומהאי טעמא יש ליזהר שלא לשהות שהיה
מרובה אחר הנטילה וכ"ש שלא לעסוק באיזה עסק] אך אם צריך להפסיק בדבר נחוץ או בדיעבד
אם הפסיק יטול ידיו שנית כדי להיות תיכף לנטילת מים אחרונים ברכה:
(ב) עד שיברך בהמ"ז – ולא דמי
להב לן ונברך דמותר לאכול ורק שיברך המוציא מתחלה וכדלקמיה דכיון שנטל ידיו אסור להפסיק.
והנה יש כמה פוסקים דס"ל דאין איסור לאכול אף בנטל ידיו ורק שיברך המוציא מתחלה
וכ"כ האחרונים להקל ורק דאחר אכילתו יטול ידיו שנית שתהא סמוכה נטילה לברכה אלא
דלכתחלה דעת הב"ח והמ"א דצריך ליזהר בזה ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד
בזה. וכ"ז לענין אכילה אבל להפסיק בדבור כשאינו רוצה לאכול ולשתות או להתעסק באיזה
עסק אסור לכו"ע [א"ר וכ"מ מכמה אחרונים לעיל בסימן קס"ו]:
(ג) הב לן ונברך – פי' תן לנו כוס
לברך וכשמברכין בלא כוס אם אומרים בואו ונברך ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת. וכן
אם הסיח דעתו בהדיא בלבו מלשתות עוד ואח"כ רוצה לשתות ג"כ צריך לברך מתחלה
על המשקה:
(ד) לשתות – ואם מסובין רק לשתיה ואמרו
בואו ונברך ברכה אחרונה ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת ואסור לשתות עוד בלא ברכה:
(ה) ואכילה דינה כשתיה – דבגמרא לא
נזכר בהדיא רק לענין שתיה וס"ל דה"ה לאכילה:
(ו) שסילק ידו מלאכול – ר"ל אפילו
גמר בדעתו שלא לאכול:
(ז) ואפילו סילקו השלחן – זהו מלשון
רבינו יונה והיינו אף דס"ל דזה חשיב היסח הדעת טפי מהב ונברך אפ"ה לא מהני
לענין אכילה ועיין מש"כ בבה"ל בדעת הרא"ש בזה:
(ח) לחזור לאכילתו וכו' – כתב הט"ז
דאם מחמת אכילה זו שחזר לאכול נגרר לבו גם לשתיה א"צ ברכה לדעה זו גם על השתיה
דבתר אכילה גרירא אף שאמר מתחלה הב לן ונברך ולא מיירי השו"ע בתחלה לענין שתיה
דמצריך לברך לכו"ע רק כשלא חזר גם לאכילה:
(ט) לא נסתלק – משום דדרך להגרר מאכילה
קטנה לגדולה לא חשיב היסח הדעת גמור אלא כשנטל ידיו משא"כ בשתיה בהיסח הדעת כל
דהו כבר נסתלק משתייתו וצריך לברך שנית כשנמלך. ועיין בבה"ל שהבאנו הרבה פוסקים
שסוברים כדעת הרא"ש דבהב ונברך חשיב גמר סעודה ואף באכילה אסור בלא ברכה וכן סתם
המחבר לקמן בסימן קצ"ז ס"א עי"ש וע"כ לכתחלה בודאי יש ליזהר שלא
לאכול אחר שאמר הב לן ונברך וכ"פ בדה"ח. ודע דמי שצריך ברכה באמצע סעודה
צריך נטילה ג"כ דכיון דהסיח דעתו לא שמר ידיו ורק ברכת נט"י אין לו לברך:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצ סעיף ה
ז כשמסובין בסעודה גדולה ואין יודעים
עד היכן יגיע כוס של בהמ"ז, כל אחד מהמסופקים אם יגיע לו (יט) צריך לברך בורא
פרי הגפן. (וע"ל סימן קע"ד סעיף ה' בהג"ה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצ סעיף ה
(יט) צריך לברך – דמסתמא אינו מכוין
לצאת בברכת המברך מאחר שאינו יודע אם יגיע לו וכתב המ"א דאם המסובין נתכונו בהדיא
אם יגיע להם הכוס שיצאו בברכתו יוצאין בזה אם גם המברך נתכוין להוציא בברכתו כל אחד
מהמסובין וכן הסכימו הרבה אחרונים. ואך יזהרו כולם מי שרוצה לטעום מן הכוס על סמך ברכת
המברך שלא ישיחו עד שיטעמו מן הכוס כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה להטעימה:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק א הלכה יב
רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין
ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות, אבל אם לא נתכוונו לאכול
כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אע"פ שהן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך
לעצמו, במה דברים אמורים בפת ויין בלבד אבל שאר אוכלים ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא
אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן הרי אלו אוכלים ושותין, ואף ע"פ שלא נתכוונו להסב
כאחד. +/השגת הראב"ד/ רבים שנתוועדו כו' עד להסב כאחד. כתב הראב"ד ז"ל
/א"א/ תמיה אני למה הניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין מהניא לה הסיבה אבל
שאר מילי לא מהניא להו הסיבה וכל חד מברך לנפשיה והוא חומרא עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסז סעיף יא
אם היו (נד) שנים * או רבים, * כג
אחד מברך לכולם; ודוקא (נה) הסיבו, שהוא דרך קבע (או בעל הבית (נו) כד עם בני ביתו
דהוי כהסיבו) (טור), אבל אם היו יושבים * כה בלא הסיבה, כיון שאינם נקבעים יחד, כל
אחד מברך לעצמו; ואם אמרו: נאכל כאן או במקום פלוני, כיון שהכינו מקום לאכילתן, (נז)
הוי קבע ואפילו בלא הסיבה, והאידנא שאין אנו רגילים בהסיבה, * ישיבה דידן בשלחן אחד
או בלא שלחן במפה אחת, הוי קביעות; (נח) ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי. (נט)
ולדידן, אפילו קבעו מקום לאכילתן, או בעל הבית עם בני ביתו, לא מהני * אא"כ ישבו
(ס) בשלחן א' או במפה אחת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסז סעיף יא
(נד) שנים או רבים – נקט לשון זה משום
דבבהמ"ז דינא הוא דדוקא בשלשה מזמנין יחד ומוציאין כל אחד את חבירו ובשנים אין
מוציאין אחד את חבירו לכתחלה אבל בברכת המוציא אפילו לכתחלה יכול להוציא בשנים אחד
את חבירו והטעם מבואר לקמן ריש סימן קצ"ג במ"ב:
(נה) הסיבו – כן היה דרכן באכילתן
דרך קבע להיות מטין על צדיהן השמאלית על המטה [רש"י]:
(נו) עם בני ביתו – משום דנגררין אחריו
שהוא מיסב לכך מצטרפים עמו אפי' בישיבה גרידא [ב"י]:
(נז) הוי קבע – וע"כ אפילו כל
אחד אוכל מככרו מצטרפין [גמרא]:
(נח) ואפילו לבני חבורה – ר"ל
שאינו בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו אפילו בזמן הגמרא הוי כהסיבה וכנ"ל:
(נט) ולדידן אפילו וכו' – צ"ל
ואפילו לדידן ור"ל דלא תימא כיון שהישיבה דידן הוי כהסיבה דידהו א"כ במקום
דלא בעי הסיבה לדידהו כגון שקבעו מקום לאכילתן דהיינו שאמרו נאכל כאן או במקום פלוני
וכן בעה"ב עם בני ביתו דלדידהו לא צריך הסיבה הו"א דלדידן לא צריך אפילו
ישיבה קמ"ל דבלא ישיבה לא מקרי קבע:
(ס) בשלחן אחד וכו' – עיין בביאור
הלכה מש"כ בשם הגר"א:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסז סעיף יא
* או רבים וכו' – וכ"ז לענין
פת ולענין יין ושאר פירות נתבאר בסימן רי"ג ע"ש:
* אחד מברך לכולם – ואפילו אם המסובין
יודעין בעצמן לברך מ"מ הידור מצוה הוא שאחד יברך ויוציא כולם דברוב עם הדרת מלך
[מעדני יו"ט בפרק כיצד מברכין סימן ל"ג ושכ"כ גם הרמ"ך]:
* בלא הסיבה – עיין מ"א שהעתיק
בשם ש"ג דאם מקצתן מסובין אחד מברך לכולם אף שאינן מסובין ועיין בפמ"ג שכתב
דלדידן דישיבה הוי כהסיבה ה"ה בישבו מקצתן מהני ולענ"ד צע"ג על עיקר
דברי המ"א בשם הש"ג שהרי מבואר לקמן בסימן קצ"ג ס"ב דאף השלישי
צריך לקבוע אותם בהסיבה עכ"פ בגמר אכילה ולדידן בישיבה וכמבואר בהדיא בדברי הרא"ש
בפ' ג' שאכלו דממנו נובע זה הדין וידוע שיטת הרא"ש וש"פ וכן סתם השו"ע
דמתניתין מיירי בין בברכת המוציא ובין בבהמ"ז וחד דינא הוא לתרווייהו וצע"ג:
* ישיבה דידן – אבל עמידה לא מהני
[תוספות בברכות מ"ג ד"ה הואיל בסה"ד והעתיקו בב"י סימן רצ"ו
וכ"כ הב"ח] ושאני ההיא דסי"ב דסגי בעמידה דשם הם יושבים על החמור:
* אא"כ ישבו בשלחן אחד וכו'
– עיין במ"א סקכ"ו שהסביר טעם הדבר דבבית דאיכא שלחן ואין כולם אוכלים על
שלחן אחד מוכח דאין דעתם לקבוע יחד ובטל מה שקבעו מקום מתחלה והגר"א בביאורו כתב
דאגב שיטפיה מקודם העתיק המחבר בשלחן אחד וכו' ובאמת לא בעינן כלל שלחן אחד או מפה
אחת היכא שקבעו מתחלה לאכול יחד או בעה"ב עם בני ביתו אלא כל שיושבין ואוכלין
ביחד דהיינו שאינם מפוזרים אחד הנה ואחד הנה מצטרפים וכמו בסי"ב ודלא כמ"א:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעד סעיף ח
על יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך
לעצמו, (מ) אפילו הסיבו יחד. הגה: דלא יכולין (מא) לענות אמן (טור), (מב) משום דחיישינן
שמא יקדים קנה לוושט. הגה: (מג) וי"א דאם אמר להם: סברי רבותי, וישמעו ויכוונו
לברכה ולא יאכלו אז ויענו: אמן, (מד) טז אחד מברך לכולם, * וכן נוהגין (הגהת מיי' פ"ז
מהלכות ברכות ומרדכי ס"פ כיצד מברכין וטור בשם רש"י). (מה) ויאמר: סברי רבותי,
ר"ל סוברים אתם לצאת בברכה זו, ולא יאמר ברשות רבותי, יז וכן (מו) כ"מ שמברכין
על היין משום ברכת היין שבתוך הסעודה (מז) א"א ברשות, אלא סברי, מטעם שנתבאר
(בית יוסף סימן קפ"ז בשם שבולי הלקט).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעד סעיף ח
(מ) אפילו הסיבו יחד – ר"ל ולא
כמו דאמרינן בעלמא [קס"ז סי"א] דאם הסיבו יחד אחד מוציא כולם ועדיף טפי משום
ברוב עם הדרת מלך אבל בברכה שבתוך הסעודה לא יעשו כן:
(מא) לענות אמן – ואף דקי"ל בכל
מקום דשומע כעונה ועניית אמן אינו מעכב כלל לענין לצאת בהברכה חיישינן שמא יענו אמן
ויסתכן [רא"ש וטור]:
(מב) משום דחיישינן וכו' – היינו משום
דעוסקין אז באכילה ואין בית הבליעה פנוי ומבואר בפוסקים דלדעה זו אף אם יניחו מלאכול
ויכינו עצמם לשמוע הברכה ולענות אמן ג"כ לא מהני דמ"מ חיישינן שמא לא יזהרו
להפסיק מלאכול ויבוא לידי סכנה [פרישה]:
(מג) וי"א וכו' – דהם ס"ל
הטעם דאין אחד יכול להוציא חבירו בברכת היין שבתוך הסעודה משום דטרודים הם לאכול ולא
יתנו לב לכוון לשמוע ולצאת ולכן אם אמר מקודם שיברך סברי מורי ומניחים כולן לאכול ויכונו
לבם להברכה שפיר דמי וגם משום סכנה ס"ל דאין כאן כיון שפסקו מלאכול:
(מד) אחד מברך לכולם – וצריכין שיטעמו
כולם תיכף מהכוס ולא יפסיקו בין ברכה להשתיה [מ"א]:
(מה) ויאמר סברי רבותי – ר"ל
בברכה שבתוך הסעודה כשאחד מברך ומוציא כולם לא יאמר ברשות רבותי [דלשון זה אינו אלא
נטילת רשות לברך] אלא סברי רבותי דהיינו שיפסקו מלאכול ויתנו לב לשמוע הברכה ולצאת
כנ"ל:
(מו) כל מקום וכו' – ר"ל כשאחד
מוציא חבירו כמו קידוש והבדלה וכה"ג. ובחופה וברית מילה שאין נוהגין לומר סברי
כלל הוא משום דרק במקום שצריך נטילת רשות אומרים על היין סברי במקום רשות אבל בחופה
ומילה שאין נוטלין רשות אין לומר סברי כלל:
(מז) אין אומרים ברשות – פי' אף דהיה
ראוי לומר יותר ברשות שהוא נטילת רשות מהמסובין שחפצים בו שיוציא אותם בברכתו אלא משום
ברכת היין שבתוך הסעודה דמוכרח לומר סברי כדי שיפסיקו מלאכול נהגו לומר לשון זה בכל
מקום שמברכין להוציא אחרים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעד סעיף ח
* וכן נוהגין – ומשמע מפמ"ג דהידור
מצוה לית בזה [היינו אף דבעלמא היכא שאחד מוציא את חבירו יש בזה משום הדרת מלך] משום
דלדעה ראשונה אסור לעשות כן והוא דעת רוב הפוסקים [והם רבינו אלחנן ורבינו יונה ורא"ש
ומרדכי והגה"מ כמבואר בב"י וגם הרא"ה סובר כן והי"א הוא דעת רש"י
לחוד] אלא שנהגו כן אף דהמעיין בשבולי לקט יראה דדעת ר"ה גאון ועוד כמה ראשונים
דס"ל כרש"י וע"כ יש מקום להמנהג ואין למחות בם מ"מ הדין כמו שכתבנו
דהידור לא שייך בזה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריג
סעיף א
* על כל פירות (א) ושאר דברים, (ב)
חוץ מפת ויין, אם היו האוכלים שנים או יותר, (ג) אחד פוטר את חבירו (ד) א אפילו בלא
הסיבה, מיהו (ה) ישיבה מיהא בעי, ודוקא פת ויין בעי הסיבה; (ו) ולדידן הוי ישיבה כמו
הסיבה לדידהו; ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים, ב דבישיבה
אפילו פת ויין אחד מברך לכולם; ושלא בישיבה, בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו. והא
דאמרינן דאחד מברך לכולם בשאר דברים (ז) חוץ מן הפת, ה"מ (ח) בברכה ראשונה; אבל
בברכה אחרונה (ט) ג צריכין ליחלק וכל א' מברך לעצמו, (י) ד דאין זימון לפירות. הגה:
(יא) וי"א דבכל הדברים חוץ מפת ויין ה לא מהני הסיבה, והוא הדין ישיבה לדידן
(ב"י סי' קע"ד בשם הראב"ד); ולכן נהגו עכשיו (יב) ו [ג] בפירות, (יג)
שכל אחד מברך לעצמו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריג סעיף א
(א) ושארי דברים – היינו שארי מיני
אוכלין ומשקין:
(ב) חוץ מפת ויין – משום דחשיבי ודרכם
לקבוע עליהם בהסיבה לפיכך אין דרך קביעות שלהם אלא בהסיבה וכדלקמיה:
(ג) אחד פוטר את חבירו – ר"ל
אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו
ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת
מלך:
(ד) אפילו בלא הסיבה – דדוקא בפת ויין
דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין
אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא"כ
בפירות:
(ה) ישיבה מיהא בעי – דאין אחד יכול
להוציא חבירו בהברכה אלא א"כ ישבו לאכול ולשתות ביחד ולא במעומד דקביעות קצת עכ"פ
מיהו בעי וכ"ז רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד כל שכוון המברך להוציא והשומע לצאת
יצא [מאמר מרדכי]:
(ו) ולדידן וכו' – ר"ל לפי שאין
דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה
לדידהו ומהני אפילו בפת ויין:
(ז) חוץ מן הפת – הא דהזכיר המחבר
פת הכא משום דבפת קי"ל דאם הם שלשה מזמנין ומוציא אחד את חבירו בברהמ"ז משא"כ
בשארי דברים בברכה אחרונה אפי' בשלשה אינו מוציא:
(ח) בברכה ראשונה – והטעם משום דברכה
ראשונה כל אחד מרויח באותה ברכה שעי"כ מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה
אבל בברכה שלאחר אכילה שכבר אכלו ודעתם להפרד אין מצטרפין ואפילו ביין:
(ט) צריכין ליחלק – ואפילו קבעו יחד
לא מהני לזה ובדיעבד אם כוון לצאת והמברך ג"כ כוון להוציאו יצא ואפילו בלא קביעות
כלל כמו שפסק המחבר לעיל בסימן קס"ז סי"ג עי"ש במ"ב ואם אחד אינו
יודע לברך בעצמו יוצא אפילו לכתחלה בברכת חבירו וכתבו הט"ז וש"א דהאידנא
שמזלזלים ההמון מאד בברכה אחרונה יש לסמוך לעשות כן לכתחלה שמברך אחד בקול רם הברכה
אחרונה ויהיו אחרים יוצאים על ידו אפילו כשיודעים בעצמם לברך ובפרט ברכה אחרונה מעין
שלש שאין הכל בקיאים בה בע"פ בודאי טוב לעשות כן לכתחלה ומ"מ טוב יותר שיאמרו
עם המברך מלה במלה:
(י) דאין זימון לפירות – היינו דכיון
דאין מצות זימון בפירות להזדמן יחד ולומר נברך שאכלנו ממילא צריך כ"א לברך לעצמו
ולא לצאת בברכת חבירו ועיין לעיל סימן קצ"ג סק"ו במ"ב:
(יא) וי"א דבכל וכו' – קאי אריש
הסעיף אברכה ראשונה וטעמם דדוקא פת ויין דחשיבי מהני הסיבה או ישיבה לדידן משא"כ
בשארי דברים דלא חשיבי צריך כ"א לברך לעצמו ואם באו פירות תוך הסעודה אחד מברך
לכולם דמיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשארי דברים:
(יב) בפירות – וה"ה בשארי דברים.
ולענין שכר ומי דבש שקורין מע"ד עיין בע"ת וט"ז ומ"א והאידנא נוהגין
שגם בזה כ"א מברך לעצמו [פמ"ג] ולענין יין משמע מרמ"א וכן מבואר מד"מ
דגם לדידן מהני הסיבה או ישיבה אבל כמה אחרונים העלו דאף ביין טוב שיברך כ"א לעצמו
משום דהאידנא אין העולם רגילין לקבוע עצמן על היין ובאמת לדינא תלוי זה במנהג המקומות
דבמקום שמצוי הרבה יין ורגילין לקבוע עליו בודאי מהני הסיבה או ישיבה להוציא אחד את
חבירו. וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום
דבר מאכל אף שהוא נגד הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת ולהוציא וכעין
זה מבואר בח"א כלל ה':
(יג) שכל אחד מברך לעצמו – ודוקא לכתחלה
אבל בדיעבד אם בירך וכוון להוציא חבירו והשומע נתכוין לצאת אף בלא הסיבה וישיבה כלל
נמי יצא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריג
סעיף ב
אין המברך (יד) מוציא אחרים אלא אם
כן יאכל וישתה עמהם, (טו) ז ואז יוצאים [ד] בשמיעתן (טז) שמכוונין אליו, (יז) אפילו
לא יענו אמן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריג סעיף ב
(יד) מוציא אחרים – בברכת הנהנין דדוקא
בברכת המצות שכל ישראל ערבין זה בזה וכשחבירו אינו יוצא ידי המצוה כאלו הוא לא יצא
לכן יכול לברך אפילו מי שאינו חייב בברכה זו משא"כ בברכת הנהנין שאינו חוב המוטל
עליו כשאר מצות דלא ליתהני ולא לבריך ואפילו אם אינם יודעים בעצמן לברך. וזה הסעיף
שייך בין לברכה ראשונה ובין לברכה אחרונה ועיין לעיל בסימן קס"ז סי"ט:
(טו) ואז יוצאים בשמיעתן – ואם אינו
אוכל ושותה עמהם אף בדיעבד לא יצאו דהא ברכתו הוי לבטלה כיון שאינו אוכל בעצמו ואיך
יצאו על ידו ואפילו ענו אמן על הברכה אם לא שמה שלא אכל ושתה המברך היה בשוגג או באונס
כגון שנשפך הכוס אחר הברכה וכה"ג דבעת הברכה לא היה לבטלה אז יוצאין אחרים על
ידו:
(טז) שמכוונין אליו – והוא ג"כ
יכוין להוציאם וכדלקמיה בס"ג:
(יז) אפילו לא יענו אמן – דקי"ל
דשומע כעונה והרי הוא כמברך בעצמו. וכ"ז לענין דיעבד אבל לכתחלה לבד מה שמצוה
לענות אמן על כל ברכה ששומע מישראל כדלקמן בסימן רט"ו עוד יותר יש חיוב לכתחלה
לענות אמן בברכה שמתכוין לצאת בה כדי להורות בפועל שמסכים לברכת המברך [אחרונים]. כתבו
הפוסקים אם כמה אנשים עושים מצוה אחת מצוה לכתחלה שאחד יברך לכולם דברוב עם הדרת מלך
ועיין לעיל בסימן וי"ו בשע"ת סק"ו ובסימן ח' ס"ה ובמ"ב ובסימן
רצ"ח ובתבו"ש סימן י"ט:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה יג
גמרו ליטול ידיהן ונגבו ידיהן וברכו
ברכת המזון והביאו את המוגמר, מי שבירך ברכת המזון הוא מברך על המוגמר וכולן עונין
אמן. +/השגת הראב"ד/ גמרו ליטול ידיהן כו' עד וכולן עונין אמן. כתב הראב"ד
ז"ל /א"א/ אע"פ שלא בירך ברכת המזון אם לאחר סעודה בא הגדול מברך ואע"פ
שנתן הגדול רשות לאחר לברך ברכת המזון כבר עברה רשותו וחזרה הברכה לגדול שלא אמרו דהוא
אומר על המוגמר אע"ג דאיכא דעדיף מיניה אלא על המוגמר הבא בתוך הסעודה כדאיתא
בירושלמי עכ"ל.+
