גמ' ברכות דף ח:-ט:
2)להשלים
פרשיותיו עם הציבור. 12
5)מי
שרוצה להחמיר לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד, נקרא עבריין 20
7) אם אמר במקום ברכת הזן: בריך רחמנא מלכא, מאריה דהאי
פיתא 28
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לט עמוד א
אמר רבא בר רב הונא: כיון שנפתח ספר תורה – אסור
לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר: +נחמיה ח+ וכפתחו עמדו כל העם, ואין עמידה אלא
שתיקה, שנא': +איוב לב+ והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד. ר' זירא אמר רב
חסדא, מהכא: +נחמיה ח+ ואזני כל העם אל ספר התורה.
נחמיה פרק ח פסוק ה
וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר
לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל
הָעָם:
איוב פרק לב פסוק טז
וְהוֹחַלְתִּי כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ
כִּי עָמְדוּ לֹא עָנוּ עוֹד:
נחמיה פרק ח
(ג) וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב
אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד
הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר
הַתּוֹרָה:
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים
פרק יב הלכה ט
כיון שהתחיל הקורא לקרות בתורה אסור
לספר אפילו בדבר הלכה אלא הכל שומעין ושותקין ומשימין לבם למה שהוא קורא שנאמר
ואזני כל העם אל ספר התורה, ואסור לצאת מן הכנסת בשעה שהקורא קורא, ומותר לצאת בין
איש לאיש, ומי שהוא עוסק בתורה תמיד ותורתו אומנותו מותר לו לעסוק בתלמוד תורה
בשעה שהקורא קורא בתורה.
רא"ש מסכת ברכות פרק א סימן ז
ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא מאי
דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תורה כשהוא פתוח ויוצא. רבי אבהו נפיק בין גברא
לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי תיקו. רב ששת מהדר אפיה וגריס אמר אנן
בדידן ואינהו בדידהו. ואם תאמר הא אמרי' בסוטה בפ' אלו נאמרין (דף לט א) כיון
שנפתח ספר תורה אסור לדבר ואפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם. ואין לומר
שאני הכא דמהדר אפיה דאם כן הוה ליה לאתויי מילתא דרב ששת התם לאשמועינן דבכי האי
גוונא שרי. ונראה לי לפרש הא דקאמר התם אסור לדבר היינו דוקא בקול רם לפי שמעכב את
אחרים מלשמוע. אבל בלחש שפיר דמי. והא דמהדר אפיה. ה"ה לא מהדר אפיה מצי
למיגרס בלחש אלא רבותא נקט דאפילו במהדר אפיה שנראה כמניח ספר תורה *****שרי. והוא
היה מהפך פניו. כדי שיכוין לבו בגירסתו. רב אלפס פירש דווקא רב ששת שתורתו אומנתו.
אבל להורות לאדם ששואל לפי שעה או לפרש דבר אסור (ס"א איסור והיתר לא):
טור אורח חיים סימן קמו
פירש"י שהיה גורס בלחש דהא
דאמרינן שאסור לספר היינו דוקא בקול רם לפי שמונע האחרים מלשמוע אבל בלחש שרי ובה"ג
פירש ה"מ דאסור לספר בדליכא י' דצייתי לס"ת אבל אי איכא י' דצייתי
שפיר דמי ורי"ף פי' דוקא רב ששת שתורתו אומנתו אבל אינש אחרינא אסור
בית יוסף אורח חיים סימן קמו
ב גרסינן בפרק ואלו נאמרין (סוטה לט.)
כיון שנפתח ס"ת אסור לספר וכו' והא דאיתא בפרק קמא דברכות (ח.) רב ששת מהדר
אפיה וכו'. הפירוש שכתב רבינו בשם רש"י כתבוהו התוספות (ד"ה רב ששת)
והרא"ש (סי' ז) והמרדכי (סי' טז) והפירוש שכתב בשם בה"ג כתבוהו המרדכי
(שם) והגהות אשירי (שם) בפרק קמא דברכות וגם הרי"ף כתבו בפרק הקורא את המגילה
עומד (יד:) אבל כתב דמסתברא כדברי האומרים דדוקא רב ששת שתורתו אומנותו אבל איניש
אחרינא לא וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות תפילה (ה"ט) והגהות (אות ו)
כתבו בשם התוספות (שם) נראה מלשון הספר דאמר אסור לספר דהיינו בקול רם אבל בלחש
שרי אבל נראה מדברי הגאונים דאסור. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל
דלדעת בה"ג נמי אסור לספר במילי דעלמא אע"פ שיש עשרה דצייתי לס"ת
ולא התיר אלא לדבר בדברי תורה. וכתב הרא"ש בפרק קמא דברכות (שם) דאין לומר
שאני רב ששת דמהדר אפיה דא"כ הוה ליה לאתויי מילתיה דרב ששת התם בסוטה:
ותלמידי ה"ר יונה (ברכות ד. ד"ה רב ששת) כתבו שיש
מפרשים דדוקא רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה
דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה (גיטין ס:) אבל מי שאינו סגי נהור אסור לספר
אע"פ שתורתו אומנותו ונראה למורי שאם קודם שנפתח ס"ת חוזר פניו ומראה
עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרוא ומתחיל לקרוא מותר לקרות ואפילו לכל אדם
דכיון שכבר התחיל במצוה וראו אותו שקבע לקרוא אינו פוסק בעבור ס"ת אבל אם לא התחיל
קודם אין לשום אדם ואפילו מי שתורתו אומנותו לספר בשום ענין כלל אח"כ: והכלבו
(סי' כ יא:) כתב שיש אומרים דהא דאסור לספר הוא לפי מנהגם שהקורא ראשון היה מברך
לפניה והמסיים לאחריה והאמצעיים לא היו מברכין כלל ומפני כך היה בדין שלא לספר כלל
שמא יצטרך לעלות ולקרות ואם יספר בין שתי הברכות יהיה הפסק ומכל מקום אדון לעשות
כדעת הראשון אף לפי מנהגינו שלא לספר כלל ע"כ וכן דעת כל הפוסקים שכתבו דין
זה סתם ולא חילקו בין זמן לזמן:
וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רו) דאפילו מי
שהשלים הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום אסור לספר משנפתח ס"ת: כתוב בשבלי הלקט
(סי' לט) מצאתי כתוב בשם רבינו שמחה האידנא אמאי נהוג לקרות ולעיין בספרים בעוד
שהם קורים ויש לומר דדוקא לספר אסור כדי שלא יהיו נטרדים שאר השומעים אבל לקרות
בלחש שפיר דמי מיהו תימה לרבי שגם הוא מצוה לשמוע קריאת התורה דכתיב (נחמיה ח ג)
ואזני כל העם אל ספר התורה ואם יקרא בספר לא יוכל להבין מה שקורין הילכך נראה
דאסור עכ"ל:
וכל מיני התרות אלו שכתבו המפרשים להקל בשמיעת
קריאת התורה אינם ענין לפרשת זכור (דברים כה יז – יט) שהיא מן התורה בעשרה כמבואר
בדברי הרא"ש פרק שלשה שאכלו (סי' כ) ובדברי סמ"ק והתוספות ריש פרק היה
קורא (ברכות יג. ד"ה בלשון) כתבו דפרשת זכור ופרשת פרה (במדבר יט א – כב) הוו
דאורייתא: כתב
ה"ר יונה בפרק קמא דברכות (ד. ד"ה רבי אבהו) דאע"ג דמותר למיפק בין
גברא לגברא לדבר אסור כדאמרינן כיון שנפתח ס"ת אסור לספר ואע"פ שסוגרים
הספר בנתיים אפילו הכי אסור שלא אמרו כל זמן שיהיה פתוח אלא כיון שנפתח דמשמע
דמשעה שנפתח בפעם הראשונה אסור לספר כלל עד שיסיימו כל הפרשה עכ"ל ונראה
דטעמא משום דאיכא למיחש שמא ימשך הדיבור אף בשעה שקורין ומיהו נראה דלא מיתסר לדבר
מעת שנפתח ממש אלא מעת שיתחיל הקורא לקרות וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל (תפלה
פי"ב ה"ט): כתוב במרדכי (סי' יט) ובהגהות אשירי פרק קמא דברכות (סי'
ז) בשם אור זרוע (ח"א סי' יא) דלקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה
שרי לכולי עלמא וכן היה נוהג ה"ר יהודה החסיד וכן כתב סמ"ק סימן
קנ"ג וכן כתב הכל בו (שם) בשמו וכן כתבו הגהות מיימון בפי"ב (אות ז)
וכתבו שכן עשה רי"ם ואח"כ כתבו ומכל מקום הר"ם כשחזר הפרשה בעת
ההיא היה שותק בזמן ששליח ציבור קורא עד בין גברא לגברא וכן כתב דאסור ללמוד או
לקרות הפרשה בעת קריאת התורה דאין לנו מי שתורתו אומנותו עכ"ל: ולענין הלכה
כדאי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם [בדק הבית] ומכל מקום נכון לכוין אדם דעתו
בכל הפרשיות ולשמעם מפי שליח ציבור [עד כאן]:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמו סעיף א
(א) א אסור לצאת ולהניח ס"ת *
כשהוא פתוח, * (ב) אבל בין גברא לגברא, * (ג) ב ש"ד =שפיר דמי=.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קמו סעיף א
(א) ואפילו איכא עשרה דצייתי
לס"ת זולתו וגם הוא כבר שמע קה"ת בעשרה אפ"ה אסור:
(ב) אבל בין גברא לגברא – והוא
כשנשארו עשרה בביהכ"נ:
(ג) שפיר דמי – והיינו כשכבר שמע
קה"ת או שדעתו לבוא מיד וגם זה אינו מותר כ"א כשהוא לצורך גדול:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קמו סעיף ב
(ד) ג כיון שהתחיל הקורא לקרות
בס"ת, אסור לספר (ה) ד אפילו בד"ת, (ו) אפי' בין גברא לגברא, ואפילו (ז)
אם השלים הוא הפרשה; * (ח) ויש מתירים לגרוס (פי' ללמוד) בלחש, וי"א שאם יש
י' דצייתי (פי' המשימין לבם) לס"ת, מותר לספר (בד"ת) (ב"י בשם
מהרי"א); ויש מתירים (ט) למי שתורתו אומנתו; ויש מתירים (י) למי שקודם שנפתח
ס"ת מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע ס"ת אלא לקרות, ומתחיל
לקרות; * ולקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, (יא) ה שרי. (יב) וכל זה
אינו ענין לפרשת זכור (דברים כה, יז – יט) (יג) ופרשת פרה (במדבר יט, א – כב), שהם
בעשרה מדאורייתא, שצריך לכוין ולשומעם מפי הקורא; * (יד) והנכון שבכל הפרשיות (טו)
ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשומעם מפי הקורא.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קמו סעיף ב
(ח) ויש מתירים וכו' – מיירי דאיכא
עשרה דצייתי לס"ת מבלעדו ואפ"ה אינו מותר בקול רם לדעה זו כדי שלא יטריד
שאר השומעים:
(ט) למי שתורתו אומנתו – היינו דאפילו
היכא דאיכא עשרה דצייתי אינו מותר ללמוד בעת הקריאה כ"א בשתורתו אומנתו שאינו
מבטל שום שעה מלמודו ועי' בא"ר שהביא בשם כמה ראשונים דהשתא אין לנו תורתו
אומנתו לענין זה:
(יא) שרי – לכל הדעות שנזכרו לעיל
כיון שהוא מעין מה שקורא הש"ץ אע"פ שאין קורא ממש בפסוק שהש"ץ קורא
ומ"מ גם זה אינו מותר רק בלחש שלא יבלבל דעת השומעים [פמ"ג]:
(יב) וכל זה אינו ענין – ר"ל כל
הקולות הנזכרים בסימן זה לענין שמיעת הקריאה:
(יג) ופרשת פרה – עיין בבאור
הגר"א ופר"ח וש"א שכתבו דאינו עיקר ופרשת פרה הוא מדרבנן מ"מ
לענין זה מסתברא דגם לדידהו לא מקילינן כל הקולות הנ"ל:
(יד) והנכון שבכל הפרשיות וכו' –
ר"ל אפילו להעביר הסדרא שמו"ת בשעת הקריאה אינו מן המובחר אלא ראוי
לדקדק ולשמוע מפי הקורא מלה במלה:
(טו) ראוי למדקדק בדבריו – ופר"ח
כתב דמעיקר הדין הוא שאסור לעסוק בשום דבר ואפילו בשמו"ת בשעת הקריאה ואפי'
איכא עשרה דצייתי זולתו וכן הביא מ"א בשם של"ה שמחמיר בזה אלא צריך
לשתוק ולשמוע הקריאה מפי הש"ץ וכן דעת הגר"א במעשה רב [ומ"מ לקרות
שמו"ת או עם פירש"י בין גברא לגברא מותר אפילו לדעה זו] והמ"א הביא
בשם מטה משה דנכון לקרות בלחש מלה במלה עם הש"ץ דבלא זה א"א לכוין
ולשמוע וכ"כ כמה אחרונים:
במדבר פרק לב
(ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר
וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן:
אונקלוס במדבר פרק לב
(ג) עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון
ואלעלה ושבם ונבו ובעון:
רא"ש מסכת ברכות פרק א סימן ח
ח אמר רב הונא בריה דרב יהודה אמר רבי
מנחם א"ר אמי אר"י לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד
תרגום. [דף ח ע"ב] ואפי' עטרות ודיבון. וכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין
לו ימיו ושנותיו. אפילו עטרות ודיבון פרש"י שאין בו תרגום. וקשה דהוה מצי
למימר אפילו ראובן ושמעון וכיוצא בהן ונראה דנקט עטרות ודיבון לפי שיש ספרים שכתוב
בהן תרגום וגם בירושלמי הוא מתורגם. להך פירושא הא דנקט עטרות ודיבון אע"פ
שאין צורך כל כך בתרגום. אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהם אין צריך לקרות שלש פעמים.
מכל מקום נהגו להחמיר כפירש"י. י"מ דה"ה לכל הלועזות לעז שלהן הוי
כמו התרגום. כי התרגום הוא בשביל עמי הארץ שאינם יודעים לשון הקודש ואם כן
ה"ה לעז למכירין בו. ולא נהירא לפי שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך
המקרא כדאמר רב יוסף (מגילה דף ג) אלמלא תרגומא דהאי קרא. ונראה שהקורא בפי' התורה
יוצא בו ידי תרגום כיון שמפורש בו כל מלה ומלה:
ישלים פרשיותיו עם הצבור נראה דכל
השבוע מיקרי עם הצבור *הואיל ובמנחתא דשבתא מתחילין לקרות את הפרשה אע"ג דלא
מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואילך (פסחים דף קו א) במדרש יש צוה רבי את בניו אל
תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו את כל הפרשה. ומיהו אם לא השלים קודם משלים לאחר אכילה:
בית יוסף אורח חיים סימן רפה
[א] וצריך ליזהר להשלים הפרשה עם
הציבור דאמר רב הונא בריה דרב יהושע וכו'. בפרק קמא דברכות (ח), ודברי הרמב"ם
בפרק י"ג מהלכות תפלה (הכ"ה) כפירוש רש"י:
ומ"ש ויש מפרשים דנקט עטרות לפי
שיש ספרים שכתוב בהם תרגום ירושלמי וכו'. כן דעת ה"ר יונה (ד: ד"ה ואפילו),
והרא"ש (סי' ח) הזכיר שני הפירושים וכתב שנהגו להחמיר כפירוש רש"י:
שולחן ערוך אורח חיים סימן רפה סעיף א
אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה כל
שבת בצבור, חייב (א) לקרות לעצמו בכל שבוע פרשת אותו השבוע (ב) א שנים מקרא ואחד
[א] תרגום אפילו ב עטרות (ג) ודיבן. (במדבר לב, ג).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן רפה סעיף א
(א) לקרות לעצמו בכל שבוע – היינו שלא
יקדים לקרות קודם אותו שבוע וגם לא יאחר דצריך להשלים פרשיותיו עם הצבור וכל
המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו [גמרא]:
(ב) שנים מקרא – אבל לא יקרא אחד מקרא
ואחד תרגום ויכוין לשמוע מהש"ץ אלא צריך לקרות ב"פ מקרא חוץ ממה ששמע
מהש"ץ אם לא שקרא אז ג"כ בפיו וע' במ"א סק"ח שכ' בשם לחם
חמודות דבדיעבד יוצא פ"א במה ששמע מהש"ץ ויש אחרונים שמחמירין אפי'
דיעבד. ובענין הקריאה יש דעות בזה בין אחרוני' י"א שיקרא כל פסוק ב"פ
ותרגום עליו וי"א שיקרא כל פרשה ב"פ ואח"כ התרגום היינו שיקרא כל
פרשה פתוחה או סתומה ב"פ ואח"כ התרגום ובמ"א ובשע"ת מצדדים
כדעה ראשונה ובספר מעשה רב איתא שהגר"א נהג לומר התרגום אחר כל פרשה פתוחה או
סתומה או אחר מקום שנראה יותר הפסק ענין ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. מי שהוא
בקי בטעם ובנקודות בע"פ טוב להדר לקרות בס"ת גופא:
(ג) ודיבן – ר"ל אע"פ שאין
בו תרגום וה"ה ראובן ושמעון וכי"ב צריך לקרותו ג"פ ויש מחמירין
דבעטרות ודיבן שיש בו תרגום ירושלמי צריך לקרות שם התרגום:
בית יוסף אורח חיים סימן ל
א זמן הנחתן בבוקר משיראה את חבירו
וכו'. בפרק קמא דברכות (ט:) אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו
אמר אביי לתפלה כאחרים ופירש רש"י לתפלה להניח תפילין והרי"ף (ד:)
והרא"ש (סי' י) גורסין בהדיא לתפילין כאחרים וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה
אמר אביי) והטעם שתלו אותו בשיראה את חבירו משום דבתפילין כתוב ראייה דכתיב (דברים
כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך וכתבו התוס' (ד"ה ואחרים) דאיתא
בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) אהא דאמרינן משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות
ויכירנו במה אנן קיימין אי ברגיל אפילו ברחוק טפי חכים ביה ואי בשאינו רגיל אפילו
בקרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל וכתבוהו הרא"ש (שם) וה"ר
יונה (שם) ולפיכך כתב רבינו הרגיל עמו קצת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל
סעיף א
זמן (א) הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו
הרגיל (ב) עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו.
משנה ברורה סימן ל
(א) הנחתן – ר"ל תחלת זמן הנחתן
משיראה ומצותן כל היום וכדלקמן בסימן ל"ז עי"ש והטעם דעד זמן הזה
חיישינן שמא יישן בהם ובכלל לילה הוא לענין תפילין:
טור אורח חיים סימן סג
וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין
יושב חוץ מפרקדן פי' ששוכב על גביו והרמב"ם ז"ל כתב בין שפניו למעלה או
פניו טוחות בקרקע לא יקרא ואפילו אינו ממש על גביו אלא מוטה על צדו לא יקרא מפני
שנראה כמקבל עול מלכות דרך גאוה ואם הוא שמן ובעל בשר ואינו יכול להתהפך על צדו או
מפני אונס אחר מטה מעט על צדו וקורא
בית יוסף אורח חיים סימן סג
א וקורא אותה בין מהלך בין עומד בין
יושב. בפרק קמא דברכות (י:) תנן בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר
יעמדו שנאמר (דברים ו ז) בשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר
ובלכתך בדרך א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך
בני אדם עומדין ופירש רש"י כדרכן או בקימה או בשכיבה או בישיבה או מהלך ותנן
תו (שם) אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי
בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סג
סעיף א
קורא אותה (א) מהלך או עומד או שוכב או רוכב ע"ג
בהמה או יושב, * אבל לא (ב) פרקדן דהיינו שפניו טוחות בקרקע או מושלך על גבו ופניו
למעלה, אבל קורא והוא שוכב על צדו. הגה: (* מאחר (ג) שכבר שוכב א ואיכא טרחא [א]
לעמוד) (הר"י פ' מי שמתו). ואם היה בעל בשר הרבה (ד) ואינו יכול להתהפך על
צדו, או שהיה חולה, * נוטה מעט לצדו וקורא.
משנה ברורה סימן סג
(א) מהלך – עיין לקמן בס"ג:
(ב) פרקדן – ואפילו מוטה מעט על צידו ג"כ אסור מפני
שנראה כמקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה:
(ג) שכבר שוכב – ר"ל ופשט כל מה שעליו ואיכא טורח
לעמוד ולחזור וללבשם אבל אם שוכב בחלוקו צריך לעמוד ועיין בבה"ל:
(ד) ואינו יכול וכו' – אבל אם יכול על צידו אפילו רק
בפסוק ראשון לבד מחוייב לעשות כן וכ"ש אם יכול לקרותה בישיבה:
טור אורח חיים
סימן סג
כתב ר"עמרם גאון מי שרוצה להחמיר
לעמוד כשהוא יושב ולקרותה מעומד לא יאות עביד ונקרא עבריינא וצריך לגעור בו שמצותה
מיושב ומיהו אם קורא מהלך צריך לעמוד בפסוק הראשון ובעל
בית יוסף אורח חיים סימן סג
ב כתב רב עמרם (בסדורו קג.) מי שרוצה
להחמיר לעמוד וכו'. טעמו משום דאם ביום הוא עובר על דברי בית הלל ונראה שעושה
כדברי בית שמאי שאמר בבקר יעמדו ואם בלילה הוא אף כדברי בית שמאי לא עשה:
ומ"ש ונקרא עבריינא. הוא
מדאמרינן בפרק כירה (שבת מ.) מאן דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא:
ומ"ש שמצותה מיושב. נראה לי שהכי
קאמר שמצותה אף מיושב כלומר ולא כדאמרי בית שמאי דביום אין מצותה אלא מעומד:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סג סעיף ב
(ה) ב מי שרוצה (ו) להחמיר (ז) לעמוד
כשהוא יושב ולקרותה מעומד, (ח) ג נקרא עבריין.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן סג סעיף ב
(ה) מי שרוצה וכו' – דהלכה כב"ה
דס"ל דהא דכתיב ובקומך אין הכונה בעמידה כדעת ב"ש אלא בזמן שדרך בני אדם
לקום ממטתם ואסור לו להחמיר לעשות כב"ש ואפילו אם אין הכוונה בעמידתו לעשות
כב"ש אלא לעורר הכוונה וכדומה אפ"ה אסור ובין ביום ובין בלילה
ואעפ"כ א"צ בזה לחזור ולקרות בדיעבד [פמ"ג עי"ש ועי' בספר מטה
יהודא]:
(ו) להחמיר – כתב ביש"ש פ"ז
דב"ק סימן מ"א מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ואיכא למיחש ליוהרא מנדין
אותו. והיינו אם אותו הדבר פשט היתרו בכל ישראל [פמ"ג] ואם ידוע שעושה
לש"ש אין מנדין אותו ואם מחמיר בפני רבו ורבו מיקל מנדין אותו אפילו עביד
לש"ש ואפילו אם אינו פשוט כ"כ להתיר לא יחמיר נגד דברי רבו אם לא שיש לו
ראיה לסתור דבריו עכ"ל:
(ז) לעמוד – דוקא בזה הוא דאסור משום
שנראה לכל דמשום חומרא קעביד אבל אם עומד יכול לישב דאז אינו נראה דמשום חומרא
קעביד רק משום דצריך לישב ודוקא בשחרית אבל בערבית אין לו להטות ולישב כשעומד
דנראה דעושה כב"ש:
(ח) נקרא עבריין – כדאמרינן בפרק כירה
דמאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא. כתב א"ר בשם מהרש"ל
דביוה"כ כו"ע מודים דשרי לעמוד דאינו עושה משום יוהרא אלא מצותו בכך
ר"ל להדמות אז למלאכים שנקראים עומדים והפמ"ג אוסר גם בזה:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ז
ברכה ראשונה שלפניה בין ביום בין בלילה פותח בה בברוך וחותם בה בברוך, ושאר
ברכותיה חותם בכל אחת מהן בברוך ואין להם פתיחה בברוך, ברכות אלו עם שאר כל הברכות
הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא
להוסיף עליהם, מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום
אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו
לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה
טועה וחוזר ומברך כמטבע, וכל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא
יצא ידי חובתו.
טור אורח חיים סימן סח
בענין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע לומר קרוב"ץ ראוי היה שלא להפסיק
והרמ"ה נשאל על זה והשיב כך ראינו שאסור להפסיק והרי בפי' שנינו ברכות (יא א)
במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך ועוד שנינו (שם מ ב עיין ברמב"ם
ובכ"מ פ"א מהלכות ברכות הלכה ז') כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא
יצא ידי חובתו ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק אמת הוגד לכם ולא מפני
שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרוב"ץ אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות
והקדישים ועניית אמן ולהתפלל עם הצבור אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות לא הוגד לכם
האמת על כן אמרתי הנה להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין וזו היא סיבת
שתיקתי ומנהגי ביום הקרוב"ץ כיון שהתחיל ש"צ ביוצר אור אני מתחיל לברך
לבדי בלחש כל הברכות כסדרן וקורא ק"ש ומברך אחריה ברכת אמת ויציב אך איני
גומרה מיד רק עד העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו ומשם ואילך אני שותק איני מברך
ולא מדבר בדברי תורה ולא בדברי שיחה עד שש"צ מגיע למקום שפסקתי ואני חותם עם
הצבור ברכת אמת ויציב בגאולה ואני סומך גאולה לתפלה ע"כ. וכ"כ
הרמב"ם ז"ל ברכות אלו עם שאר הברכות אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף
עליהם אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרוב"ץ. וגם הראשונים אשר תקנום היו
גדולי עולם כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו וכן כתב הראב"ד למעט או להרבות באמצע
הברכה אין קפידא לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות: גם ר"ת
דחק לפרש ההיא דבמקום שאמרו לקצר וכו' כדי לקיים המנהג ומ"מ טוב ויפה הדבר
לבטלה למי שאפשר כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי גם פירוש ר"ת
שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני א"א ז"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן סח
א בענין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע
לומר קרוב"ץ. הפיוטים שהיו נוהגים לומר באמצע ברכות ק"ש היו קורים
אותם קרוב"ץ ושמעתי כי הוא ראשי תיבות: קול רנה וישועה באהלי צדיקים וכתב
רבינו שראוי היה שלא להפסיק באותם פיוטים בברכות ק"ש ותשובת הרמ"ה
שכתב רבינו מבוארת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן סח
סעיף א
יש מקומות שמפסיקים בברכות ק"ש
לומר פיוטים, ונכון למנוע מלאמרם משום דהוי הפסק. הגה: ויש אומרים (א) דאין איסור
בדבר (הר"י ס"פ אין עומדין והרשב"א והטור) וכן נוהגין בכל המקומות
לאמרם, והמיקל ואינו אומרם לא הפסיד ומ"מ לא יעסוק בשום דבר, אפי' בד"ת
אסור להפסיק ולעסוק (ב) כל זמן שהצבור אומר פיוטים, וכ"ש שאסור לדבר שום שיחה
בטילה. ומ"מ מי שלומד ע"י הרהור שרואה בספר ומהרהר, לית ביה איסורא
דהרהור לאו כדיבור [א] דמי, אלא (ג) שמתוך כך יבואו לדבר ויבואו לידי הפסק.
וע"כ (ד) א אין לאדם לפרוש עצמו (ה) [ב] מהציבור במקום שנהגו לאמרם, ויאמר
אותם (ו) עמהם וע"ל סימן צ' סעיף י' (מהרי"ל וד"מ).
משנה ברורה סימן סח
(א) דאין איסור – שזה שאמרו [בברכות
י"א] מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו רשאי להאריך לא אמרו אלא
בברכות ארוכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך אינו רשאי לקצר שלא לפתוח או שלא לחתום
וכן להיפך קצרות אין רשאי להאריכן דעי"ז משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אבל
שאר נוסח הברכה לא נתנו בו חכמים שיעור שיאמר כך וכך מלות דוקא דא"כ היה להם
לתקן נוסח כל ברכה במלות מנויות ולהשמיענו כל ברכה וברכה בנוסחתה וזה לא מצינו.
כתב הרמב"ם פ"א מק"ש כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמי'
בברכות ה"ז טועה וחוזר ומברך כמטבע. וכתב הכ"מ פ"א מברכות דוקא אם
פתח בברכה במקום שלא תקנו לפתוח או חתם במקום שאמרו שלא לחתום או שחיסר מברכות
הארוכות התחלת הברכה שמתחלת בשם ומלכות או שלא סיים בשם אבל אם שינה בנוסח הברכה
ולא אמר אותו לשון ממש אלא שאמר בנוסח אחר בענין הברכה אפילו חיסר כמה תיבות יצא
בדיעבד הואיל והיה בה אזכרה ומלכות וענין הברכה לבד התיבות שפרטו חכמים שהם מעכבות
כגון שלא הזכיר ברית ותורה בבהמ"ז ומשיב הרוח וכל כיו"ב והובא כל זה
במ"א סי' ס"ד ובסי' קפ"ז. ובביאור הגר"א כתב דהרמב"ם
פ"א מברכות חזר בו מזה וסובר דאפילו בברכה ארוכה אם לא גמר סוף הברכה כדינה
מ"מ בדיעבד יצא וכדיעה הראשונה המובא בסימן קפ"ז ס"א עי"ש:
שולחן ערוך אורח חיים סימן קפז
סעיף א
(א) יש אומרים: ברוך משביע לרעבים, ואין לאומרו, (ב) והמוסיף גורע; ואם אמר
במקום ברכת הזן: בריך רחמנא (ג) מלכא, מאריה דהאי פיתא, (ד) יצא; וי"א שצריך
א שיחתום: בריך רחמנא דזן כולא.
משנה ברורה סימן קפז
(ד) יצא – ידי ברכה ראשונה שהיא ברכת הזן ואף שקיצר מאד הברכה ולא אמרה
כנוסח שתיקנו חכמים בלה"ק אפ"ה יצא בדיעבד הואיל והזכיר שם [דהש"י
היו קורין אותו בלשון רחמנא] ומלכות וענין הברכה ומשמע עוד דלדעה ראשונה אף שלא
חיתם ג"כ מהני דאף דקי"ל דמקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום
מ"מ בדיעבד יצא והדעה השניה ס"ל דהוא לעיכובא אף בדיעבד ועיין בב"ח
שכתב דנ"ל לעיקר הדעה הזו והביאו בא"ר. והנה כ"ז הוא דוקא בדיעבד
אבל לכתחלה לכו"ע אין לשנות כלל מנוסח הברכה שתקנו לנו חכמים ז"ל וכמו
שמבואר ברמב"ם פ"א מק"ש ופ"א מהלכות ברכות ומשמע באחרונים
דילדים קטנים נוכל לחנכם לכתחלה בנוסח זה מברכת הזן וכן מעט מכל ברכה עד שידעו
לברך כל ברכה כתיקונה:
משנה ברורה סימן סח
(ד) אין לאדם – ומהרח"ו כתב בשם האר"י
שלא היה אומר פיוטים ופזמונים אלא מה שסדרו הראשונים כגון הקלירי שנתקנו ע"ד
האמת וכן לא היה אומר יגדל ומ"מ העיד בנו של מהרח"ו על אביו שכשהיה
ש"ץ בקהל בימים נוראים היה אומר כל הווידוים וכל הפיוטים וישמע חכם וממנו יקח
חכמה ומוסר השכל שלא לשנות המנהגים. ובשל"ה האריך בשם גאונים שמצוה לומר
פיוטים וכשפייט ר"א וחיות אשר הנה מרובעות לכסא וכו' להטה אש סביבותיו
עי"ש. אמנם המנהגים שנהגו בשרשי התפלה לכו"ע אין לשנות כ"א ממנהג
מקומו כגון מנוסח אשכנז לספרד או להיפך וכל כה"ג כי י"ב שערים בשמים נגד
י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד ולענין דינא האשכנזים המתפללים עם
הספרדים או להיפך יצאו י"ח תפלה. וכ"ז רק במנהגים שנהגו בשרשי תפלה אבל
מה שנזכר בגמרא או בדברי הפוסקים שלמדו מהגמרא הוא שוה לכל ואין רשות לשום אדם
לנהוג במנהגו:
(ה) מהצבור – עיין במ"א דבפסח
שהחזנים מאריכים הרבה בניגונים טוב יותר לומר הפיוט קודם שמתחיל בברכת יוצר אור
דברוב הוי הפיוט שלא מעין הברכה ויהיה חשוב הפסק כשישהה כדי לגמור כולה ולכתחלה
ראוי לחוש לזה וכדלעיל בסימן ס"ה במ"ב עי"ש. ואם שכח לומר הפיוט עד שגמר הברכה
אסור לאומרו דלא עדיף מעל הניסים בחנוכה ופורים:
רא"ש מסכת ברכות פרק א סימן י
לקריאת שמע כוותיקין פי' מצוה מן
המובחר להתחיל לקרות שמע כדי שיגמור עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה מיד בהנץ
החמה. ומודה אביי דתחלת זמן קריאה הוא משיכיר בין תכלת ללבן כסתמא דמתניתין ונמשך
הזמן בשלש שעות כדמוכח לקמן בסוף מי שמתו (דף כב ב) דקתני מתני' ירד לטבול אם יכול
לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא. ואמרינן עלה בגמ'
(דף כה ב) לימא תנן סתמא כר"א דאמר עד הנץ החמה. אפי' תימא כר' יהושע
וכוותיקין דאמר רבי יוחנן וותיקין כו'. אלמא משמע בהדיא דוותיקין סברי כרבי יהושע
אלא דממהרים לקרותה עם הנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה בהנץ החמה. וכן משמע
בירושלמי דפירקין. דגרס בירושלמי מ"ד כדי שיהא רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו
כמ"ד בין תכלת ללבן אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא
מתפלל ביום. אמר ר' זירא אנא אמריתא טעמא ייראוך עם שמש. אמר מר עוקבא וותיקין היו
משכימין וקורין אותו כדי שיסמוך תפלתו עם הנץ החמה והא דאמר ביומא בפרק אמר להם
הממונה (דף לז ב) אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שחמה זורחת עליה ניצוצות יוצאות
הימנה וידעו הכל שהגיע זמן ק"ש ואמר אביי לשאר עמא דבירושלים אלמא משמע
שתחילת זמן קריאתה אחר הנץ החמה. י"ל דהך זימנא נקבע להמון העם שאינם יכולין
להקדים ולמהר כוותיקין ואם תאמר והא לעיל אמר ר"ש בן יוחי משום ר"ע
פעמים שאדם קורא קריאה אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ופסיק ריב"ל
הלכתא כוותיה אלמא תחלת זמן קריאה של יום הוי אחר הנץ החמה כמתני' דיומא.
וי"ל דאפילו פליג ריב"ל אאביי הלכה כאביי דפסיק כוותיקין דהוא בתראה. אי
נמי לא פסיק ריב"ל כר' שמעון אלא במה שסובר שקודם הנץ החמה יוצא בשל לילה
כדאמר לעיל דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא זוגא דרבנן דאישתכור וכו'.
אבל במאי דקאמר דתחלת זמן ק"ש של יום אחר הנץ החמה לא פסיק כוותיה. אי נמי
י"ל דר"ש גופיה מודה דזמן קריאת שמע של יום קודם הנץ החמה. והא דלא נקט
פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ קודם הנץ החמה ויוצא בשל יום ובשל לילה דהוי
רבותא טפי. איכא למימר דאתא לאשמעינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה. אי נמי
כדפי' לעיל שאם היה אנוס בפעם אחת על של ערבית ועל של שחרית אינו יכול לקרות
שניהם. ור"ח ז"ל פירש דהאי גומרין ר"ל קורין ופסק דזמן ק"ש
מהנץ החמה עד שלש שעות כריב"ל דפסיק הלכתא כר"ש שאמר משום ר"ע
כמתני' דיומא. ופי' ייראוך עם שמש היינו ק"ש כלומר יקבלו עליהם עול מלכות
שמים. ולא נהירא מדקאמר כדי שיהא סומך גאולה לתפלה ומייתי עליה קרא דייראוך עם שמש
משמע דקרא בתפלה איירי. וכן לקמן בפרק תפלת השחר (דף כט ב) מייתי לה אתפלה דדריש
מיניה דתפלת המנחה עם דמדומי חמה מדכתיב ולפני ירח דור דורים ועם משמע או לפניו או
לאחריו. עם הנץ החמה איירי קודם הנץ החמה. ועם שמש משמע אחר זריחת השמש. וגם לישנא
דגומרין אותו לא משמע כפירושו. וגם רב אלפס ז"ל פסק כדפרישית. שכ' עלה דאביי וכן
הלכתא. אלא מיהו לית כל איניש יכול לכווני ולמעבד כי האי מילתא אפילו הכי מצוה
למקרי קודם הנץ החמה מעט כדי שלא יתפלל אלא אחר הנץ החמה [שנמצא שמתפלל עם היום
ואע"פ שאינו מתפלל עם הנץ החמה] דוקא. העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא
קדישתא שבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו היום פי' כעין וותיקין.
רמב"ם הלכות ציצית פרק ג
הלכה ח
מותר לאדם ללבוש ציצית בלילה בין בחול
בין בשבת ואע"פ שאינו זמנה ובלבד שלא יברך, ומאימתי יברך על הציצית בשחר,
משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכיצד מברך עליה, ברוך אתה יי' אלהינו מלך
העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית, וכל זמן שמתעטף בה ביום מברך עליה
קודם שיתעטף, ואינו מברך על הציצית בשעת עשייתה מפני שסוף המצוה הוא שיתעטף בה.
בית יוסף אורח חיים סימן יח
ג מ"ש הרמב"ם ומאימתי יברך
על הציצית בשחר וכו' לא מצאתי כן בהדיא אלא שאפשר שלמד כן ממה שנתנו שיעור זה
לזמן קריאת שמע בפרק קמא דברכות (ט:). וה"ר יונה שם (ד: ד"ה אמר) גבי הא
דאמר אביי לתפילין כאחרים כתב וזה לשונו וציצית שמצותו ביום אפשר שזמן התחלתו הוא
ג"כ משיראה את חבירו ויכירנו או אפשר שזמנו משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה.
והמרדכי כתב בפרק ב' דמגילה (סי' תתא) דציצית כיון דלא כתיב ביה יום בהדיא
אלא וראיתם אותו בראיה תליא מילתא ומעמוד השחר שרי לכתחלה וכן עמא דבר עכ"ל: כתוב
בכתבי מהר"ר ישראל (תרוה"ד) סי' קכ"א שאחר תפלת ערבית אע"פ
שעדיין הוא יום אינו מברך עליו: כתוב בתשב"ץ (קטן סי' קלב) בליל יום הכפורים
מתעטף בטליתו מבעוד יום ומברך משום דלילה לאו זמן ציצית הוא אבל כשהוא מתפלל
סליחות קודם שיעלה עמוד השחר מתעטף בטליתו ואינו מברך וכשהיום מאיר ממשמש בטליתו
ומניח על ראשו ומברך עכ"ל: כתב מהר"י אבוהב ז"ל והנה זאת הציצית שלנו
שאנו עושים לשם מצוה ולא לשם מלבוש כמו שכתב ה"ר יעקב למטה (סי' כג) שמזה
הטעם אנו חייבים לפשוט אותו בהכנסת בית הקברות א"כ בלילה אפילו לסברת
הרא"ש יראה שאין בו חיוב כיון שלילה פטור מן הציצית וצ"ע עכ"ל
ואינו נראה לי שאע"פ שאין אנו עושים אותו לשם מלבוש מכל מקום מלבוש הוא ומה
שאנו עושים אותו לשם מצוה מהני לומר שהוא כסות המיוחד ליום וא"כ לדעת
הרא"ש גם בלילה יש בו חיוב ציצית:
שולחן ערוך אורח חיים סימן יח סעיף ג
מאימתי מברך על הציצית בשחר, (ט)
משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה.הג"ה ואם לבשו ד מעלות השחר ואילך, י"א
דמברך עליו, (י) וכן נוהגין (מרדכי פ"ב דמגילה). ואם לבשו קודם לכן, כגון
בסליחות, לא יברך עליו, וכשיאיר היום (יא) ימשמש בו ויברך (תשב"ץ).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן יח סעיף ג
(ט) משיכיר וכו' – והוא הזמן דמשיראה
את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו המוזכר לקמן בסימן נ"ח לגבי
ק"ש [ב"י בסי' נ"ח בשם הרא"ש דחד שיעורא הוא עי"ש
ובביאור הגר"א בענינינו]:
(י) וכן נוהגין – עיין בביאור
הגר"א שפסק כדעת השו"ע ובפמ"ג כתב אם השעה דחוקה המיקל להניח
מע"ה ואילך אין גוערין בו ועכ"פ לכתחלה בודאי נכון מאד להמתין מלברך עד
שיכיר בין תכלת ללבן וכן נראה דעת הא"ר. ובדיעבד נראה דאפי' אם בירך קודם
עמוד השחר לא יחזור ויברך דשמא הלכה כהרא"ש דכסות יום בלילה חייב:
(יא) ימשמש בו – ר"ל בציציותיו:
בית יוסף אורח חיים סימן ל
א זמן הנחתן בבוקר משיראה את חבירו
וכו'. בפרק קמא דברכות (ט:) אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו
אמר אביי לתפלה כאחרים ופירש רש"י לתפלה להניח תפילין והרי"ף (ד:)
והרא"ש (סי' י) גורסין בהדיא לתפילין כאחרים וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה
אמר אביי) והטעם שתלו אותו בשיראה את חבירו משום דבתפילין כתוב ראייה דכתיב (דברים
כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך וכתבו התוס' (ד"ה ואחרים) דאיתא
בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב) אהא דאמרינן משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות
ויכירנו במה אנן קיימין אי ברגיל אפילו ברחוק טפי חכים ביה ואי בשאינו רגיל אפילו
בקרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל וכתבוהו הרא"ש (שם) וה"ר
יונה (שם) ולפיכך כתב רבינו הרגיל עמו קצת:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ל
סעיף א
זמן (א) הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו
הרגיל (ב) עמו קצת, ברחוק ד' אמות, ויכירנו.
משנה ברורה סימן ל
(א) הנחתן – ר"ל תחלת זמן הנחתן
משיראה ומצותן כל היום וכדלקמן בסימן ל"ז עי"ש והטעם דעד זמן הזה
חיישינן שמא יישן בהם ובכלל לילה הוא לענין תפילין:
שולחן ערוך אורח חיים סימן צה סעיף א
(א) יכוין רגליו זה אצל זה בכיון,
כאלו אינם אלא א', (ב) להדמות למלאכים דכתיב בהן: ורגליהם רגל ישרה (יחזקאל א, ז)
כלומר: רגליהם נראים כרגל אחד (וי"א כשעומד להתפלל (ג) ילך לפניו ג' פסיעות,
דרך קרוב והגשה לדבר שצריך לעשות) (רוקח).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן צה סעיף א
(א) יכוין רגליו וכו' – ובדיעבד אפילו
אם לא כיון רגליו כלל יצא:
(ב) להדמות למלאכים – שכיון שמדבר עם
השכינה צריך לסלק כל מחשבו' הגוף מלבו ולדמות כאלו הוא מלאך ואפילו אם הוא יושב
בעגלה מ"מ יכוין רגליו [פמ"ג] עוד כתבו שאל יסמוך אז לאחריו ולא יהא
מוטה לצדדיו ואל יפשוט רגליו ואל ירכיבם זה על זה מפני שכל זה הוא דרך גאוה אלא
יושב וראשו כפוף [עט"ז]:
(ג) ילך לפניו – ואין צריך לחזור
לאחוריו כדי לילך לפניו כ"כ הא"ר אבל מנהג העולם לילך לאחוריו. כתב
בד"מ מהרי"ל היה נוהג לעמוד בשחרית לתפילת י"ח מתי שהתחיל
הש"ץ תהלות לאל עליון ובמנחה כשירד הש"ץ לפני התיבה ובערבית כשהתחיל
הש"ץ קדיש וגם יסיר אז כיחו וניעו וכל דבר המבלבל מחשבתו [אחרונים]:
