גמ' ברכות דף כב .
1)עונים אמן יהא שמיה רבא מברך בכל
כחו 1
2)ואומרים: מודים אנחנו לך אלהינו
אלהי כל בשר כו', 3
3)אם מתחיל להתפלל עם ש"צ, יאמר
עמו (יא) ז מלה במלה כל הקדושה. 4
4)שאין דברי תורה מקבלין טומאה. 6
שופטים פרק ה פסוק
ב
בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל
בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ יְקֹוָק:
רמב"ם הלכות
תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה א
סדר תפלות הציבור כך הוא: בשחר
כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש וכל
העם עונים אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא בכל כחן, ועונין אמן בסוף קדיש,
ואחר כך אומר ברכו את יי' המבורך והם עונים ברוך יי' המבורך לעולם ועד, ומתחיל ופורס
על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך
גאל ישראל.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן נו סעיף א
(א) א יש לכוין בעניית (ב)
[א] הקדיש. הגה: (ג) ב ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא (ד) [ב] למברך. (הגהות אשר"י
בשם א"ז כתב דלפי' ראשון לא יפסיק בין שמיה לרבא, ולפי' ר"י אין להפסיק בין
רבא למברך). ולענות אותו (ה) ג בקול רם ולהשתדל לרוץ כדי (ו) לשמוע [ג] קדיש. הגה:
(ז) ד ויש לעמוד כשעונין [ד] קדיש וכל (ח) דבר שבקדושה. ומי שבא לבהכ"נ ושומע
הקהל עונין קדיש, (ט) ה עונה עמהם. אף על פי שלא שמע שליח צבור שאמר יתגדל וכו'. (הגהות
חדשים במרדכי דברכות). וגם השליח ציבור צריך לומר יהא שמיה רבא, (י) ו וכשמתחיל יתגדל
יש לומר (יא) ז ועתה יגדל נא [ה] כח וגו' (במדבר יד, יז) זכור רחמיך וגו' (תהילים כה,
ו).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן נו סעיף א
(א) יש לכוין – כי אחז"ל
כל העונה איש"ר מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו ופירשו הראשונים דר"ל בכל
כחו בכל כונתו ובכל איבריו דהיינו שיאמרנה בלב ונפש ולא רק כמוציא שפתיו ולבו בל עמו.
גם יכוין לשמוע הקדיש מפי הש"ץ כדי שידע על מה הוא עונה איש"ר ואמן שאחר
דאמירן בעלמא. וכ"ש שצריך ליזהר מאד ומאד שלא להשיח באמצע קדיש או קדושה וכדאיתא
במסכת דרך ארץ דר' חמא אשכחיה לאליהו בכמה אלפי גמלים טעונים אף וחימה לשלם לאלו וכל
המדבר באלו המקומות עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב [הובא בב"י סימן קכ"ח]
וכתוב בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למה
פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו וברכת מגן
אבות וביתגדל. ובספר מטה משה סימן תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו
בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם במצחו וא"ל מפני מה אירע לך כך א"ל מפני שלא
הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש. ואפי' להרהר בד"ת אסור בשעה שהחזן אומר
קדיש מפני שצריך לכוין הרבה בעניית הקדיש [פרי חדש]. ואין חילוק בין קדיש על תנ"ך
או אגדה או משניות [פמ"ג]:
(ב) הקדיש – נוסח הקדיש יתגדל
ויתקדש שהוסד ע"פ המקרא והתגדלתי והתקדשתי האמור (ביחזקאל לח) לענין מלחמת גוג
ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. ויאמר הדלית
דיתגדל ויתקדש בצירי כי הוא עברי ולא תרגום [עיין בב"י] ולא בשני שוואין כאלו
התיו והגימל בשווא אלא הגימל בפתח. וידגיש הגימל דיתגדל דלא לישתמע יתקדל לשון עורף
תרגום עורף קדל. ולא ידגיש ביותר הב' דיתברך. ויחתוך היטב הה' דויתהלל. די ברא ב' תיבות
הן. אחר תיבות כרעותיה יפסיק קצת דתיבות אלו קאי אלמעלה על יתגדל. בזמן קריב ואמרו
אמן נכון שיאמר הש"ץ בבת אחת ולא יפסיק ביניהם כי נוהגים שאין הקהל עונים אמן
עד שיאמר הש"ץ אמן. אם הש"ץ מאריך הרבה בנגון של ואמרו אמן לא ימתינו עליו
בעניית האמן. כשאומר העונה איש"ר יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא וכה"ג
בין אמן למודים כי תיבת אמן קאי עניה על הש"ץ ויהא שמיה רבא הוא מאמר בפני עצמו.
יהא שמיה רבא וכו' הוא תרגום של יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים [ב"י
וכפי' ר"י]. שמה בלי יוד גם בלי מפיק ה"א [ט"ז] ומדברי הפמ"ג משמע
שטוב יותר לומר במפיק ה"א. מברך בקמץ תחת הבית ופתח תחת הריש. לעלם בקמץ תחת העין.
ולעלמי בוי"ו. וצריך הש"ץ ג"כ לומר בלחש יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר
עוד הפעם אמן רק יתחיל יהא שמיה וכו'. אח"כ יתחיל יתברך וכו' בקול רם ויש בו ח'
לשונות של שבח כנגד ז' רקיעים והרקיע שעל גבי ראשי החיות ובתחלה אומר יתגדל ויתקדש
שהם ב' לשונות של שבח שהם בס"ה עשרה לשונות של שבח כנגד עשרת הדברות. מן כל ברכתא
ג' תיבות ובימים שכופלים הקדישים לעילא ולעילא אין לומר רק מכל ברכתא כדי שלא יהא בס"ה
רק כ"ח תיבות:
(ג) ולא יפסיק – עיין בפמ"ג
ומחצית השקל דהיינו שלא יפסיק בשתיקה ביניהם אבל אין צריך לומר בנשימה אחת:
(ד) למברך – עיין במ"א
ולפי דבריו גם בין יהא שמיה לרבא אין להפסיק:
(ה) בקול רם – שעי"ז מתעורר
הכוונה וע"י קול זה מתבטלי' גזירות קשות ומ"מ לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו
עליו בני אדם ויגרום להם חטא:
(ו) לשמוע קדיש – שעניית איש"ר
הוא מצוה גדולה מאד. איש"ר עדיף טפי מקדושה ומודים לכן בקהלות גדולות בעזרה שיש
כמה מנינים כששומע שתיהם כאחד יענה איש"ר ומ"מ אם יש לפניו שתי בתי כנסיות
באחד מגיעים לקדיש שאחר שמ"ע ובאחד מגיעים לקדושה ילך ויענה קדושה כי שם ישמע
ג"כ הקדיש שלאחר שמ"ע. אסור להפסיק באמצע איש"ר כששומע קדושה ולהיפך
צ"ע [ח"א]:
(ז) ויש לעמוד – עד אחר שיסיים
איש"ר וי"א שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן:
(ח) דבר וכו' – וי"א שא"צ
לעמוד אלא שכל קדיש שתופסו מעומד כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה אמן יש"ר ויש
לחוש לדברי המחמירים ויש ללמוד ק"ו מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעצמו מעל כסאו
לדבר ד' כ"ש אנחנו עמו. ובכונות איתא שהאריז"ל היה נוהג בכל הקדישים שלאחר
עמידה דשחרית מנחה ערבית היה נשאר עומד ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת היה עונה ואח"כ
היה יושב ובקדיש ערבית של שבת להנוהגין לומר קדיש קודם ברכו ג"כ י"א שיש
לעמוד:
(ט) עונה עמהם – אפילו אם בא
בעת גמר עניית אמן יש"ר דהיינו שאומרים מברך וכדומה אפ"ה יאמר יהא שמיה רבא
וכו' ולא יאמר אמן דאמן קאי על יתגדל דש"ץ אבל יש"ר שבח באפי נפשיה הוא וכן
לענין קדושה אם בא קודם שהשלימו מותר לאמור עמהם ואם בא בעת שרוב הצבור אומרים איש"ר
יאמר ג"כ עמהם איש"ר אם יכול אז לכוין דעתו בעניית האמן שיתבונן על מה הוא
עונה. [כנלע"ד כוונת המ"א סק"ה ועיין בלבש"ר]:
(י) וכשמתחיל – כלומר קודם שהתחיל
דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כמבואר בריש סימן קכ"ה דצריך להאזין
ולהבין מה שאומר הש"ץ וגם שידע אח"כ על מה עונה אמן:
(יא) ועתה יגדל – והאר"י
ז"ל לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים. ולכן אין לאומרו
בין ישתבח ליוצר או בקדיש דערבית שהוא בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכז סעיף א
כשיגיע שליח צבור למודים, שוחין
עמו הציבור, (א) א ולא ישחו (ב) יותר מדאי, (ג) ואומרים: מודים אנחנו לך (שאתה הוא
ה') אלהינו אלהי כל בשר כו', וחותם ברוך אל ההודאות, (ד) בלא הזכרת השם; * ויש מי שאומר
שצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו. יש אומרים שאומר * הכל (ה) ב בשחייה אחת, וכן
המנהג (פסקי מהרי"א).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קכז סעיף א
(א) ולא ישחו – היינו הצבור
ולענין ש"ץ גופא בודאי לא עדיף משאר מתפלל דפסק המחבר לעיל בסימן קי"ג ס"ה
דלא ישחה הרבה עי"ש:
(ב) יותר מדאי – פירוש שישחה
כדין שאר שחיות כמש"כ סימן קי"ג ס"ה והב"ח מפרש דבמודים שאומר
עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:
(ג) ואומרים וכו' – ואין הש"ץ
צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן אלא מתפלל כדרכו:
(ד) בלא הזכרת השם – ודעת הגר"א
לומר בא"י אל ההודאות והעולם לא נהגו כן:
(ה) בשחייה אחת – והב"ח
כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין
כמש"כ רמ"א [מ"א] ועיין בביאור הלכה:
ביאור הלכה סימן
קכז ד"ה * הכל בשחיה
* הכל בשחיה – ובביאור הגר"א
כתב שא"צ לשחות רק עד שאתה הוא ד' אלהינו ואח"כ יזקוף ע"ש:
ביאור הלכה סימן
קכז ד"ה * ויש מי
* ויש מי שאומר שצריך לשחות
וכו' – עיין במ"ב סק"ה מש"כ בשם הרש"ל ועיין בח"א דמשמע שהוא
תופס לעיקר הדין כרש"ל:
בית יוסף אורח חיים
סימן קט
ב – ג ומ"ש וכן לענין קדושה אם הוצרך להתפלל כשיגיע עם שליח ציבור
לנעריצך וכו'. כן כתב שם הרי"ף (יג:) בשם רבינו האי וכן כתב הרמב"ם בפ"י
מהלכות תפילה (הט"ז) וגם התוספות כתבו שם (כא: ד"ה אין) וזה לשונם לכשיגיע
שליח ציבור לקדושה יאמר עם השליח ציבור נקדש וכל הקדושה משלם יכול לענות עם הציבור
דאין זה קרוי יחיד וכן כתבו ה"ר יונה (יג: ד"ה ועני) והרא"ש (סי'
יח) והמרדכי (סי' סד) והגהות מיימון (תפלה פ"י אות ש): מצאתי כתוב בשם הגאונים
המתפלל כשיגיע שליח ציבור לקדושה אומר עמו נקדישך מלה במלה ולא מיבעיא אם התפילות שוות
אלא שאפילו תפילת היחיד יוצר ותפילת הציבור מוסף. וכתוב בתשובות הרשב"א (ח"א
סי' קנח) יחיד העומד בתפילה וכשהגיע לקדושה היו הציבור אומרים קדושה דסדרא דבר ברור
הוא שאין אומר קדושה עמהם חדא שאין סדר הקדושות אחד ועוד כי לולי שאמרה הגאון שהמתפלל
בשעה ששליח ציבור יורד לפני התיבה שיכול לומר עמו מלה במלה לא היה בנו כח לומר כן ואף
הגאון לא אמרה אלא כשעומד במקום אחד עם השליח ציבור אבל כשזה עומד בתפילתו ושליח ציבור
בסדרא דקדושה לא וכל שכן שאין סדר הקדושות אחד ע"כ ומכאן יש ללמוד להא דבסמוך
דיחיד מתפלל יוצר ושליח ציבור מוסף והגיע לכתר דאינו אומר עמו ומיהו ישתוק ויכוין בלבו
דשומע כעונה: כתב המרדכי בפרק מי שמתו (סי' סט – ע) פסק ר"י דלא יתחיל להתפלל
אלא אם כן יודע שיכול לגמור עד שלא יגיע שליח ציבור ליהא שמיה רבא דלא גרע מקדושה ומודים:
גרסינן בירושלמי פרק תפילת השחר (ה"ו) בא ומצאן מתפללין אם היה יודע שאם יתחיל
יגמור עד שלא יגיע שליח ציבור לענות אחריו אמן יתפלל ואם לאו אל יתפלל באיזה אמן אמרו
פליגי ביה תרי אמוראי חד אמר באמן של האל הקדוש וחד אמר באמן של שומע תפילה ולא פליגי
כאן בחול כאן בשבת ע"כ וטעם חילוק שני אמנים אלו מהשאר כתבתי בסימן ס"ו
(סז. ד"ה והא) וירושלמי זה כתבוהו בפרק מי שמתו התוס' (כא: ד"ה עד) והרא"ש
(סי' יח) והמרדכי (סי' סד – סה) ועם כל זה לא פסקו רבינו ונראה לי הטעם משום דכיון
דחזינן דבגמרא דידן לא מצריכינן שיגמור אלא עד שלא יגיע לקדושה או למודים משמע דאהנך
אמנים לא חיישינן טפי מבשאר אמנים: אבל מדברי תרומת הדשן בסימן י"א נראה דנקטינן
כירושלמי הזה שכתב שנשאל על מה שכתבו הפוסקים שיכול להתחיל ולהתפלל עם שליח ציבור מתחלת
שמונה עשרה ולומר עמו מלה במלה כל הקדושה כמו ששליח ציבור אומר וכן במודים יכול שיגיע
עם שליח ציבור למודים ויכרע עמו ושפיר דמי והשתא נהי דקדושה ומודים מתוקנים היאך מתוקן
אמן דהאל הקדוש ואמן דשומע תפילה והשיב שאחד מהגדולים השיב על אמן דהאל הקדוש שיכוין
גם כן לומר לדור ודור עם השליח ציבור ותו לא בעי לענות אמן כמו שליח ציבור עצמו ועוד
תירץ הא דמודים איירי בשבת או ביום טוב דליכא שומע תפילה אפס המדקדק באשירי נראה דמשתכח
ליה פירכא אהך שינויא אמנם נראה להביא ראיה לסברא קמייתא מהא דכתב אורח חיים בסימן
נ"ט שאביו הרא"ש (תשו' כלל ד סי' יט) היה ממהר לגמור הברכה בחתימתה קודם
שיגמור השליח ציבור כדי לענות אמן אחר ברכת שליח ציבור אבל אם היה גומר עם השליח ציבור
לא היה רשאי לענות אמן משום דהוי עונה אמן אחר ברכותיו הא קמן אע"ג דאינו עונה
אלא אחר שליח ציבור הואיל וגם הוא חותם ברכה חשיב עונה אמן אחר ברכותיו וה"ה והיא
הסברא בנדון דידן וחשיב כאילו הוא עצמו חותם בהאל הקדוש ובשומע תפילה ותו לא צריך לענות
ואדרבה הוא מגונה אם עונה עכ"ל ולפי זה המתחיל להתפלל עם שליח ציבור צריך לומר
עמו מלה במלה הקדושה וברכת האל הקדוש וברכת שומע תפילה וגם יכוין שכשיגיע שליח ציבור
למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך ולך נאה להודות כדי שישחה עם שליח ציבור במודים.
וזה שרצה בתרומת הדשן להביא ראיה מדברי אורח חיים שאע"פ שהוא עונה אחר ש"צ
הואיל וגם הוא חותם הברכה חשיב עונה אמן אחר ברכותיו כן נראה מדברי ה"ר יונה בפרק
שלשה שאכלו (לה. ד"ה ולא) גבי הא דת"ר אין עונין לא אמן חטופה וכו' ולא יזרוק
ברכה מפיו: מי ששמע קדיש או קדושה בעודו מתפלל נתבאר משפטו בסימן ק"ד:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קט
סעיף ב
* אם מתחיל להתפלל עם ש"צ,
כשיגיע עם ש"צ לנקדישך, יאמר עמו (יא) ז מלה במלה כל הקדושה, כמו שהוא אומר, וכן
יאמר עמו מלה במלה (יב) ח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה, (יג) וגם יכוין כשיגיע ש"צ
למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך ולך נאה להודות, כדי שישחה עם הש"צ במודים.
הגה: * (יד) אבל לכתחלה ט לא [ז] יתחיל עד אחר שאמר קדושה והאל הקדוש, אלא שאם הוצרך
להתחיל מכח שהשעה עוברת, כדי לסמוך גאולה לתפלה, דינא הכי (טור וד"ע).
משנה ברורה סימן
קט
(יא) מלה במלה – פי' שיאמר עמו
נקדש לדור ודור וכו' עד האל הקדוש ואח"כ יתפלל בפ"ע אם יוכל לסיים קודם שיגיע
ש"ץ לסיום שומע תפלה. ובת"צ לא יאמר עם הש"ץ ענינו ברכה בפני עצמה ואפילו
במנחה אלא בש"ת כיחיד:
(יב) ברכת האל וכו' – פי' יכוין
בשתי הברכות אלו לסיים עם הש"ץ ביחד ואז א"צ תו לעניית אלו האמנים כמו הש"ץ
בעצמו:
(יג) וגם יכוין וכו' – עיין
לעיל בסקי"א ובספר מגן גבורים כתב דטוב יותר להתפלל מלה במלה לקיים שחיה ואמנים
משימהר להתפלל עד שלא יגיע ש"ץ למודים וכן משמע בספר אליהו רבא:
(יד) אבל לכתחילה וכו' – ובספר
א"ר האריך מכמה פוסקים דאפילו לכתחילה מותר להתחיל עם הש"ץ בשוה ועיין ח"א
שמשמע מיניה דעכ"פ בשחרית בודאי יש להקל בזה כדי שלא יצטרך להמתין כ"כ בשירה
חדשה ע"ש. ואפילו במנחה יש להקל בזה ע"י צורך קצת כ"כ בספר מאמר מרדכי
וכעין זה כתב בספר מגן גבורים וז"ל מי שאינו יוכל לשער שיבוא עם הש"ץ למודים
אם יתחיל אחר קדושה ושמא יתבלבל עי"ז יכול להתחיל עם הש"ץ ויאמר עמו הקדושה
וכל התפילה מלה במלה עכ"ל:
רמב"ם הלכות
קריאת שמע פרק ד הלכה ח
כל הטמאין חייבין בקריאת שמע
ומברכין לפניה ולאחריה והן בטומאתן, אף על פי שאפשר להן לעלות מטומאתן בו ביום כגון
הנוגעין בשרץ או בנדה וזבה ומשכבה וכיוצא בהן, ועזרא ובית דינו תקנו שלא יקרא בדברי
תורה בעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל שאר הטמאין עד שיטבול, ולא פשטה תקנה זו בכל ישראל
ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לפיכך בטלה, וכבר נהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות
קריאת שמע והן בעלי קריין לפי שאין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם
שנאמר הלא כה דברי כאש נאם יי' מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלין טומאה.
סליק הלכות קריאת שמע.
רמב"ם הלכות
תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה ד
כל הטמאין רוחצין ידיהן בלבד
כטהורין ומתפללים אע"פ שאפשר להם לטבול ולעלות מטומאתן אין הטבילה מעכבת, וכבר
בארנו שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בלבד בדברי תורה עד שיטבול, ובית דין שעמדו אחר
כן התקינו אף לתפלה שלא יתפלל בעל קרי בלבד עד שיטבול, ולא מפני טומאה וטהרה נגעו בה
אלא כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהן כתרנגולים, ומפני זה תקנו טבילה
לבעל קרי לבדו והוציאוהו מכלל הטמאין.
רמב"ם הלכות
תפילין ומזוזה וספר תורה פרק י הלכה ח
כל הטמאין ואפילו נדות ואפילו
כותי מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, והוא שלא יהיו ידיו
מטונפות או מלוכלכות בטיט אלא ירחצו ידיהם ואח"כ יגעו בו.
רא"ש מסכת
ברכות פרק ג סימן כ
כא [דף כב ע"א] רבי יהודה
אומר מברך לפניהם ולאחריהם. תנא רבי יהודה בן בתירא אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה
מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם וקורא למעלה מרבי יהודה בן בתירא. אמר ליה בני פתח פיך
ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' מה אש אינה
מקבלת טומאה אף ד"ת אינם מקבלין טומאה. אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כתלתא סבי.
כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה. כרבי יאשיה בכלאים. כרבי אילעי בראשית הגז. כי אתא
זעירי אמר בטלוה לטבילותא. ואמרי לה לנטילותא. מ"ד לטבילותא כרבי יהודה בן בתירא
מ"ד לנטילותא כרב חסדא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא. איכא מאן דאמר
הא דאמר בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לתפלה. ואיכא מאן דאמר ה"מ לדברי תורה.
*אבל לתפלה בעי טבילה ולא טבילה דוקא אלא רחיצה בט' קבין וכתב רב האי גאון
ז"ל כיון דבגמרא ליכא האי מילתא נקוט מנהגא דכל ישראל בידך שכל בעלי קריין אף
על פי שאין להם מים אין מתפללין עד שירחצו:
בית יוסף אורח חיים
סימן פח
פרטי רמזי דינים המחודשים המבוארים
בזה הסימן
[א] משפט תשעה קבין לבעל קרי:
אם הנדות יכולות להכנס בבית הכנסת או לעמוד בפני חבירותיהן בשעה שמתפללות:
א כל הטמאים קורין בתורה וקורין שמע ומתפללין וכו'. בסוף פרק מי שמתו
(כו.) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע והמשמשת שראתה נדה צריכין טבילה ורבי יהודה
פוטר וכתבו הרי"ף (יז:) והרא"ש (סי' נח) מהא מתניתין שמעינן דזבים וזבות
נדות ויולדות כולהו חייבים בתפילה דדייקינן טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע
הוא דצריכי טבילה הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה שכבת זרע אין צריכין טבילה לדברי
הכל וכן הלכה: וטבילת בעל קרי לדברי תורה הוא תקנת עזרא כדאיתא בסוף פרק מרובה (ב"ק
פב:) ונתן רבינו טעם לדבר לפי שבא מקלות ראש והכי מוכח בפרק מי שמתו (כב.):
והאידנא שרי דאמר רב נחמן נהוג
עלמא כרבי יהודה בן בתירא בדברי תורה וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין קלו:) ובפרק מי שמתו
(כב.):
ואהא דתני רבי יהודה בן בתירא
שאין דברי תורה מקבלים טומאה. כתבו תלמידי ה"ר יונה בפרק מי שמתו (יג: ד"ה
שאין) יש מפרשים דלא שנא ק"ש לא שנא קריאה אחרת לכל מילי אמרינן דאין דברי תורה
מקבלין טומאה ואין זה נכון דבודאי לא אמרו אלא בק"ש בלבד אבל בשאר דברי תורה אסור
דהא אמרינן (במדבר טו לא) כי דבר יי' בזה וגו' זה הקורא דברי תורה במבואות המטונפות
והחמירו בזה יותר משאר כריתות דבכל שאר כריתות הכרת מכפר ובזה אינו מכפר אלא אע"פ
שנכרת עונה בה עכ"ל ודברים תמוהים הם בעיני דמשמע מדבריו שלא אסרו לקרות במבואות
המטונפים אלא דברי תורה אבל ק"ש לא דאין דברי תורה מקבלין טומאה והא ודאי כשגגה
שיוצאה מלפני השליט הוא דהא בפרק מי שמתו (כד:) גבי ההיא דמבואות המטונפות תניא בהדיא
לא יקרא ק"ש. ועוד דאין דברי תורה מקבלים טומאה משמע כל דברי תורה דאם לא כן לא
הוה ליה למימר אלא אין ק"ש מקבלת טומאה ועוד דרבי יהודה דאמר אין דברי תורה מקבלים
טומאה מקרא מייתי לה דכתיב (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף
דברי תורה אינם מקבלים טומאה וכי היכי דשייכא האי דרשה בק"ש הכי נמי שייכא בשאר
דברי תורה. ועוד דאם איתא דבמבואות המטונפות מותר לקרוא ק"ש הוא הדין דבמקום שיש
בו צואה ומי רגלים נמי שרי דמאי שנא ואי אפשר לומר כן דהא סוגיין בכוליה פרק מי שמתו
דאסור לקרוא ק"ש במקום שיש בו צואה ומי רגלים או גרף או עביט עד שירחיק מאחריו
ארבע אמות ומלפניו כמלא עיניו ואדרבה ק"ש חמור משאר דברי תורה לענין ריח רע שאין
לו עיקר כמו שנתבאר בסימן ע"ט הילכך ודאי לא שאני לן בין ק"ש לשאר דברי תורה
דבכולהו במקום שיש בו צואה או טינופת אסור משום והיה מחניך קדוש ומה שאמרו אין דברי
תורה מקבלין טומאה היינו במקום שאין בו שום טינוף כלל וגם האדם הקורא נקי מטינוף אלא
שהוא טמא שנגע בשום טומאה או שיצאה טומאה מגופו כגון שהוא זב או בעל קרי בהא אמרינן
דאין דברי תורה מקבלין טומאה ובין ק"ש בין דברי תורה מותר לקרות וזה היה פשוט
אצלנו בשאר טמאים ומתקנת עזרא היינו אוסרים לבעל קרי ואתא רבי יהודה בן בתירא והתירו
וקרא דהלא כה דברי כאש אסמכתא בעלמא הוא דהא עזרא נמי ידע דאין דברי תורה מקבלין טומאה
ואפילו הכי גזר על בעל קרי וכבר כתבו התוספות בסוף פרק מרובה (פב: ד"ה אתא) וה"ר
יונה בפרק מי שמתו (יג: ד"ה כי) והרמב"ם בסוף הלכות ק"ש (פ"ד ה"ח)
טעם לדבר היאך היה כח לרבי יהודה בן בתירא לבטל תקנת עזרא:
וכן כי אתא זעירי אמר בטלוה
לטבילתא כרבי יהודה בן בתירא. גם זה בפרק מי שמתו (כב.):
ומ"ש ולאו דוקא לטבילתא
אלא הוא הדין נמי רחיצה בתשעה קבין לא בעי דהא רבי יהודה לא מצריך אפילו רחיצה וכו'.
בפרק מי שמתו (שם) אהא דתניא מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא
אמר לו בני פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלים טומאה כתב הרשב"א (חי'
ד"ה אמר לו) מהכא [משמע] דרבי יהודה בן בתירא לא מצריך אפילו נתינת תשעה קבין
והא דאמרינן נהוג עלמא בטבילותא כר' יהודה לאו למימרא דטבילותא דוקא קאמר אלא משום
דאינך מצרכי טבילה קאמר הכא (דטבילה) [בטבילה] להקל ואפילו בתשעה קבין נהגו להקל:
כתב רב אלפס איכא מאן דאמר הא
דאמרינן בטלוה לטבילותא בין לדברי תורה בין לק"ש ותפילה וכו' עד אינן מתפללין
עד שירחצו. הכל דברי הרי"ף בפרק מי שמתו (יג:) וכן כתב הרא"ש גם כן שם (סי'
כא) וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה כי אתא) דהא דקאמר רב האי אין מתפללין עד שירחצו
אפשר היה לומר שכוונתו לומר שירחצו בארבעים סאה אבל הרי"ף כתב ולאו טבילה דוקא
אלא רחיצה בתשעה קבין ואע"פ שמה שהזכיר הרי"ף תשעה קבין אינו על דברי רבינו
האי אלא אליבא דאיכא מאן דאמר הני מילי לדברי תורה אבל לתפילה צריך טבילה משמע לה"ר
יונה דהרי"ף שהביא דברי רבינו האי אחר שתי הסברות שנאמרו בפירוש בטלוה לטבילותא
לאו לאיפלוגי על בטלוה לטבילותא אתא אלא לומר שאע"פ שאין הכרח לאחת משתי הסברות
נהגו העולם כאחת מהן דהיינו ההיא דסברה דלתפילה מיהא בעי רחיצה בתשעה קבין והכי דייק
ממה שכתב עד שירחצו ולא כתב עד שיטבלו ולפי זה האי סברא פליגא על הסברא שכתב רבינו
בתחלה דהא דאמר זעירי בטלוה לטבילותא לאו דוקא טבילותא אלא הוא הדין רחיצה בט' קבין
נמי לא בעי ואם היה רבינו מפרש דברי רבינו האי כן יש לתמוה על רבינו שכתב הסברות סתם
כאילו אין מחלוקת ביניהם:
ומ"ש בשם ה"ר ישעיה
שאין חילוק בין ק"ש לתפילה. היינו לומר דכי היכי דלק"ש לא בעי שום רחיצה
כך לתפילה נמי לא בעי מידי וזהו שכתב בסמוך וכן כתב בה"ג (ברכות ב ע"ג) והשתא
נהוג עלמא דקרי בעל קרי בתורה בק"ש ותפילה וכו':
ומ"ש רבינו ונראה כיון
דתלי במנהגא אזלינן בכל דוכתא בתר מנהגא וכו'. הם דברי עצמו והביא ראיה ממה שכתב הראב"ד
לא נהוג עלמא כר' יהודה אלא בטבילה וכו' ועד סוף הסימן הכל הוא לשון הראב"ד וביאור
דבריו כלומר אע"ג דר' יהודה לא מצריך אפילו רחיצה כדמשמע ממאי דאמר פתח פיך ויאירו
דבריך וכמו שכתבתי לעיל זעירי לא אמר דבטלוה אלא לטבילותא אבל לא לרחיצה שאף על פי
שלא היו טובלין היו רוחצין בתשעה קבין ואע"פ דביומי דזעירי לא נהוג כרבי יהודה
אלא בענין טבילה אבל לא בענין רחיצה מיהו בכל מקומותינו נהוג כוותיה כלומר כרבי יהודה
גם בענין רחיצה בט' קבין דלא צריך ומשום דאיכא לאקשויי כיון דזעירי דאמר דנהוג כרבי
יהודה לא אמר דנהוג כוותיה אלא לבטל טבילותא אבל לבטל רחיצה לא נהוג כוותיה מהיכא תיתי
לן לבטל גם הרחיצה לכך כתב שסמכו על הירושלמי דגרסינן התם בפרק בתרא דיומא (ה"א)
אהא דתנן יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובתשמיש המטה אית חמי ברחיצה הוא
אסור בתשמיש המטה לא כל שכן תפתר במקום שאין טובלין והכי איתא נמי בפרק קמא דתעניות
(ה"ו) ומפרש הראב"ד דהכי פריך כיון דתני אסור ברחיצה למה הוצרך לשנות דאסור
בתשמיש המטה דכיון שאם שימש מטתו אי אפשר לו להתפלל עד שירחץ והוא אסור ברחיצה לא היה
צריך לשנות שאסור בתשמיש ומשני למקום שאין טובלין לקירויין איצטריך לאשמועינן דאסור
בתשמיש ומקום שאין טובלים דקאמר על כרחך דהיינו לומר שאינם רוחצים כלל דאם לא כן מאי
משני הא אע"ג דאינם טובלים מאחר שהם רוחצים הדרא קושיין לדוכתא כיון דתני אסור
ברחיצה למה ליה למיתני אסור בתשמיש אלא ודאי מקום שאינם טובלים ולא רוחצים קאמר אלמא
יש מקומות שנוהגים שלא לרחוץ כלל כמו שאנו נוהגים. וגם הרשב"א הביא בפרק מי שמתו
(שם ד"ה אמר לו) ירושלמי זה ופירשו כמו שפירש הראב"ד שיש מקומות שאינם רוחצים
כלל וכן נהגו בכל מקומותינו ע"כ: והרמב"ם כתב בסוף הלכות ק"ש (פ"ד
ה"ח) שנהגו כל ישראל לקרות בתורה ולקרות ק"ש והן בעלי קריין ובפ"ד מהלכות
תפילה (ה"ד) כתב שעזרא תיקן שלא יקרא בעל קרי בדברי תורה עד שיטבול ובית דין שעמדו
אח"כ התקינו אף לתפילה שלא יתפלל בעל קרי עד שיטבול וכבר בטלה תקנה זו של תפילה
לפי שלא פשטה בכל ישראל ולא היה כח בצבור לעמוד בה ואח"כ (ה"ו) כתב מנהג
פשוט בשנער ובספרד שאין בעל קרי מתפלל עד שרוחץ כל בשרו במים משום (עמוס ד יב) הכון
לקראת אלהיך ישראל במה דברים אמורים בבריא או בחולה שבעל אבל חולה שראה קרי לאונסו
פטור מן הרחיצה ואין בזה מנהג וכן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע אין בהם מנהג אלא
מקנחין עצמן ורוחצין ידיהם ומתפללים עכ"ל ומה שחילק בין בריא לחולה נראה שסמכו
בזה על מאי דאסיקנא בפרק מי שמתו אמר רבא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה ובריא
לאנסו ט' קבין אבל חולה לאנסו פטור מכלום ופירש רש"י דמרגיל היינו שממשיך הקרי
עליו כלומר שמשמש מטתו ע"כ. וכיון דקיימא לן דבטלוה לטבילותא וסבירא להו לבני
שנער וספרד דלא בטלו אלא לדברי תורה אבל לתפילה נהי דבטלוה לטבילה רחיצה בט' קבין מיהא
בעי א"כ בריא בין מרגיל בין שאינו מרגיל וחולה המרגיל צריכים רחיצה בתשעה קבין
דרחיצה בתשעה קבין אחר [ביטול] התקנה כטבילה קודם [ביטול] התקנה וחולה לאנסו פטור מכלום
דבזמן התקנה נמי היה פטור. והוה תמיהא לי כיון דקיימא לן דבטלוה לטבילותא היאך רבא
דבתרא הוא אסיק הלכתא בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה ומצאתי להרשב"א (שם
ד"ה אמר רבא) שכתב משום דאיכא מאן דמחמיר בה ולא נהיג כרבי יהודה בן בתירא קא
פסיק רבא הכא הלכתא מאי לומר דאפילו מאן דלא נהיג כרבי יהודה בן בתירא ועביד כתקנתא
דעזרא ותקנתא דרבנן דבתר עזרא בחולה המרגיל בריא לאנסו לא צריך אלא תשעה קבין וחולה
לאנסו פטור מכלום עכ"ל: וכתב רבינו בסימן רמ"א ויש חסידים ואנשי מעשה שהיו
מחמירין על עצמן וטובלין לקירויין להתפלל וחומרא יתירא היא זו שאף להרי"ף שכתב
שיש מצריכים טבילה לתפילה לאו דוקא טבילה אלא רחיצה בתשעה קבין ואני כתבתי למעלה שאין
צריך לא טבילה ולא רחיצה והמחמיר תבא עליו ברכה ע"כ: והוי יודע דהני ארבעים סאה
שהתקין עזרא לבעל קרי אפילו כולם מים שאובין כשרים וכדתנן במסכת מקואות ריש פרק שמיני
(מ"א) מקואות העכו"ם שבחוצה לארץ כשרים לבעלי קריין אפילו נתמלאו בקילון
וכן פירשו שם הרמב"ם וה"ר שמשון. ובפרק מי שמתו (כב:) תניא בעל קרי שנתנו
עליו ט' קבין מים טהור במה דברים אמורים לעצמו אבל לאחרים כלומר ללמד לאחרים ארבעים
סאה ר' יהודה אומר ארבעים סאה מכל מקום ואיפליגו אמוראי במילתיה דרבי יהודה חד אמר
לא שנו אלא בקרקע אבל בכלים לא וחד אמר אפילו בכלים נמי ופריך בגמרא בשלמא למאן דאמר
אפילו בכלים היינו דקתני רבי יהודה אומר מ' סאה מכל מקום אלא למאן דאמר בקרקע אין בכלים
לא מכל מקום לאתויי מאי לאתויי מים שאובים אלמא דלכולי עלמא מים שאובים כשרים אלא דמר
מכשיר אפילו לטבול בעודם בכלי ומר סבר שאע"פ שהן שאובין בעינן מיהא שיהיו בקרקע
כעין טבילה. וגרסינן בפרק שני דגיטין (טז.) אמר רב פפא הרי אמרו בעל קרי החולה שנפלו
עליו תשעה קבין מים טהור בעי רב פפא חציו בטבילה וחציו בנתינה מאי תיקו. ופירש רש"י
בעל קרי וכו' טהור. לדברי תורה דעזרא תיקן טבילה לבעלי קריין קודם שיעסקו בתורה והקילו
על החולה בנתינת תשעה קבין אפילו שאובין במסכת ברכות אבל לטהרו ליכנס במקדש בעינן מ'
סאה: וחציו בטבילה. שנכנס חציו לתוך המקוה ועל חציו נתן תשעה קבין שאובין ע"כ.
וכיון דמידי דתקנתא דרבנן הוא נקטינן לקולא ואע"ג דתקנת עזרא ליתא האידנא כתבתי
זה משום דנפקא מינה למי שקיבל עליו לנהוג כתקנת עזרא: ותשעה קבין שאמרו דוקא כששופכם
עליו אבל לטבול בתוכם לא מהני מידי בין אם הם בכלי או בקרקע דגרסינן בפרק מי שמתו
(שם.) רבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא אמר ליה לשמעיה זיל ואייתי תשעה קבין
ושדי עילואי אמר ליה רב חייא בר אבא למה ליה למר כולי האי והא יתיב מר בגוייהו אמר
ליה כמ' סאה מה מ' סאה בטבילה ולא בנתינה אף תשעה קבין בנתינה ולא בטבילה. וכתב ה"ר
יונה בפרק מי שמתו (יג: ד"ה כי) רחיצת תשעה קבין צריך להטילם עליו בכלי שיוכל
להריקם ממנו בלא שום הפסקה וכן מוכיח במשניות של טהרות עכ"ל ומפשט דבריו נראה
לכאורה דבעינן שכל התשעה קבין יהיו מכלי אחד ואינו כן דהא תנן בפרק שלישי דמקואות
(מ"ד) בעל קרי החולה שנפלו עליו ט' קבין מים וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין
מים שאובין מכלי אחד משנים ומשלשה מצטרפין ומארבעה אין מצטרפין במה דברים אמורים בזמן
שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ופירש רבינו שמשון ט' קבין בפרק מי שמתו (כב:) תניא
בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעה קבין מים טהור ואמרינן התם בנתינה ולא בטבילה ואשמועינן
מתניתין דמכלי אחד או שנים או שלשה ובזמן שמתחיל השני עד שלא יפסיק הראשון מצטרפין
מארבעה אין מצטרפין עכ"ל: וגם הרמב"ם פ"ג דמקואות (מ"ד) כתב כבר
ביארנו בברכות שבעל קרי אם יהיה חולה וראה קרי לרצונו וכו' הנה הוא יספיק לו מן הטהרה
לענין התפילה שישפוך על עצמו ט' קבין ואמרו שם שאלו הט' קבין שיטהר בהם בעל קרי לתפילה
או השלשה לוגין שיטמאו הטהור לתרומה צריך שיהיה שפיכתן משלשה כלים לפחות ויהיה בזה
אחר זה ולא יפסיק שפיכת אחד מהם עד שיתחיל הבא אחריו ואז יצטרפו ויטהר הבעל קרי ויטמא
הטהור ואם היה מארבעה ולמעלה אין מצטרפין לא לטהר ולא לטמא עכ"ל: ודע ששיעור ט'
קבין מדדתי ומצאתי שהוא ד' קולונדרינוש וחצי: כתוב בהגהות מיימון פ"ד (תפלה אות
ג) בשם ראבי"ה (ברכות סי' סח) הנשים נהגו טהרה ופרישות בעצמן בעת נדותן שאין הולכות
לבית הכנסת ואף כשמתפללות אין עומדות בפני חברותיהן וכן ראיתי בדברי הגאונים וכשר המנהג
כדאמרינן בבעל קרי שמעתי שמקילין בה ושמעתי שמחמירין בה וכל המחמיר בה מאריכין ימיו
ושנותיו והוא הדין באחרים עכ"ל וכתוב בכתבי מה"ר ישראל (תרה"ד ח"ב)
סימן קל"ב שהוא התיר בימים הנוראים וכהאי גוונא שרבות מתאספות לבית הכנסת לשמוע
תפילה וקריאה שילכו לבית הכנסת וסמך ארש"י שמתירו מפני נחת רוח לנשים כי היו להן
לעצבון רוח ולמחלת לב שהכל מתאספין להיות בציבור והמה יעמדו חוץ עכ"ל והשתא נשי
דידן לא נהוג להמנע כלל מליכנס לבית הכנסת וכתב רבינו ירוחם בנתיב כ"ו ח"ג
(רכג ע"ד) שראה אנשים ונשים טועים לומר שהיולדת צריכה ליזהר מליכנס בבית הכנסת
עד שיעברו ארבעים לזכר ושמונים לנקבה ומנהג בטעות הוא וצריך למחות בידן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן פח
סעיף א
כל הטמאים קורין בתורה וקורין
ק"ש ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים ואסרו בין בד"ת בין
בק"ש ותפלה עד שיטבול, (א) כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין.
(ב) א ואח"כ בטלו (ג) אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בד"ת
ובקריאת שמע ובתפלה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, * וכן פשט (ד) [א] המנהג. הגה:
יש שכתבו שאין לאשה (ה) נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת (ו) או להתפלל או ב להזכיר
השם או ליגע בספר, (הגהות מיימוני פ"ד) וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר (רש"י
הלכות נדה), (ז) אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו
במקום שנהגו להחמיר, ג בימים (ח) נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת,
מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו
חוץ (פסקי מהרא"י סי' קל"ב).
משנה ברורה סימן
פח
(א) כדי וכו' – וגם כי הקרי
בא מקלות ראש וד"ת צריך להיות באימה ויראה ברתת וזיע כמו בעת נתינתה:
(ב) ואח"כ בטלו – ומ"מ
מי שירצה לנהוג ולטבול תע"ב ודוקא אם עי"ז לא יעבור זמן ק"ש ותפלה ואפשר
דאפילו אם עי"ז יתבטל מתפלה בצבור ג"כ אין נכון להחמיר בזה:
(ג) אותה תקנה – שהיתה גזירה
שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה ובטלוה משום ביטול תורה ומשום ביטול פריה ורביה:
(ד) המנהג – ומ"מ יש אנשי
מעשה שנוהגין בתקנה זו וטובלין א"ע לקריין ואם קשה עליהם הטבילה רוחצין א"ע
בט' קבין. וכתבו האחרונים שארבעים סאה מים שאובים כשרים לטבילה זו וכן הט' קבין הוא
ג"כ במים שאובים ואפילו משלשה כלים. ובאופן שלא יפסיק משפיכת כלי א' עד שיתחיל
השני אבל יותר מג' כלים אין מצטרפין לשיעור ט' קבין. והנך ט' קבין צריך שישפוך עליו
אבל לא לטבול בתוכם בין אם הם בכלי או בקרקע דכל שהוא דרך טבילה בעינן דוקא ארבעים
סאה ובקרקע כשאר טבילות ומ"מ אם נכנס חציו למקוה ולא הרכין ראשו לטבול חצי גופו
אשר בחוץ רק שפכו עליו מלמעלה ט' קבין מועיל לטהר. כתב בספר מטה אפרים דבעת שפיכת הט'
קבין על האדם יש לו לעמוד זקוף ושתי ידיו מונחים נגד לבו ולא ידחק אותם בחיבוק הרבה
רק בריווח קצת כדי שיבואו המים גם שם ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש. ושיעור
ט' קבין עיין בבה"ט שהוא שיעור ט"ו קווארט פוליש עיין בספר מטה אפרים הנ"ל
שכתב דבקווארט שלנו צריך כ"ד קווארט לשפיכת ט"ק ובשעת הדחק שאין הכלים מחזיקין
כ"כ יש להקל בי"ח קווארט. וכן יש ליזהר בכל זה אותם שנוהגים להטהר בער"ה
ועיו"כ ע"י ט' קבין. כתב במ"א דאף הנוהג טבילה לקרי דוקא בריא או חולה
ששמש מטתו אבל חולה שראה קרי לאונסו פטור מכלום ואין לו רק לרחוץ אותו מקום שלא יהיה
מלוכלך מש"ז וכן בריא שראה מים חלוקים פטור מכלום דלא גזר עזרא ע"ז לענין
ד"ת ותפלה ורק לענין תרומה טמא משום מים חלוקים:
(ה) נדה – כתב רבינו ירוחם יש
טועים לומר שהנשים יולדות לא יכנסו לבהכ"נ עד שעברו מ' יום לזכר ופ' לנקיבה ומנהג
טעות הוא וצריך למחות בידם:
(ו) או להתפלל וכו' – ובבנימין
זאב סימן קנ"ג כתב שלא נהגו רק שלא לכנוס לבה"כ ולא לראות ס"ת וגם כשמתפללת
אינה עומדת בפני חברותיה ומשום מנהג וכבוד עושין כן ולא משום איסור עכ"ל וכן הסכימו
האחרונים דצריכה להתפלל בביתה ולברך כל הברכות ובפרט ברהמ"ז וקידוש שהוא מן התורה
וע' במ"א:
(ז) אבל המנהג וכו' – ובמדינותינו
נוהגין היתר לעולם ומברכות ומתפללות ומ"מ לא יסתכלו בס"ת בשעה שמגביהים אותה
להראות לעם [ח"א] עוד כתב שלא יכנסו לבית הקברות עד שיטבלו:
(ח) נוראים – ומיום ראשון של
סליחות ואילך מיקרי ימים נוראים לכל כה"ג וה"ה אם משיאה בנה או בתה או שהיא
בעצמה יולדת שהולכין לבה"כ אחר ד' שבועות שרי אע"פ שהיא נדה וכיון שמותרים
לילך לבה"כ שרי ג"כ להתפלל בכל זה לכו"ע:
