רי"ף ברכות דף כד.
גמ' ברכות דף לד:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י
הוא:36:27 דקות
אורך השיעור בפוסקים
הוא:15:52 דקות
1)מי שאינו ש"צ קבוע צריך לסרב
מעט.. 1
2)ש"צ שטעה ואינו יודע לחזור
למקומו 2
3)אם דילג או טעה בברכה אחת מהאמצעיות 3
4)אם לא אמר: זכרנו, ומי כמוך, אין מחזירין
אותו 4
5)אם טעה ש"צ וצריכין להעמיד אחר
תחתיו, אותו שמעמידין תחתיו לא יסרב. 5
6)אין ש"צ רשאי לענות אמן אחר
ברכה של כהנים. 5
7)אם ש"צ כהן, אם יש שם כהנים
אחרים, לא ישא את כפיו 5
9)כשיגיע שליח צבור למודים, שוחין עמו
הציבור 8
שולחן ערוך אורח
חיים סימן נג סעיף טז
מי שאינו ש"צ קבוע צריך
(מד) לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, ולא יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב וכשיאמרו
לו פעם שניה, מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד. ואם האומר לו שירד הוא
אדם גדול, יז אינו מסרב לו (מה) כלל.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן נג סעיף טז
(מד) לסרב – שליח ציבור שלא
רצה להיות עוד ש"ץ וקבלו אחר במקומו א"צ רשות כיון שבידו עוד להיות ש"ץ
ודוקא מהקהל א"צ רשות אבל מהש"ץ השני צריך ליטול רשות כן כתב בתשובת יד אליהו
ולפי מה שביארנו בבה"ל גם ש"ץ כזה צריך ליטול רשות מתחלה:
(מה) כלל – דאין מסרבין לגדול.
וכתבו התוספות סוף פרק ז' דפסחים דבדבר גסות ושררה אפילו האומר לו הוא אדם גדול יסרב:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכו סעיף ב
ש"צ שטעה (ז) ואינו יודע
לחזור למקומו, יעמוד אחר (ח) תחתיו (כדרך שנתבאר
לעיל (ט) סי' נ"ג), ומתחיל (י) מתחלת הברכה שטעה זה, אם היה הטעות באמצעיות;
* ואם היה בג' ראשונות, (יא) מתחיל בראש; ואם בג' אחרונות, מתחיל רצה.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קכו סעיף ב
(ז) ואינו יודע וכו' – ר"ל
שהוא נבהל ואינו יודע לחזור אף לאחר שמזכירין אותו וכנ"ל:
(ח) תחתיו – ולכתחילה טוב שיהיה
אותו האחר מי שכיון לכל התפלה עם הש"ץ ולא שח בשעה שהיה ש"ץ מתפלל ואם לא
נמצא כזה יקחו אף מי שלא כיון בזה ואפ"ה גם בזה לא יתחיל אלא מתחלת הברכה מפני
טורח הצבור:
(ט) סימן נ"ג – ר"ל
דמבואר שם בסי"ז דלא יהיה סרבן באותה שעה:
(י) מתחלת הברכה – ואפילו אם
לא טעה אלא בסוף שקריאת אותה ברכה כמאן דליתא דמי ואין חילוק בין שטעה או שנחלש ואינו
יכול לגומרה והוצרך אחר לעמוד תחתיו ולכן בימים נוראים שלפעמים נחלש הש"ץ באמצע
הפיוטים ועומד אחר תחתיו צריך ליזהר שיתחיל העומד מתחלת הברכה מאתה בחרתנו ולא יחזור
הפיוטים ומ"מ בדיעבד אם התחיל במקום שנשתתק ולא מראש אתה בחרתנו כיון שעדיין לפני
השני לומר בסוף סליחות מחל לעונותינו אין להקפיד במה שקיצר באמצעיות:
(יא) מתחיל בראש וכו' – דג'
ראשונות וג' אחרונות חשובות כחדא ברכה ואין לחלק חדא ברכה לשני אנשים ומשו"ה אין
חילוק בין שטעה ודילג ברכה אחת מהג' ברכות או שטעה ונשתתק בהם באמצע ברכה או בין ברכה
לברכה בכל גווני בג' ראשונות חוזר לראש ובאחרונות חוזר לרצה כ"כ בנשמת אדם כלל
כ"ה וכ"כ הגרע"א בחידושיו שהורה לחזן שנחלש ביוה"כ בתפילת שחרית
בפייט של סדר קדושה והוצרך אחר לירד לפני התיבה שיחזור מראש התפילה ובלא אמירת הפייט
ועיין בבה"ל. ש"ץ שהוא כהן ובאמצע התפילה נודע שמת אחד בבתים הסמוכים אם
אפשר לסתום הפתחים והחלונות של בהכ"נ או של בית שהמת שם ואע"פ שיש עוד טומאה
דרבנן א"צ להודיע להש"ץ עד שיגמור תפילתו [ומיהו ודאי אם סיים תפילתו בלחש
ולא התחיל עדיין בקול רם יאמרו לו ויצא ויחזור אחר בקול רם] אבל אם א"א ליזהר
בזה צריך לצאת ואפילו באמצע התפלה והשני העומד תחתיו יתחיל מתחלת ברכה אם הוא באמצעיות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכו סעיף ב
* ואם היה בג' ראשונות וכו'
– עיין במ"ב במש"כ או שנשתתק בהם באמצע ברכה ולאפוקי מבעל פ"ת על או"ח
שהביא בשם תשובת בית יהודה לענין ש"ץ שנתעלף באתה גבור דדי שיחזור השני למקום
שפסק הראשון ולא לראש כי מחידושי רע"א וגם מהנ"א מוכח להדיא שאינם סוברים
כן וגם בברכי יוסף רמז על ההיא תשובה שיש לגמגם עליה ולא העתיקה בספרו עי"ש. ודע
עוד דמוכח מדברי הגרע"א והנ"א דדבריהם איירי דוקא אם זה העומד תחתיו לא כיון
מתחלה לתפילת הש"ץ אבל אם כיון לתפילת הש"ץ ולא שח בינתים א"צ לחזור
בטעה בפייט של סדר קדושה כ"א למקום שפסק הראשון וכן הדין בג' אחרונות אם טעה או
נשתתק בברכה שלישית א"צ לחזור כ"א לאותה ברכה אם העומד תחתיו כיון לתפילת
הש"ץ ואפילו אם לא כיון רק מתחלת רצה מצדד שם דדי. אך זה לא מצאתי בירור מדבריהם
אם טעה באמצע ברכה אחת מהג' או נשתתק וזה העומד תחתיו כיון לתפילת הש"ץ מתחלתו
אם צריך לחזור לתחלת ברכה זו או די למקום שפסק בלבד כיון דהג' ברכות חשובות כחדא ואפ"ה
מקילינן משום דהתכוין מתחלה א"כ חדא היא אצלו וא"כ ה"ה דסגי מחמת זה
אפילו אם יתחיל באמצע ברכה ואולי יש לחלק ומדברי ב"י ד"ה ודע שבפט"ו
וכו' ומשם נלמד וכו' משמע דאפילו בכי האי גווני צריך לחזור לתחלת ברכה ולא השיגו עליו
הנ"א והגרע"א בזה עיין בדבריהם משמע לכאורה דאפילו לדבריהם נמי הכי הוא וצ"ע.
וש"ץ שהוא כהן ונודע שמת אחד בבתים הסמוכים באמצע התפלה עיין במ"ב ובדיעבד
אם הגידו לו אפי' הוא רק טומאה דרבנן פסק בפמ"ג דצריך לפסוק באמצע ומדברי הש"ת
משמע דאין צריך לפסוק בזה שהוא מדרבנן באמצע התפילה עי"ש:
בית יוסף אורח חיים
סימן קיט
ג אמצעיות אין להם סדר דאמר רב הונא טעה בשלש ראשונות וכו' ורב אסי אמר
אמצעיות אין להם סדר. בסוף פרק אין עומדין (ברכות לד.) וכל הפוסקים פסקו כרב אסי וכתב
הרי"ף (כד.) שגאון פירש כפירוש רש"י ודחה פירושו והעלה כפירוש רשב"ם
וכן הסכימו התוספות (ד"ה אמצעיות) וה"ר יונה (כד. ד"ה ור' אסי) והמרדכי
(סי' קי) והרא"ש (סי' כ) והרשב"א (שם ד"ה ור' אסי) וכתב שרובן של גאונים
וכן הראב"ד (בהשגה על הרי"ף שם) כולם הסכימו כן וכן פסק הרמב"ם בפ"י
מהלכות תפילה (ה"ד): וכיון דכולהו רבוותא סברי כפירוש רשב"ם פשיטא דהכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קיט סעיף ג
* (יג) ה אם דילג או טעה בברכה
אחת מהאמצעיות, אינו צריך לחזור אלא (יד) לראש הברכה שטעה או שדילג, ומשם ואילך יחזור
(טו) על [ו] הסדר.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קיט סעיף ג
(יג) אם דילג – פי' שדילג הברכה
לגמרי וטעה פי' ששינה בה בענין שצריך לחזור מחמת זה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ס"ח
במ"ב סק"א ותרווייהו איירי בשוגג דבמזיד צריך לחזור לתחלת י"ח כמש"כ
סימן קי"ד ס"ז:
(יד) לראש הברכה – ואם נזכר
בטעותו בעוד שהוא עומד עדיין בהברכה יחזור למקום שטעה לבד:
(טו) על הסדר – ואפילו אם לא
נזכר עד אחר כמה ברכות צריך לחזור ולומר כולן אחריה שאם יאמר אותה ברכה לבדה במקום
שנזכר נמצא ששינה סדרן של ברכות ולא יצא י"ח שסדר ברכות הוא מאנשי כנה"ג
וסמכו סדרן על המקראות:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קיט סעיף ג
* אם דילג או טעה וכו' – ענין
טעות נ"ל דנכלל בשני אופנים א' שלא השלים את הברכה כדין כגון שלא חיתמה כדין או
שחיסר איזה דבר שהוא עיקר הברכה כגון שלא אמר טו"מ בימות הגשמים או שחיסר להזכיר
ענין קיבוץ גליות בברכת תקע בשופר שעיקרה בנויה ע"ז אף אם חיתמה כראוי (וכדאיתא
במגילה י"ג) וכה"ג וכמו שאם חיסר יוצר אור בברכת יוצר אור דפסק המחבר לעיל
בסימן נ"ט ס"א דלא יצא [אף דכתב המ"א בסימן קי"ד סק"ט כגון
שטעה בחתימתן אבל אם טעה באמצע אין בכך כלום נלע"ד דכונת המ"א שם הוא שחיסר
איזה דבר שאינו מעיקר ענין הברכה אבל דבר שהוא מעיקר הברכה כחתימה דמיא ומוכח כן ממה
דסיים המג"א שם דכמה מקומות חלוקות בנוסח התפלה אלמא דמיירי בענין נוסח בעלמא
אבל לא בשחיסר את ענין הברכה וגם הלא המ"א העתיק בסימן ס"ד את דברי הכ"מ
שם ועיין שם ברמב"ם ובכ"מ דענין הברכה הוא לעיכובא וגם הלא צוה לעיין בסימן
נ"ט ור"ל דשם מוכח דאם התחיל ביוצר אור שהוא עיקר ענין הברכה אף שבאמצע אמר
דבר שלא מענין הברכה יצא משא"כ אם חיסר את עיקר ענין הברכה לא יצא אף להמ"א
וכן כתב הפמ"ג במ"ז אות ג'] ועיין מה שצדדנו לעיל בסימן קי"ז ס"ה
לענין זה. ב' אם אמר איזה דבר שהוא מקלקל את הברכה כגון שאמר טו"מ בימות החמה
וכה"ג והנה כ"ז הוא לפי דעת המחבר לעיל בסימן נ"ט אבל לפי דעת הגר"א
שם דאפילו אם לא הזכיר בתחלה כלל יוצר אור כיון שחתם כדין יצא בדיעבד נראה דה"ה
הכא באופן הראשון אזלינן בתר חתימה ויצא כיון שבה מזכיר ענין קיבוץ גלויות ועיין בבה"ל
שם שכתבנו דגם דעת הרשב"א והרמב"ן כוותיה דהגר"א:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תקפב
סעיף ה
אם לא אמר: (טו) זכרנו, ומי
כמוך, ד אין מחזירין אותו. הגה: אפילו לא
עקר רגליו עדיין, (טז) רק שסיים אותה ברכה (תרומת הדשן), וה"ה (יז) אם לא אמר:
וכתוב, ובספר, נמי דינא הכי (טור).
משנה ברורה סימן
תקפב
(טו) זכרנו ומי כמוך – דהגאונים
תיקנו בעשי"ת לומר זכרנו בברכת אבות ובגבורות מי כמוך ובהודאה וכתוב ובשים שלום
בספר וע"כ כיון שאינו אלא תיקון הגאונים אם שכח לאומרם אין לחזור:
(טז) רק שסיים אותה ברכה – ר"ל
שאמר השם של הברכה אין לחזור משום חשש ברכה לבטלה אבל כל זמן שלא אמר השם של הברכה
יכול לחזור אע"פ שיש כמה שמות (כגון בוכל החיים). לחיים יאמר בשב"א תחת הלמ"ד
ולא יאמר בפת"ח דלא לישתמע לאחיים לומר לא חיים ובימים האלו שהם ימי דין צריך
לדקדק ולפרט היטב תפלתו אבל בשאר ימות השנה אנו אומרים והעמידנו מלכנו לחיים בפת"ח
תחת הלמ"ד ואין אנו חוששין לפי שאחר כונת הלב הן הדברים. ולא יאמר לחיים טובים
רק לחיים עד שיגיע לוכתוב לחיים וכו' אז יאמר לחיים טובים כי המבקש צריך לבקש מתחלה
דבר מועט ואח"כ מוסיף והולך. אין לומר באהבה מקרא קודש רק יום תרועה מקרא קודש
אין לומר ודברך מלכנו אמת רק ודברך אמת. וכופלין לעילא בכל עשי"ת בכל הקדישים
שאומרים:
(יז) אם לא אמר וכתוב ובספר
וכו' – וכן גם תוספות ובכן תן וכו' שאומרין בברכה שלישית אם לא אמרו כלל אין מחזירין
אותו [אחרונים]:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן נג סעיף יז
אם טעה ש"צ וצריכין להעמיד
אחר תחתיו, אותו שמעמידין תחתיו * לא יסרב.
ביאור הלכה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן נג סעיף יז
* לא יסרב – שלא להפסיק בתפלה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכח סעיף יט
כט אין ש"צ רשאי לענות
אמן (עא) אחר ברכה של כהנים.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף יט
(עא) אחר ברכה של כהנים – שמא
תתבלבל דעתו ולא ידע להקרות אח"כ פסוק ב' או ג' ואם מתפלל מתוך הסידור ומובטח
לו שלא תתבלבל דעתו רשאי לענות אמן דאמן זה אינו חשיב הפסק דהוא צורך תפלה ועל אמן
של הברכה אשר קדשנו בקדושתו וכו' יש מחמירין שבכל גווני לא יענה משום הפסק בתפלה ושאני
אמן של הב"כ גופא דלא הוי הפסק שהוא מורה על קבלת הברכה:
בית יוסף אורח חיים
סימן קכח
כ כתב הר"מ שאם שליח ציבור כהן וכו'. בפרק אין עומדין (שם) תנן על
העובר לפני התיבה שאם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו
וחוזר לתפילתו רשאי. ופירש רש"י לא ישא את כפיו. שמא לא יוכל לחזור לתפילתו לדעת
ולכוין להתחיל בשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הציבור: ואם הבטחתו. כלומר אם בטוח הוא
שאין דעתו מטורפת מאימת הציבור. וכתבו הגהות מיימוניות (פט"ו אות ו) ואם הבטחתו
שנושא את כפיו וחוזר לתפילתו רשאי והטעם כדי שלא תתבטל נשיאת כפים אבל אם יש כהן אחר
שישא את כפיו לא ישא שליח ציבור את ידיו ואפילו אם הבטחתו שיחזור לתפילתו אחר שישא
את כפיו וכן כתב הר"מ ע"כ ורבינו עירב דברי המשנה עם דברי הר"מ כאילו
הכל דברי הר"מ: וכתבו עוד ההגהות (שם) דהיכא דיש כהן אחר יש ליזהר שלא יאמר אדם
לשליח ציבור עלה וגם את הנותן מים יזהירו שלא יאמר לו טול ידיך לעלות וכן כתב המרדכי
בפרק הקורא את המגילה עומד (סי' תתיז) וכתבתיו לעיל וכן כתב האגור (סי' קע) בשם מהר"י
מולן (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' יח, ב) וכתב עוד ועומד שליח ציבור ושותק ואחר
מקרא:
ומ"ש ויעקור רגליו מעט
בעבודה וכו'. קאי אהיכא דאין שם כהן אחר זולתו והוא רוצה לעלות לדוכן לישא את כפיו
וזה לשון הגהות מיימון (שם) ושליח ציבור העולה צריך לעקור את רגליו פורתא בעבודה ע"כ.
כלומר משום דאמרינן (סוטה לח:) כל כהן שאינו עוקר רגליו בעבודה כדי לעלות לדוכן שוב
אינו עולה:
ומ"ש רבינו וצריך שהמקרא
יכוין בלבו אל התפילה וכו'. מפשט דברי רבינו נראה שאפילו אם שליח ציבור אחר שנשא את
כפיו חוזר למקומו ואומר שים שלום צריך המקרא אותו שיכוין בלבו אל התפילה משעה שיתחיל
שליח ציבור שמנה עשרה ולפי זה צריך לומר שהוא סובר שברכת כהנים מכלל התפילה היא שאם
לא כן למה צריך שיכוין בכל התפילה: אבל בהגהות מיימוניות (שם) כתב וזה לשונו וכתב הר"מ
דף כד.
שצריך ליזהר שלא יעמוד אחר תחתיו
להקרות ולומר שים שלום אלא מי שכיון לבו לכל התפילה עם שליח ציבור ולא סח בשעה שהיה
שליח ציבור מתפלל ע"כ והשתא אתי שפיר דמפני שהוא אומר שים שלום מצריך שיכוין בכל
התפילה דאם לא כן הוי אומר ברכת שים שלום לבדה ולא יתכן אבל כשכיון בכל התפילה ולא
סח הוי ליה כאומר כל התפילה דשומע כעונה. וצריך לומר דכשאינו מובטח לחזור לתפילתו מיירי
דאם לא כן יחזור הוא עצמו ויגמור תפילתו: ויש לתמוה דממתניתין משמע דליכא תקנתא לעובר
לפני התיבה לישא את כפיו אלא אם כן הבטחתו שחוזר לתפילתו ואם כדברי ההגהות אע"פ
שאינו מובטח יכול לישא את כפיו אם המקרא כיון בכל התפילה ויגמור שים שלום ואפשר דמתניתין
לא נחתא למימר תקנתא על ידי שיסיים אחר התפילה אלא במסיים הוא עצמו אבל אין הכי נמי
שאם המקרא כיון מתחלת התפילה מסיים שים שלום ושפיר דמי: וכתב האגור (סי' קעד) שמהר"י
מולן (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' יט) השיב וזה לשונו מהר"ם כתב שהמקרא
מסיים שים שלום אבל רש"י פרק אין עומדין כתב שהחזן מסיימו וכן הביא המרדכי גופיה
פרק הקורא (סי' תתיז) דעת רש"י וכן כתוב בספר הפרדס וכדי להשוות דעתם אני אומר
אם המקרא כיון לתפילת שליח ציבור מתחלה ועד סוף אז עדיף טפי שהמקרא מסיים ונוכל לומר
שרש"י מודה בזה עכ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכח סעיף כ
אם ש"צ כהן, אם יש שם כהנים
אחרים, (עב) לא ישא (עג) את כפיו; (ל ולא יאמרו
לו לעלות או ליטול ידיו, (עד) אבל אם אמרו לו צריך לעלות, (עה) דהוא עובר בעשה אם אינו
עולה) (מרדכי פרק הקורא עומד והגהות מיימוני פרק ט"ו דתפלה ואגור). ואפי' אין
שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו אא"כ (עו) לא מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף
דעת, שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות
כפים. וכיצד יעשה, יעקור רגליו (עז) לב מעט בעבודה; ויאמר עד ולך נאה להודות; (עח)
ויעלה לדוכן (עט) ויברך ברכת כהנים; ויקרא לו אחר; ומסיים החזן: שים שלום. ואם המקרא
כוון לתפלת ש"צ מתחלה ועד סוף, (פ) לג עדיף טפי (פא) שיסיים המקרא שים שלום.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף כ
(עב) לא ישא – שמא לא יוכל לכוין
לחזור לשים שלום שדעתו מטורפת מאימת הצבור ואפילו אם בטוח הוא בעצמו שלא תטרף דעתו
ג"כ לא רצו חכמים להקל בזה לעקור ממקומו ולעלות לדוכן היכי שיש כהנים אחרים בביהכ"נ
ולא תתבטל הנשיאת כפים:
(עג) את כפיו – אלא הוא עומד
ואחר שאינו כהן מקרא כמ"ש סכ"ב:
(עד) אבל אם א"ל וכו'
– ומיירי כשאמרו לו בברכת רצה או קודם לכן אבל אם אמרו לו אחר סיום ברכת רצה אינו רשאי
לעלות כמ"ש ס"ח [מ"א וש"א] ועיין לעיל בסק"ט דעת א"ר
בשם מהר"מ מינץ בזה:
(עה) דהא עובר בעשה – ומפני
זה צדדו האחרונים דאפילו אם אינו מובטח לחזור לתפלתו ג"כ יעלה לדוכן דמפני חשש
טירוף ובלבול התפלה שכל עיקרה אינה אלא מד"ס אין לו לעבור על עשה דאורייתא ובפרט
השתא שמתפללין מתוך הסידור בודאי יעלה:
(עו) מובטח לו שיחזור – ולדידן
שמתפללין מתוך הסידור הוי כמובטח לו שיחזור לתפלתו ומ"מ כשיש כהנים אחרים לא יעקור
רגליו דהא אף במובטח לא שרינן אלא בדליכא כהן אחר:
(עז) מעט בעבודה – לילך לצד
הדוכן והטעם משום הא דאיתא לעיל בס"ח עי"ש:
(עח) ויעלה לדוכן – היינו שיעקור
רגליו לגמרי ויעמוד על הדוכן פנים נגד פנים כדין:
(עט) ויברך ב"כ ויקריא
לו אחר – היינו שיברך ברכת אשר קדשנו וכו' ואח"כ מקריא לו אחר תיבה בתיבה אבל
אין לומר שמקריא לו תיבת כהנים בתחלה דהא כיון שאין שם אלא הוא הרי פסקינן לעיל בס"י
דלאחד אינו קורא כהנים:
(פ) עדיף טפי – קאי על מובטח
הנזכר מתחלה וקאמר דאע"ג דבמובטח החזן עצמו יורד אח"כ מן הדוכן ומסיים שים
שלום כ"ז הוא אם המקרא לא כוון לשמוע תפלת הש"ץ מתחלה ועד סוף וכ"ש
כששח באמצע ולכך לא יכול לסיים שים שלום דהא חסרו לו הברכות שלפניה אבל אם המקרא כוון
מתחלה ועד סוף הרי שומע כעונה ולכן עדיף טפי שהוא בעצמו יסיים גם שים שלום כדי שלא
תהיה התפלה מופסקת בהליכת הש"ץ מהדוכן למקומו לפני התיבה וה"ה דצריך שיכוין
הש"ץ לשמוע מה שאומר המקרא שים שלום דאל"כ תהיה תפלת הש"ץ מתחלתה עד
שים שלום בלבד:
(פא) שיסיים המקרא שים שלום
– ודעת הגר"א בביאורו דטוב יותר שיסיים הש"ץ בעצמו תמיד וכן בדה"ח וח"א
וש"א כולם הזכירו בסתמא שיסיים החזן בעצמו ולא הזכירו עצה זו המבוארת בשו"ע:
בראשית פרק כד פסוק
מח
וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיקֹוָק
וָאֲבָרֵךְ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת
לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קיג סעיף א
אלו ברכות ששוחין בהם: באבות
תחלה וסוף, (א) ובהודאה תחלה וסוף; * ואם בא לשחות * בסוף כל ברכה, או בתחלתה, מלמדין
אותו (ב) שלא ישחה; (ג) א אבל באמצעיתן, (ד) יכול לשחות.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קיג סעיף א
(א) ובהודאה תחלה וסוף – היינו
בתחלת מודים ולבסוף כשמסיים בא"י הטוב שמך:
(ב) שלא ישחה – כדי שלא יבא
לעקור תקנת חכמים שלא יאמרו כ"א מחמיר כמו שהוא רוצה וגם דחיישינן ליוהרא שמחזיק
עצמו יותר כשר משאר הצבור:
(ג) אבל באמצעיתן וכו' – וכן
סתמו הרבה אחרונים דלא כיפה מראה שגמגם לאסור:
(ד) יכול לשחות – שאין לחוש
שיבואו לעקור תקנת חכמי' עי"ז כיון שחכמי' לא תקנו כלל לשחות באמצע שום ברכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קיג סעיף א
* ואם בא לשחות וכו' – הנה מדברי
הא"ר מוכח דהאיסור הוא דוקא בברוך אתה אבל בסוף ברכה ממש יכול לשחות והפמ"ג
מפקפק בזה ועיין רש"י ברכות ל"ד ע"א ד"ה תחלה וסוף דמפרש רש"י
במודים ולך נאה להודות וע"ז מסיים הברייתא דבסוף כל שאר ברכות מלמדין שלא ישחה
משמע כפמ"ג ואולי רש"י לאו דוקא קאמר וגם הוא ס"ל כהרמב"ם דסוף
ברכה היינו כשאומר בא"י הטוב וגו':
* בסוף כל ברכה וכו' – כתב הל"ח
בפ' אין עומדין שאין לו לכרוע בשום ברכה משאר ברכות בתחלה או בסוף ואפילו שאינו מהי"ח
ולכך אני אומר שטועים כל השוחים בברכת התורה בתחלה וסוף עי"ש. ועיין במה שכתבתי
במשנה ברורה סק"ו בשם הט"ז דלכאורה סותר לזה ואולי דבברכה גם להט"ז
אסור דנראה כמוסיף בחיוב הכריעות שלא תקנו רק בברכת אבות ומודים:
טור אורח חיים סימן
קכז
וכשיגיע ש"צ למודים שוחין
עמו הציבור דגרסינן בירושלמי הכל שוחין עם ש"ץ בהודאה כתב הרמב"ם ז"ל ולא ישחו יותר מדאי ואינו
משמע כן בירושלמי דאיתא התם מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו ר"י משמע דקאי דוקא
אש"צ דלא שייך העברה אלא בש"צ ומטעם זה אין ליחיד להתפלל אא"כ יכול
לגמור קודם שיגיע ש"ץ למודים כדי שלא יהא נראה ככופר אם אינו משתחוה עם הציבור
ואם התחיל והגיע ש"צ למודים והוא באמצע אחת מן הברכות ישחה אבל אם הוא בתחלת ברכה
או בסופה לא ישחה אלא באבות או בהודאה והא דתניא הכורע בהודאה הרי זה מגונה מוקמינן
לה בהודאה שבהלל ושבברכת המזון:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קכז
סעיף א
כשיגיע שליח צבור למודים, שוחין
עמו הציבור, (א) א ולא ישחו (ב) יותר מדאי, (ג) ואומרים: מודים אנחנו לך (שאתה הוא
ה') אלהינו אלהי כל בשר כו', וחותם ברוך אל ההודאות, (ד) בלא הזכרת השם; * ויש מי שאומר
שצריך לשחות גם בסוף, וטוב לחוש לדבריו. יש אומרים שאומר * הכל (ה) ב בשחייה אחת, וכן
המנהג (פסקי מהרי"א).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קכז סעיף א
(א) ולא ישחו – היינו הצבור
ולענין ש"ץ גופא בודאי לא עדיף משאר מתפלל דפסק המחבר לעיל בסימן קי"ג ס"ה
דלא ישחה הרבה עי"ש:
(ב) יותר מדאי – פירוש שישחה
כדין שאר שחיות כמש"כ סימן קי"ג ס"ה והב"ח מפרש דבמודים שאומר
עם הש"ץ לא ישחה רק ינענע ראשו מעט והעולם לא נהגו כן:
(ג) ואומרים וכו' – ואין הש"ץ
צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן אלא מתפלל כדרכו:
(ד) בלא הזכרת השם – ודעת הגר"א
לומר בא"י אל ההודאות והעולם לא נהגו כן:
(ה) בשחייה אחת – והב"ח
כתב בשם רש"ל שיזקוף מעט כשאומר השם עד סופו ואז יכרע עכ"ל והעולם נוהגין
כמש"כ רמ"א [מ"א] ועיין בביאור הלכה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
קכז סעיף א
* ויש מי שאומר שצריך לשחות
וכו' – עיין במ"ב סק"ה מש"כ בשם הרש"ל ועיין בח"א דמשמע שהוא
תופס לעיקר הדין כרש"ל:
* הכל בשחיה – ובביאור הגר"א
כתב שא"צ לשחות רק עד שאתה הוא ד' אלהינו ואח"כ יזקוף ע"ש:
