רי"ף ברכות דף יא:
גמ' ברכות דף יט.-כ.
1)אין מוציאין את המת לקוברו סמוך
לזמן קריאת שמע 2
2)היו עסוקים בהספד והגיע זמן קריאת
שמע 3
3)קברו את המת וחזרו האבלים לקבל
תנחומין 3
4)הרואה כלאים של תורה על חבירו 4
5)נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת
שמע 6
6)אם נכון להורות לנשים שיוכלו לברך. 7
8)נשים ועבדים פטורים מתפילין 9
9)שיעור אכילה לברכה"מ מן התורה. 9
10)שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון, בכזית. 10
11)נשים ועבדים חייבין בברכת המזון 12
תהלים פרק קכה פסוק ה
וְהַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם
יוֹלִיכֵם יְקֹוָק אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל:
מצודת ציון תהלים פרק קכה פסוק ה
(ה) והמטים – מלשון נטיה:
עקלקלותם – ענין עקמימות כמו ארחות
עקלקלות (שופטים ה):
רש"י תהלים פרק קכה פסוק ה
(ה) והמטים עקלקלותם – על הבריות
למצוא עלילות רשע יוליכם ה' את פועלי און:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד
הלכה ד
אין מוציאין את המת לקוברו סמוך לזמן
קריאת שמע אלא אם כן היה אדם גדול, ואם התחילו והוציאו והגיע זמן הקריאה והן מלוין
את המת, כל שיש למטה צורך בהן כגון נושאי המטה וחילופיהן בין שהיו לפני המטה בין
שהיו לאחר המטה פטורין, ושאר המלוין שאין למטה צורך בהן חייבין.
שולחן ערוך אורח חיים סימן עב סעיף ב
* (ד) אין מוציאין (ה) את המת ב סמוך
לק"ש, שאין שהות להוציאו ולקברו קודם (ו) שיגיע זמן ק"ש. ואם (ז) התחילו
להוציאו, (ח) אין מפסיקין כדי לקרות.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן עב סעיף ב
(ד) אין מוציאין וכו' – ואם כבר הגיע
זמן ק"ש יש להם להתאחר זמן שיוכלו לשער שכבר התפללו רוב הקהל. וגם שנושאי
המטה כבר קראו והתפללו:
(ה) את המת – אפילו אדם חשוב דלענין
זה ליכא בזמננו אדם חשוב להקל עי"ז:
(ו) שיגיע זמן וכו' – מסתימת לשונו
משמע דכן הדין בק"ש של ערבית ולדינא הסכימו האחרונים להקל בשל ערבית לפי שאם
לא יקברנו היום יעבור על לא תלין ואף שיוכל בלילה לקברו אחר שיקרא ק"ש ויתפלל
עכ"פ יעבור על מ"ע כי קבור תקברנו ביום ההוא אם לא יקברנו קודם שקיעת
החמה. ואם נזדמן שנשתהה הוצאת הקבורה עד שחשיכה ימתינו מלהוציאו עד שיתפללו הקהל
מעריב:
(ז) התחילו להוציאו – אפי' אחר שהגיע
זמן ק"ש:
(ח) אין מפסיקין – פי' העם הצריכין
לשאת המטה אפי' אם יעבור עי"ז זמן ק"ש דקבורת מתים ד"ת אבל אלו
שאין למטה צורך בהם חייבים לקרות תיכף אע"פ שיש עדיין עוד שהות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן עב סעיף ב
* אין מוציאין וכו' שאין שהות וכו' –
ר"ל דהאי סמוך דקאמרינן הכא אין פי' כמו סמוך למנחה דבסימן רל"ב שהוא חצי
שעה אלא פי' כדי שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן התחלת ק"ש שהוא משיכיר
את חבירו ברחוק ד"א [תר"י וב"י]:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד
הלכה ה
היו עסוקים בהספד והגיע זמן קריאת שמע
בזמן שהמת מונח לפניהן נשמטים אחד אחד וקוראין וחוזרין להספד, אין המת מוטל לפניהם
כל העם קורין קריאת שמע והאבל יושב ודומם לפי שאינו חייב לקרות עד שיקבור את מתו.
בית יוסף אורח חיים סימן עב
ג וכתבו תלמידי ה"ר יונה (יא:
ד"ה והעם) בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין אית דאמרי דוקא קורין
משום דק"ש דאורייתא אבל תפילה שהיא מדרבנן אין צריך ואומר מורי דהוא הדין
לתפילה נמי נשמטים אחד אחד ומתפללין ומביא ראיה מהתוספתא (פ"ב ה"י)
ע"כ ואף ע"פ שהרמב"ן (שם ענין ההספד ד"ה ירושלמי) כתב שאין
מתפללין כיון דה"ר יונה מביא ראיה מהתוספתא כוותיה נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים סימן עב סעיף ג
העם העוסקים בהספד, בזמן שהמת מוטל
לפניהם * (ט) נשמטים אחד אחד וקורין (י) ומתפללין. אין המת מוטל לפניהם, הם קורין
ומתפללין, והאונן יושב (יא) ודומם.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן עב סעיף ג
(ט) נשמטים – שא"א שיקראו כאן
אצל המת משום לועג לרש:
(י) ומתפללין – והרבה פוסקים חולקין
וס"ל דהקילו לענין תפלה במת מוטל לפניהם כיון שהתפלה הוא דרבנן ונראה דלענין
חזן הספדן בודאי יש לסמוך להקל בזה שלא יצטרך להפסיק לתפלה דאפילו לענין ק"ש
י"א דהוא פטור בזה עיין בטור וב"י:
(יא) ודומם – ואין עונה אחריהם כלום
מטעם שנתבאר בסי' ע"א:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שמד סעיף יב
העם העוסקים בהספד, כל זמן שהמת מוטל
לפניהם, נשמטים אחד אחד וקורין את שמע ומתפללין. אין המת מוטל לפניהם, הם יושבים
וקורים, והאונן יושב ודומם; הם עומדים ומתפללים, והוא מצדיק עליו את הדין ואומר:
יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד
הלכה ו
קברו את המת וחזרו האבלים לקבל
תנחומין וכל העם הולכים אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים בו האבלים לעשות שורה
לקבל תנחומין אם יכולין העם להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה
יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהן יתחילו לקרות, בני
אדם העומדין בשורה הפנימיים שהן רואין פני האבלים פטורין מקריאת שמע והחיצונים
הואיל ואינן רואין את האבלים חייבין בקריאת שמע במקומן. +/השגת הראב"ד/ קברו
את המת וחזרו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ ודוקא באותן הצריכים
לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים סימן עב סעיף ד
קברו את המת וחזרו האבלים
לקבל תנחומין, * וכל העם הולכין אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים שם האבלים לעשות
שורה לקבל תנחומין, אם יכולים העם להתחיל ולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו
לשורה, (יב) ג יתחילו. ואם לאו, לא יתחילו. הגה: * ד אם (יג) יש שהות * ביום לקרות
אח"כ (ב"י בשם הרמב"ן)
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן עב סעיף ד
(יב) יתחילו – ויקראו כל מה שיוכלו:
(יג) יש שהות – אבל אם יעבור זמן
קריאת שמע יקראו ק"ש תחלה כיון שעדיין לא התחילו במצות תנחומין:
ביאור הלכה סימן עב ד"ה * ביום
לקרוא
* ביום לקרוא אח"כ – עיין בהגהות
מהרל"ח מה שכתב על הג"ה זו וגם בספר מאמר מרדכי מפקפק על הג"ה זו
וכתב דמדברי הרמב"ם אין ראיה וגם מדברי הרבינו יונה לא משמע הכי שכתב לא
יתחילו טעמא דמילתא דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל ג"ח הוי ולפיכך אמרו דכיון
שעוסק במצוה פטור מן המצוה ואע"פ שכבר נקבר המת לא יתחיל עכ"ל ודין עוסק
במצוה הוא אפילו בדליכא שהות ועיין לעיל סימן ע' ס"ד בדין העוסק בצרכי רבים
וסיים ע"ז שם דדין זה צ"ע למעשה. וברמב"ם בהלכות אבילות פסק דניחום
אבילות הוא מ"ע מד"ס ולפ"ז הדין עם ההג"ה ועיין בפמ"ג
סק"ד:
בית יוסף אורח חיים סימן עב
ה העומדים בשורה לנחמו שורה הפנימית
וכו'. משנה שם (יז:) העומדים בשורה הפנימים פטורים והחיצונים חייבים ובגמרא
ת"ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר
הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמם חייבים ופסק כתנא קמא וכן פסק הרמב"ם
ז"ל (שם):
שולחן ערוך אורח חיים סימן עב סעיף ה
העומדים בשורה לנחמו, הפנימים שרואים
פני האבל, פטורים. והחיצונים, שאינם רואים פני האבל, חייבים.
רמב"ם הלכות כלאים פרק י הלכה כט
הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו
היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד
הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה, ולמה נדחה בהשב אבדה מפני שהוא לאו של
ממון, ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, מפי השמועה למדו לאחותו אינו
מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אבל דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות
בכל מקום, ואע"פ שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד
הבריות, לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק
עד שמגיע לביתו ואם היה של תורה פושטו מיד.
טור יורה דעה סימן שג
המוצא כלאים בבגדו אם הם דאורייתא פושטו
אפילו בשוק ואם הוא כלאים דרבנן והוא בשוק א"צ לפושטו וכן אם הוא בבית המדרש
א"צ למהר בשבילו לצאת משם כתב הרמב"ם הרואה כלאים של תורה על חבירו
אפילו הוא בשוק קורעו מעליו אפילו הוא רבו שלמדו חכמה וא"א הרא"ש
ז"ל כתב אע"פ שהמוצא כלאים דאורייתא פושטו אפילו אם הוא בשוק דוקא
שהלבוש מוצאו בעצמו שהוא מזיד אבל הרואה כלאים על חבירו והלבוש אינו יודע א"צ
לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ואל יפרשנו משוגג
בית יוסף יורה דעה סימן שג
א המוצא כלאים בבגדו אם הם מדאורייתא
פושטו ואפילו בשוק וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות יט:) אמר רב יהודה אמר רב המוצא
כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק שנאמר (משלי כא ל) אין חכמה ואין עצה ואין תבונה
לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ומשמע התם דהיינו דוקא בכלאים
דאורייתא וכן כתב הרא"ש בפרק ט דנדה (הל' כלאי בגדים סי' ו) וכך הם דברי
הרמב"ם ז"ל (כלאים פ"י הכ"ט):
ומ"ש וכן אם הוא בבית המדרש אין
צריך למהר בשבילו לצאת משם. ירושלמי אכתבנו בסמוך: וכתב עוד שם הרא"ש ירושלמי
(כלאים פ"ט ה"א) הרי שהלך בשוק ונמצא לבוש כלאים תרין אמוראין חד אמר
אסור וחד אמר מותר מאן דאסר דבר תורה ומאן דמתיר כרבי זירא דאמר גדול כבוד הבריות
שדוחה את המצוה בלא תעשה שעה א'. תני אין מדקדקין לא במת ולא בכלאים בבית המדרש ר'
אמי הוה יתיב ומתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים אמר ליה ר' אמי שלוף מנך והב ליה
(עכ"ל הירושלמי) וסבר רבי אמי כאמורא דשרי אי נמי בכלאים דרבנן אי נמי בכלאים
דאורייתא ודאי המוצא כלאים בבגדו אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' וצריך לפשטו אפילו
בשוק אבל אם אדם רואה כלאים בבגדי חבירו והלבוש כלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק
עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו עכ"ל וכתב רבינו כאן
כדברי התירוץ השני. וכן כתב סמ"ג (לאוין רפג פא:):
כתב הרמב"ם הרואה כלאים של תורה
על חבירו אפילו הוא בשוק קורעו מעליו וכו'. נראה שטעמו מפני שהוא ז"ל גורס
בההיא דרב יהודה שכתבתי בסמוך המוצא כלאים פושטו אפילו בשוק ואינו גורס בגדו
והמוצא כלאים על חבירו קאמר דמפשיט אותו אפילו בשוק ומשמע ליה דפושטו על ידי קריעה
קאמר מההוא עובדא דאיתא התם (כ.) דרב אדא בר אהבה חזיא לההיא איתתא דהות לבישא
כרבלתא בשוקא קם קרעיה מינה:
ומ"ש אפילו הוא רבו שלימדו חכמה.
נראה שלמד כן מדמסיים רב יהודה במילתיה כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב:
וא"א הרא"ש ז"ל כתב אף
על פי שהמוצא כלאים דאורייתא פושטו אפילו הוא בשוק דוקא שהלבוש מוצאו וכו'. כבר
כתבתי בסמוך דברי הרא"ש ז"ל ורבינו העתיק התירוץ האחרון ומה שנתן טעם
לכשהלבוש עצמו מוצאו מפני שהוא מזיד אין הכוונה לומר שלבשו מזיד דאם כן לא שייך
לישנא דהמוצא אלא היינו לומר שאם אחר שמצאו ישהנו עליו נמצא שהוא משהה אותו עליו
במזיד:
שולחן ערוך יורה דעה סימן שג
סעיף א
הרואה כלאים של תורה על חבירו, אפילו
היה מהלך בשוק, היה קופץ לו וקורעו מעליו מיד, א ואפילו היה רבו. (וי"א ב (א)
דאם היה הלובש שוגג, ג אין צ"ל בשוק, דמשום כבוד הבריות ישתוק, ואל יפרישנו
משוגג) (טור בשם הרא"ש). ואם היה של דבריהם, אינו קורעו מעליו ואינו פושטו
בשוק, עד (ב) שמגיע לביתו. (וכן בבית המדרש אין צריך למהר לצאת) (טור). ואם היה של
תורה, פושטו מיד.
פתחי תשובה יורה דעה סימן שג
(א) דאם היה הלובש שוגג – עיין
בשו"ת שאגת אריה סימן נ"ח שחולק על זה:
(ב) שמגיע לביתו – עיין בנחלת צבי
שכתבתי דהאי עד שמגיע קאי גם ארישא אאינו קורעו מעליו דכשיגיע לביתו גם חבירו
קורעו מעליו אף שאינו אלא כלאים דרבנן ע"ש:
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ד
הלכה א
נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת
שמע, ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות, מי
שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומקריאת שמע, לפיכך חתן שנשא בתולה
פטור מקריאת שמע עד שיבא עליה, לפי שאין דעתו פנויה שמא לא ימצא לה בתולים, ואם
שהה עד מוצאי שבת ולא בעל חייב לקרות ממוצאי שבת ואילך שהרי נתקררה דעתו ולבו גס
בה אע"פ שלא בעל.
בית יוסף אורח חיים סימן ע
כתוב באהל מועד (שער ק"ש דרך שני
נתיב שלישי) נראה דעבד ואשה חייבים הם בקבלת היחוד דהיינו פסוק ראשון:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ע סעיף א
א נשים ועבדים (א) פטורים (ב) [א]
מק"ש, מפני שהיא מצות עשה (ג) שהזמן גרמא, (ד) ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהן
עול מלכות (ה) שמים. הגה: ויקראו לפחות פסוק ראשון (ב"י בשם אוהל מועד).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן ע סעיף א
(א) פטורים – אפילו מדרבנן:
(ב) מק"ש – ופטורות ג"כ
מברכות ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע כדלעיל בסימן נ"ח ס"ו אבל
ברכת אמת ויציב דניתקן על ענין זכירת יציאת מצרים וכן הברכות שלאחריה דערבית
מחוייבות לאמרם דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת ביום ובלילה וא"כ ממילא צריכים
לסמוך גאולה לתפלה דבתפלה חייבות כדלקמן סימן ק"ו ס"ב כן כתב המ"א
ועיין בפמ"ג שכתב דלמאן דסובר זכירת י"מ בלילה הוא רק מדרבנן ואסמכתא
אקרא א"כ ממילא הוא מ"ע שהזמן גרמא ופטורות מן התורה רק מדרבנן חייבות
וכ"כ בספר ישועות יעקב עי"ש ואפילו אם נימא דהוא מצוה מה"ת ביום
ובלילה מצדד בספר שאגת ארי' סי' י"ג דהנשים פטורות מטעם דהזכרה דיום היא מצוה
בפני עצמה ואם לא הזכיר ביום א"צ להזכיר הזכרה זו בלילה ומה שמזכיר בלילה היא
מצוה בפני עצמה עי"ש. ופסוקי דזמרה עיין לעיל בסימן נ"ב בחידושי רע"א
דמוכח שם מדבריו דהעיקר ניתקנו בשביל התפלה א"כ ממילא חייבות. ולענין ברכת
השחר לכאורה תלוי זה אם נימא דהברכות האלו יש להם זמן עיין לעיל בסוף סימן
נ"ב במשנה ברורה ובבה"ל וצ"ע ומסתימת לשון הטוש"ע בסימן
מ"ו ס"ד ובפרט מהלבוש שם עי"ש משמע דמברכות ברכות השחר כמו אנשים.
ואולם כ"ז כתבנו לענין חיוב אבל פשיטא דיכולות להמשיך חיוב על עצמן ולברך
אפילו ברכות ק"ש וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב בהג"ה:
(ג) שהזמן גרמא – דתלה הכתוב בזמן
שכיבה וזמן קימה:
(ד) ונכון הוא – משמע מצד הדין פטורין
והב"ח פסק דחייבין מדינא לקבל מלכות שמים בפסוק א' עי"ש אבל הרבה
אחרונים חולקין ע"ז:
(ה) שמים – בספר נחלת צבי פי' דכונת
המחבר כל פרשה אחת והרב הוסיף עליו דעכ"פ כל פסוק ראשון אבל בלבוש משמע דגם
כונת המחבר הוא רק פסוק אחד וזהו שביאר הרב:
שו"ת יביע אומר חלק א –
או"ח סימן לט
בדין סוכה ולולב ושאר מצות עשה שהזמן
גרמא, אם נכון להורות לנשים שיוכלו לברך, ואם כדאי לסייעם בזה, כגון לתת להם את
הלולב בכדי שיברכו, אף לדידן שקבלנו הוראות מרן.
שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן ג
שאלה: האם הנשים חייבות לומר בכל יום
פסוקי דזמרה בתפלת שחרית, ברוך שאמר וישתבח?
בסיכום: נשים פטורות מפסוקי דזמרה.
ואם ירצו לאומרם דרך חסידות, אסור להן לברך ברוך שאמר וישתבח, שזהו ספק ברכה
לבטלה. אולם הנשים מעדות האשכנזים, אם יברכו על פסוקי דזמרה ברוך שאמר וישתבח, אין
למחות בידן, שיש להן על מה שיסמוכו.
שו"ת יביע אומר חלק ח –
או"ח סימן ח
לכבוד בני היקר והנעלה שוקד באהלה של
תורה הרה"ג רבי יצחק יוסף שליט"א ראש ישיבת "חזון עובדיה"
ירושלים.
אודות מה שהעלתי בשו"ת יחוה דעת
ח"ג (סימן ג) שהנשים פטורות מפסוקי דזמרה, כיון שהפסוקים האלה תלויים בתפלה
ובזמן התפלה של שחרית, והוה ליה מצוה שהזמן גרמא הילכך הנשים פטורות. וממילא אין
רשאות לברך ברוך שאמר וישתבח בהזכרת שם ומלכות, אלא אם ירצו יאמרו ברכות אלו בלי
שם ומלכות. דקי"ל כהרמב"ם ומרן דס"ל שאין הנשים רשאות לברך על
מ"ע שהזמן גרמא. וכמש"כ באורך בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח
סי' לט והלאה). והן עתה יצא לאור שו"ת אור לציון ח"ב, ושם (בפרק ה' אות
ג, עמודים מ"ד ומ"ה) כתב, שאע"פ שפסוקי דזמרה וברכותיה הוו מצות
עשה שהזמן גרמא, מ"מ רשאות הנשים לאומרם ולברך עליהם ברוך שאמר וישתבח, שכלל
גדול בידינו בכל ברכות השבח, שאף במקום שאינן חובה, מותרות לברך אותן לכולי עלמא,
וכמש"כ לעיל (בפרק ד' אות א, עמוד לט). וה"נ ברוך שאמר וישתבח שהן ברכות
השבח, רשאות לאומרן. ע"ש. ושאלת אם יש לסמוך עליו בזה?
… ויוצא איפוא לדידן בני ספרד
דאזלינן בתר הוראות הרמב"ם ומרן, שאין הנשים רשאות לברך ברוך שאמר וישתבח
שנתקנו על פסד"ז, וספק בר' להקל. כמו שהעלתי בשו"ת יחוה דעת ח"ג
(סי' ג). ע"ש. (וע"ע בשו"ת שבט הלוי חלק ו סי' יב. ודו"ק)
וע"ע במגן אברהם (ס"ס רצו) ובפרי מגדים שם. וע"ע בשו"ת יביע
אומר ח"ו (חאו"ח ס"ס מה). והנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר
עינינו בתורתו אמן.
שולחן ערוך אורח חיים סימן ע סעיף ב
* קטנים פטורים, (ו) לר"ת (ז)
כשלא הגיעו לחינוך; ולרש"י אפילו הגיעו לחינוך, מפני שאינו מצוי אצלו בזמן
ק"ש בערב וישן הוא (ח) בבוקר, (ט) וראוי לנהוג כר"ת.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן ע סעיף ב
(ו) לר"ת וכו' – אבל הגיע לחינוך
שהוא כבר שית כבר שבע חייב אביו לחנכו וכמו בשאר כל המצות וגם שיקראנה בזמן
ק"ש עם הברכות לפניה ולאחריה:
(ז) כשלא הגיע וכו' – ומ"מ פסוק
ראשון שבק"ש מצוה על אביו ללמדו משיודע לדבר ולאו דוקא בזמן ק"ש.
[גמרא]:
(ח) בבוקר – ר"ל לכך לא הטילו על
אביו לחנכו ועיין בב"ח שכתב דאם הוא בן י"ב שנה לכו"ע הוטל על אביו
לחנכו בזה:
(ט) וראוי לנהוג – ר"ל אע"ג
דמדינא מסתברא כרש"י וכן כתב הגר"א ז"ל אעפ"כ נכון לנהוג
כר"ת וכן משמע מדברי הרמב"ם. עיין בלח"מ ובפ"מ על הירושלמי.
אך בתפלה לכו"ע חייב אם הגיע לחינוך כדלקמן סימן ק"ו ס"ב:
שולחן ערוך אורח חיים סימן לח סעיף ג
(י) נשים ועבדים פטורים מתפילין, מפני
שהוא מצות עשה (יא) שהזמן גרמא. הגה: ואם (יב) הנשים רוצין להחמיר על עצמן, (יג) ג
מוחין בידם (כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן לח סעיף ג
(י) נשים – וטומטום ואנדרוגינוס
חייבין בתפילין מספק ככל המצות:
(יא) שהזמן גרמא – דהא שבת ויו"ט
לאו זמן תפילין:
(יב) הנשים – עיין בפמ"ג
שה"ה לענין עבדים ועיין בספר תוספות שבת שכתב בהדיא להיפך ועיין בספר תוספות
ירושלים:
(יג) מוחים בידן – מפני שצריכין גוף
נקי ונשים אין זריזות להזהר:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רצא סעיף ג
ד הכל חייבים במזוזה, אפילו נשים
ועבדים, ומחנכים את הקטנים לעשות מזוזה לפתחיהם.
אנציקלופדיה תלמודית כרך ד, ברכת
המזון [טור תעה]
בשיעור האכילה שחייבים לברך אחריה
נחלקו [טור תעז] תנאים: תנא קמא, שהוא ר' מאיר – ולדעת ר' יוחנן: ר' יהודה – אומר
כזית20, שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת, ואכלת זו אכילה, ואכילה בכזית21, ר' יהודה –
ולדעת ר' יוחנן: ר' מאיר – אומר כביצה22, שנאמר: ואכלת ושבעת, אכילה שיש בה שביעה,
ואיזו זו כביצה23. הלכה בכזית24. ונחלקו ראשונים: יש אומרים ששיעורים אלה, כזית
וכביצה, אינם אלא מדרבנן, אבל מן התורה אינו חייב לברך ברכת המזון אלא אם כן אכל
עד כדי ששבע, שנאמר: ואכלת ושבעת, והדרשות של ר' מאיר ור' יהודה אינן אלא אסמכתא*
בעלמא, וכן דרש רב עוירא: אמר להם הקב"ה למלאכי השרת, וכי לא אשא פנים לישראל
שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה25, הרי
ששיעורים אלה הם מדרבנן26, והשביעה שחייבים לברך אחריה מן התורה, אין לה שיעור שוה
לכל אדם, אלא כל אחד יודע שביעתו27, ויש סוברים שמן התורה חייב לברך בכזית, לפי
ההלכה, או בכביצה, להסובר כן28, ואותה שדרש רב עוירא או שהוא חולק ואין הלכה
כמותו29, או שכונתו "והם מדקדקים על עצמם" שהם מדקדקים ודורשים הכתוב מן
התורה כך30. ויש סוברים שאם אכל שיעור כביצה, זהו שיעור שביעה, שבכך מתיישבת
דעתו של אדם, וחייב לברך מן התורה, ושיעור כזית הוא מדרבנן31.
אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך ד,
ברכת המזון [טור תעה]
טור תעז] 20. משנה ברכות מה א וגמ' שם
מט ב. ועי' תוס' שם ד"ה עד כמה: והוא הדין בהמ"ז בלא זימון כו'.
21. גמ' שם. וע"ע אכילה: שיעורה.
22. משנה שם וגמ' שם.
23. גמ' שם.
24. רמב"ם פ"א ה"א;
טוש"ע או"ח קפד ו.
25. ברכות כ ב.
26. בה"ג ברכות פ"ז;
רש"י כ ב ד"ה שיעורא ומח א ד"ה עד; תוס' מט ב ד"ה ר' מאיר בשם
ר"י ותוס' פסחים מט ב ד"ה ואכלת; המאור ברכות פ"ג; רמב"ם
פ"א ה"א; רא"ש פ"ז סי' כד; מרדכי ברכות פ"ז סי' קעד;
שבה"ל השלם סי' קנד בשם ר' ישעיה; סמ"ג עשין כז; טוש"ע קפו ב וקצז
ד וט"ז שם ס"ק ג ומג"א ס"ק י.
27. החינוך מצוה תל לשיטה זו, ועי'
שו"ת הרדב"ז ח"ה ב' אלפים רכד. ועי' שו"ת חת"ס או"ח
סי' מט שמצדד לומר שאפילו אם שבע בפחות מכזית חייב לברך מן התורה, אלא שמדרבנן לא
יברך עד שיאכל כזית.
28. הראב"ד בהשגות פ"ה
הט"ו ובהשגותיו להמאור כ ב; יראים השלם סי' רנג; הר"י מקורביל בתוס'
ר"י החסיד מט ב; מלחמות להרמב"ן כ ב; רשב"א מט ב; המאירי כ ב בשם
גדולי המפרשים ונ' שהסכים להם, ועי' מאירי סוכה לח א; ראבי"ה ברכות פ"ז
סי' קכט.
29. הראב"ד בהשגות שם;
הרשב"א שם. ועי' מלחמות שם.
30. יראים השלם שם.
31. החינוך מצוה תל בשם יש מרבותינו; תר"י
ברכות פ"ג; רבנו ירוחם נתיב טז ח"ז. ועי' באור הלכה להמ"ב קפד ו
שתמה על שיטה זו.
שולחן ערוך אורח חיים סימן קפד סעיף ו
שיעור אכילה (כא) לברך עליה ברכת
המזון, * (כב) יא בכזית.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפד סעיף ו
(כא) לברך עליה בהמ"ז וכו' –
ואע"ג דברכה ראשונה צריך לברך אפילו על כל שהוא התם משום דאסור ליהנות
מעוה"ז בלי ברכה:
(כב) בכזית – היינו מדרבנן אבל
מדאורייתא אינו חייב לברך בהמ"ז כ"א כשאכל דוקא שיעור שביעה שנאמר ואכלת
ושבעת וברכת. ושיעור שביעה משמע מספר החינוך [בפרשת עקב] דאינו שוה בכל אדם אלא
כ"א יודע שביעתו ואם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד גם זה נחשב שביעה:
ביאור הלכה סימן קפד ד"ה * בכזית
– עיין
* בכזית – עיין במ"ב והוא
ממג"א וכן הוא דעת השו"ע בהדיא בסימן קפ"ו ס"ב וסימן
קצ"ז ס"ד ובאמת כן דעת רוב הפוסקים עיין ברש"י ברכות כ' ע"ב
שכ"כ וכ"כ עוד בדף מ"ח ע"ש וכן דעת בה"ג מובא שם
ברש"י וכן דעת ר"ת כמו שכתב בספר יראים וכן דעת ר"י בעל התוספות
וכן כתבו בעלי התוספות שם בברכות ובכמה דוכתי וכן דעת רמב"ם וסמ"ג וכן
דעת הרא"ש וכן דעת בעל המאור שם בסוגיא דף כ' עי"ש וכן ג"כ דעת בעל
האשכול וכן דעת ר' ישעיה מובא בשב"ל [והא"ר כתב שדעת החינוך
והר"י והרי"ו דמן התורה סגי בכביצה עי"ש והנה המעיין בדברי
החינוך יראה שלא הכריע כלל כן לדינא רק כתב דיש מרבותיו שדעתם כן ואדרבה בראש
הסימן כתב דדוקא שביעה גמורה והביא מימרא דרב עוירא דמוכח מינה דכזית וכביצה אינם
כ"א מדרבנן בעלמא גם אחר שהביא דעת יש מרבותינו כתב אח"כ בהיפך שלפי
הנראה מדברי הראשונים כ"ז שלא שבע במזון לא יתחייב לחזור ולברך מספק
עי"ש הרי דלא ברירא דעתו בענין זה ואדרבה נוטה דעתו קצת להיפך ופש לן רק דעת
הר"י והרי"ו ובאמת כי עיקר שיטה זו לחלק בין כזית לכביצה מגומגמת מאד
דהרי כל הראשונים פסקו כר' מאיר דאמר בכזית וממ"נ אי פלוגתייהו מדרבנן וקראי
אסמכתא בעלמא כמו שכתבו התוספות בדף מ"ח בין כזית בין כביצה אינם כ"א
מדרבנן ואי נימא דבקראי פליגי א"כ למאי דפסקינן כר"מ מן התורה בכזית סגי
ולא בעינן כלל כביצה ודוחק גדול לומר דלעולם לר"י מדאורייתא סגי בכביצה אבל
ר"מ פליג עליה וס"ל דמדרבנן מברכין גם אכזית דזה לא משמע כלל ובאמת דברי
הרבינו יונה שם סתומים מאד וכן דברי הרי"ו מקוצרים יותר מדאי ולא הביא כלל
לדעת הפוסקים בזה גם דברי רבו הרא"ש ואפשר דט"ס יש בדבריו]. ואעפ"כ
שיטת השו"ע ומג"א לא ברירא כולי האי עיין ביראים סי' כ"ד דעתו דמן
התורה סגי בכזית וכן כתב בשם הקדמון ר' הונא ריש כלה וכן הוא דעת הראב"ד
בהשגותיו פ"ה מה' ברכות והרשב"א בפ"ג דברכות הביא ג"כ וכתב
שדבריו נראין וכן הוא דעת הרמב"ן שם במלחמות עיי"ש וכן דעת ר"י
מקורבי"ל דכזית הוי מדאורייתא מובא בתוספות ר' יהודה על ברכות. ודע עוד דאף
לשיטת רוב הפוסקים דבעינן שביעה ממש מ"מ בחולה או זקן או שכבר אכל מקודם והוא
שבע ע"י כזית או בכביצה לכו"ע מחויב מן התורה לברך כיון דמ"מ הוא
שבע [רדב"ז חלק ששי סימן ב' אלפים רכ"ד ומובא בשערי תשובה סימן
קצ"ז] והנה ראיתי בפמ"ג שכתב דמסתברא לו דבעינן שביעה מפת לבד ואז הוא
חייב מן התורה ונ"ל פשוט דאין כונתו במי שאוכל איזה דבר ללפת את הפת דזה
פשיטא דמצטרף שכן הוא דרך אכילה [עיין ברכות מ"א מיסב ואוכל בלפתן] אלא בשאכל
שארי דברים בפני עצמן והנה מלשון רדב"ז הנ"ל משמע לכאורה דאם כבר אכל
איזה דבר וסיים שביעתו ע"י אכילת כזית פת מהני לחיוב מן התורה דאי מיירי שאכל
מקודם ג"כ פת פשיטא דחייב אך יש לדחות דמיירי שאכל פת מקודם לזה ובירך
בהמ"ז ומ"מ הוא חייב עתה מן התורה לברך כיון שעכ"פ הוא שבע ממידי
דזיין ודומיא דזקן או חולה (וגם בלא"ה אפשר לומר דלא נוכל לפוטרו מן התורה
ע"י ברכת המזון שבירך מתחלה דאז הלא פטור היה מן התורה):
רמב"ם הלכות ברכות פרק ה הלכה א
נשים ועבדים חייבין בברכת המזון, וספק
יש בדבר אם הן חייבין מן התורה לפי שאין קבוע לה זמן או אינם חייבין מן התורה,
לפיכך אין מוציאין את הגדולים ידי חובתן, אבל הקטנים חייבין בברכת המזון מדברי
סופרים כדי לחנכן במצות.
בית יוסף אורח חיים סימן קפו
א נשים חייבות בברכת המזון. בפרק מי
שמתו (כ.) תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין וחייבים בתפילה
ובמזוזה ובברכת המזון ובגמרא אמר ליה רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאורייתא או
דרבנן למאי נפקא מינה לאפוקי רבים ידי חובתם אי אמרת בשלמא דאורייתא אתי דאורייתא
ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר
אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד לרבו
ואשה לבעלה אבל אמרו חכמים תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אי אמרת בשלמא
דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא אי אמרת דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא
וליטעמיך קטן בר חיובא אלא הכא במאי עסקינן כגון דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן
ומפיק דרבנן: ואיכא למידק מאי קא מיבעיא ליה הא מצות עשה שלא הזמן גרמא היא ונשים
חייבות מדאורייתא ותירץ רש"י (ד"ה או דרבנן) דכיון דכתיב (דברים ח י) על
הארץ הטובה אשר נתן לך ונשים לא נטלו חלק בארץ אינן חייבות. והתוספות (כ: ד"ה
נשים) כתבו דטעמא משום דכתיב בה על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים
ליתנהו לא בברית ולא בתורה ואמרינן לקמן (מט.) כל שלא אמר ברית ותורה בברכת המזון
לא יצא ידי חובתו: וכתב הרשב"א (כ: ד"ה ולענין) ולענין פסק הלכה לא
קיימא לן כרבינא אלא כרבא דאמר ליה דאורייתא חדא דרבא רביה דרבינא הוא ועוד
דאמרינן לעיל וחייבים בברכת המזון פשיטא וכו' וכן דעת הראב"ד (בהשגה על המאור
י"ב. אות א). אבל ה"ר יונה (יא: ד"ה גמ') כתב דאינן חייבות אלא
מדרבנן והרא"ש (סי' יג) כתב ולא איפשיטא הבעיא הילכך נשים אינן מוציאות את
אחרים ידי חובתן ואם תאמר מאי שנא מהא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו (מח.) להוציא
אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפילו הכי
מוציא אחרים שאכלו כדי שבען וחייבים מן התורה ואם כן באשה נמי אע"פ שאינה
חייבת מן התורה תוציא אחרים שחייבים מן התורה וי"ל דאיש אע"פ שלא אכל
כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה לזה (שבועות לט.) אלא שמדרבנן
אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו חייב אלא
מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מן העון
ולפטור אותם מן המצות אבל אשה אינה בכלל הערבות לפיכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו
מדרבנן עכ"ל וכן כתב הרמב"ם בפ"ה (ה"א) שהוא ספק אם חייבות מן
התורה:
ומ"ש רבינו ודינן להצטרף לזימון
לקמן יתבאר בס"ד. בסימן קצ"ט (קעד:):
שולחן ערוך אורח חיים סימן קפו סעיף א
נשים חייבות בברכת המזון, א [א] וספק
הוא (א) אם הן חייבות מדאורייתא * ומוציאות את האנשים, * או אם אינן חייבות * (ב)
אלא מדרבנן ואינן מוציאות (ג) אלא למי שאין חיובו אלא מדרבנן. (ב וע"ל סי'
קצ"ט בענין זימון שלהם).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפו סעיף א
(א) אם הן חייבות מדאורייתא – לפי
שהיא מ"ע שלא הזמן גרמא:
(ב) אלא מדרבנן – מדכתיב על הארץ
הטובה ונשים אין להם חלק בארץ מצד עצמן (א"ל בבת יורשת) משא"כ כהנים
ולוים אע"פ שאין להם חלק מ"מ יש להם ערי מגרש וי"א משום שלא ניתן
להם ברית ותורה:
(ג) אלא למי שאין וכו' – כגון שלא אכל
כדי שביעה שאין חיובו אלא מדרבנן ומסיים הטור דמפני שהוא ספק נקטינן דאין מוציאות
את האחרים שאכלו כדי שביעה [מ"א] וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהלכות
ברכות. כתב בש"א אשה שאכלה כדי שביעה ונסתפקה אם בירכה חייבת לברך עי"ש
טעמו וכן הסכים בח"א ובמגן גבורים אכן בחידושי רע"א וכן בברכי יוסף פסקו
שאינה צריכה לחזור ולברך וכן מצדד בפמ"ג ומ"מ נראה דהרוצה לסמוך על דעת
ש"א וסייעתו אין למחות בידו ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה סימן קפו ד"ה * אלא
מדרבנן
אלא מדרבנן – עיין במ"ב לענין
אשה שנסתפקה אם בירכה ודע דאף דמשו"ע משמע שהחזיק בדעת הרמב"ם
והרא"ש והמאור והריא"ז וסייעתם דנשים בבהמ"ז ספק הוא אם חייבות
מדאורייתא ומשום דהוי בעיא ולא אפשיטא בש"ס מ"מ לא ברירא כולי האי ויש
הרבה מגדולי הראשונים הראשונים דס"ל דהם חייבות ודאי מדאורייתא עיין
בבה"ג שהשמיט כל הסוגיא ולא העתיק אלא מה דקאמר בראש הסוגיא פשיטא מ"ד
קמ"ל ע"ש אלמא דס"ל דהוא דאורייתא וכן מוכח ברי"ף עי"ש
היטב וכמו שהעיר כבר הרמב"ן במלחמות וכן הוא דעת רב האי גאון מובא שם במלחמות
וכן הביא שם משום יש גאונים עי"ש וכן הסכים שם הרמב"ן בעצמו וכן הוא דעת
הראב"ד והסכים ג"כ הרשב"א לזה וכן הוא דעת הריטב"א [המכונה
להרשב"א] סוכה ל"ח וכן הוא ג"כ דעת הר"ן שם וע"כ נלענ"ד
דהסומך ע"ד השערי אפרים ושארי אחרונים המצריכין להאשה לחזור ולברך לא הפסיד
דבלא"ה דעת הראשונים הנ"ל דחייבת בודאי מדאורייתא:
שולחן ערוך אורח חיים סימן
קפו סעיף ב
(ד) קטן חייב מדרבנן, כדי
לחנכו; (ה) וההיא דבן מברך לאביו, (ו) כשלא אכל האב ג כדי שביעה, (ז) שאינו חייב
אלא מדרבנן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפו סעיף ב
(ד) קטן חייב מדרבנן – היינו
אפי' לא אכל רק כזית ג"כ חייב מדרבנן לחנכו:
(ה) וההיא דבן וכו' –
ר"ל ההיא דאיתא בגמרא דבן קטן מברך ומוציא את אביו בבהמ"ז כשאין יודע
לברך:
(ו) כשלא אכל האב כדי שביעה –
אבל אם אכל האב כדי שביעה שחייב לברך מן התורה אין בנו קטן שמחויב רק מדרבנן יכול
להוציאו. וכתבו האחרונים דקטן אינו מוציא את האשה דשמא מדאורייתא חייבת:
(ז) שאינו חייב וכו' – ואם גם
הבן לא אכל כדי שביעה דהוי אצלו תרי דרבנן אם מוציא לאביו יש דעות בין הפוסקים ויש
להחמיר:
