ברכות – דף כז עמוד א

פוסקים

רי"ף ברכות דף כז.

גמ' ברכות דף לח:

 

                       

אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא:17 דקות

 אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא:15 דקות

 

1)דבש
הזב מהתמרים, מברך עליו שהכל. 1

2)שתיתא.. 1

3)דברים שדרכן להאכל חיין ומבושלין 2

4)יוצא אדם במצה שרויה והוא שלא
נימוחה   4

 

1) דבש הזב מהתמרים,
מברך עליו שהכל

 

שולחן ערוך אורח
חיים סימן רב סעיף ח

דבש (מה) הזב מהתמרים, מברך
(מו) עליו שהכל. וכן (מז) על משקין היוצאין מכל מיני פירות, חוץ מזיתים וענבים, יט
מברך: שהכל.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רב סעיף ח

(מה) הזב מהתמרים – וה"ה
היוצא ע"י כתישה וסחיטה:

(מו) עליו שהכל – דמה דכתיב
בתורה זית שמן ודבש היינו תמרים היוצא מהן דבש אבל דבש גופא זיעה בעלמא הוא ואינו בכלל
פרי:

 

(מז) על משקין היוצאין וכו'
– כגון יין תפוחים וכה"ג בין אי איתרמי שיצא מאליהן ובין שיצא ע"י כתישה
וסחיטה ברכתן שהכל דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מן הזיתים והענבים בלבד:

 

2)
שתיתא

 

רמב"ם הלכות ברכות פרק ג הלכה ג

קמח של אחד מחמשת המינין ששלקוהו וערבו
במים או בשאר משקים אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללעסו מברך עליו בתחלה בורא
מיני מזונות ולבסוף על המחיה ועל הכלכלה, ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה מברך
עליו בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן רח סעיף ו

קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו (פי' בשלו הרבה)
ועירבו במים או בשאר משקין, אם היה עבה כדי שיהיה ראוי ח לאכילה (כב) וללועסו
(פי' לטחון אותו בפה), מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה; ואם היה רך כדי
שיהא ראוי לשתיה, מברך עליו (כג) שהכל ואחריו בורא נפשות.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רח סעיף ו

(כב) וללועסו – לאו דוקא דאפילו אם אינו
עב כ"כ כיון שאינו רך שיהיה ראוי רק לשתיה מברך עליו במ"מ [אחרונים]:

(כג) שהכל – דכיון שהמים רבים עליו
כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה ורק לשתיה אינו בכלל מאכל כלל ומברכין שהכל כברכת
המים. וכ"ז הוא דוקא בקמח שממשו אינו בעין ומתבטל בריבוי המים אבל העושה
תבשיל ממיני גרויפי"ן שנעשה מה' מיני דגן [כגון הנעשים במדינתנו משעורים
ושבולת שועל שנחלק כל גרעין לשנים] ונתן בהם מים הרבה עד שאינו ראוי רק לשרפו
שקורין זופ"א אין הגרויפ"ן בטילין לגבי המים כיון שהם בעין ומיני דגן לא
בטלי וצריך לברך על הגרויפי"ן במ"מ ומ"מ אפשר שגם המים לא בטלי
לגבייהו כיון שעיקרן נעשה רק לשתיה ולא לאכילה וצריך לברך גם על המים שהכל
וע"כ יברך תחלה על המים ואח"כ על הגרויפי"ן [כן מתבאר מדברי
המ"א בסימן זה ובסימן ר"ה] ובח"א כתב שיותר טוב בזה לברך שהכל על
דבר אחר ויוציא את הרוטב. וכ"ז דוקא בה' מיני דגן דלא בטלי אבל בשאר מינים
כגון רעצק"ע גרויפי"ן שנעשים בריבוי מים שאינם ראוין לאכילה ורק
לזופ"א מברך ברכה אחת שהכל דהגרויפי"ן נתבטלו לגבי המים:

 

3)
דברים שדרכן להאכל חיין ומבושלין

 

רמב"ם הלכות ברכות פרק ח

הלכה ג

פירות או ירקות שדרכן להאכל חיים אם בשלן
או שלקן מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות, וירקות שדרכן להאכל שלוקין כגון
כרוב ולפת אם אכלן חיין מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, ואם בשלן
או שלקן מברך עליהן בורא פרי האדמה ולבסוף בורא נפשות רבות, דברים שדרכן להאכל
חיין ומבושלין אכלן בין חיין בין מבושלין מברך עליהן בתחלה ברכה הראויה להן, אם
היו פירות עץ מברך בורא פרי העץ ואם היו פירות האדמה או ירקות מברך בורא פרי
האדמה.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן רה סעיף א

על הירקות מברך בורא פרי האדמה, (א)
ואפילו בשלם; וכן כל פירות * (ב) א [א] וקטניות * שטובים חיים ומבושלים, מברך עליהם
לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שיבשל; אבל קרא וסילקא ב וכרוב וכיוצא בהם, *
שטובים ג מבושלים (ג) יותר מחיים, * כשהם חיים מברך שהכל, (ד) לאחר בישולם בורא
פרי האדמה; ד ותומי (פי' שומים) [ג] וכרתי (פי' פורט
בלע"ז) (ה) כשהם חיים, בורא פרי האדמה; לאחר שבישלם, שהכל. הגה: (ו)
דמחשבי נשתנו לגריעותא, אפילו בשלם עם בשר ונשתבחו ה אין השבח (ז) מצד עצמן אלא
מחמת הבשר שבהם (הר"י פ' כיצד מברכין).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רה סעיף א

(א) ואפילו בשלם – ומיירי שטובים לאכול
בין חיים בין מבושלים וכדמסיים אח"כ גבי פירות וקטניות:

(ב) וקטניות – ודוקא שאוכלן בעודם לחים
אבל קטניות ופולין יבשים אין דרכן של ב"א לאכלן חיין אלא מבושלים לפיכך
האוכלם חיין מברך שהכל ועיין בסימן ר"ד סק"ט במ"ב:

(ג) יותר מחיים – מלשון זה משמע דאף
כשהם טובים חיין ג"כ כיון שהם יותר טובים כשהם מבושלים מברך שהכל ומ"מ
אם דרך רוב ב"א לאכלם ג"כ כשהם חיין מברך בפה"א:

(ד) ולאחר בישולם וכו' – וה"ה אם הם
כבושים או מלוחים ודרך בני אדם לאכלם עי"ז כשהם חיין מברך בפה"א
ולפ"ז מה שקורין קרוי"ט כשכבשן ונעשו חמוצים מברך עליהן בפה"א אף
כשהם חיין אבל אם לא כבשן ואכלן חיין שהכל מבושלין בפה"א. שלאטי"ן מעורב
עם שמן וחומץ בפה"א אף בחיין. וכ"ז כשלא אכלם תוך הסעודה [אחרונים] ואם
אוכל השלאטין עם בשר נעשה טפל להבשר [פמ"ג]:

(ה) כשהם חיים בפה"א – כתבו
האחרונים דדוקא בשומים רכים דאז דרך בני אדם לאוכלן חיים אבל שומים שהזקינו שהם
חריפים מאד ואינו ראוי לאוכלן חי [בלא פת] אם אכלו מברך שהכל וכן בבצלים דינא הכי
דאם אוכלן רכים בפה"א הזקינו שהכל ועיין בשע"ת שמצדד לומר דאפילו רכים
אינו מברך בפה"א רק במדינות שדרך לאוכלן רכים בלא פת אבל במדינותינו שלעולם
אין דרך בנ"א לאכול שומים ובצלים חיים אף כשהם רכים בלא פת אין מברך עליהם
אלא שהכל וכן מצדד בנשמת אדם לברך שהכל. וע"ש עוד בשע"ת שכתב דבמבושלים
בין שומים ובצלים רכים ובין כשהזקינו לעולם אינו מברך אלא שהכל ואפילו בישלן אם
בשר:

(ו) דמחשבי נשתנו לגריעותא – ומשמע
מהאחרונים דה"ה בבצלים מבושלים וכן בירק שקורין זערזי"ך או מה שקורין
טראה"ן ונראה דדוקא כשבישל הבצלים בתבשיל עם מים כנהוג אבל מה שדרך לעשות
מאכל מבצלים לבד שמבשלין אותן בישול רב עד שמצטמקין וטובין ויפין לאכילה יוכל לברך
עליהן בפה"א דהרי הם משתנים לעלויא ע"י בישול הרב:

(ז) מצד עצמן – עיין באחרונים שכתבו
דאם היה מבשל ירקות עם בשר [או שטגנן בשומן] שכוונתו ודאי לאכול גם הירקות עצמן
בודאי צריך לברך עליהן בפה"א אפילו אם טבע אותן הירקות להשתנות לגריעותא
כשמבשלן בלא בשר ושאני הכא דלא ניתנו שומים בתוך הקדרה בשביל עצמן רק כדי ליתן טעם
בהבשר אלא דממילא מקבלין הם ג"כ הטעם מהבשר ונשבחו ע"כ מברך עליהן רק
כברכת הבשר. ולפ"ז אם טיגן בצלים בשמן או בחמאה כדי להשביחן מברך עליהן
בפה"א דהרי הבצלים נשתנו לעילויא ע"י הטיגון והם העיקר אצלו וה"ה
כל כה"ג:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רה סעיף א

 

* וקטניות וכו' – כתב בעמק ברכה קטניות
ופולין שאכלן כשהם לחים דהיינו מה שקורין ארבע"ס שוטי"ן בין חי בין
מעושן [ר"ל שרופין קצת בעשן] וקורין אותו גיברענטי ארבע"ס או אותן
קטניות שמבשלין במים בין שאוכלין אותן תוך המרק שקורין אותן ארבע"ס
זופ"א ואפילו הם נימוחים קצת או שאוכלן לאחר בישולן בלא מרק ודרך לשפוך מהם
כל המים הרותחין ואח"כ מנהג ליתן לתוכן מלח ופלפלין ואוכל אותן כמות שהן
שלימות לקינוח או אותן שאינם מבושלים במים כלל רק כשהן יבשין שורין אותן במים קרים
עד שנשרו הזגין שלהם ואח"כ לוקחין אותן מהמים ובעוד שהלחלוחית של מים עליהם
נותנין אותן על המחתות שעל הגחלים והמחתה נקובה נקבים דקים ומטגנין אותן בהם כמות
שהן בלי שום משקה על כולן מברך בפה"א דנשתנו לעילויא עכ"ל והעתיקו אותו
האחרונים:

* שטובים חיים ומבושלים – כתב הח"א
דוקא אם דרך בני אותו מקום לאכלן כך חיין אבל אם אין דרך בני אותו מקום לאכול כך
חיין אע"פ שהן טובים לאכול אף שלא ע"י הדחק יברך שהכל דאינו חשוב לקרותו
פרי:

* שטובים מבושלים יותר מחיים – עיין
מ"ב דאפילו כשהם חיים הם ג"כ טובים כיון שכשהם מבושלים הם טובים יותר
ומוכח ממ"א דוקא כשהם טובים יותר בעצמותם כשהם מבושלים דהיינו אפילו כשמבשלן
בלא בשר לאפוקי אם הם טובים יותר רק כשמבשלם עם בשר זה לא נחשב שהם טובים יותר
וע"כ מברך בפה"א כשהם חיין:

* כשהם חיים מברך שהכל – עיין מ"ב
לענין קרוי"ט מחומץ ולכאורה אם אוכל הקלח של קרוי"ט מברך בפה"א
אפילו באינם מחומצים שהרי טוב למאכל ואוכלין כן בחיותן ומ"מ אפשר שאעפ"כ
אינו מברך אלא שהכל דלא חשיב כעיקר קרוי"ט וע"פ רוב חותכים את הקלחים
וזורקים או מתקנים אותן לבהמה:

4)
יוצא אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ד

* (יז) יוצא אדם ז במצה (יח) [ח]
שרויה * (יט) והוא שלא נימוחה; אבל ח אם (כ) בשלה, אינו יוצא בה.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
תסא סעיף ד

(יז) יוצא אדם וכו' – היינו דיעבד. ולזקן
ולחולה שקשה לו לאכול מצה יבשה מותר אפילו לכתחלה לשרות המצה במים אך צריך ליזהר
שלא יהיה שרוי מעל"ע דכבוש כמבושל:

(יח) שרויה – במים ואם מותר לשרותה בשאר
משקין ומי פירות או במרק יש דעות בין הפוסקים י"א דאסור לפי שהן מפיגין את
טעם המצה שנותנין בה טעם שלהן וי"א דוקא ע"י בישול מפיג טעם מצה ולא
ע"י שריה וע"כ זקן או חולה שא"א לו לאכול מצה השרויה במים מותר לו
לשרותה ביין או בשאר משקין אבל שאר כל אדם שאכל מצה השרויה בשאר משקין חוץ ממים לא
יצא י"ח וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת בין הכזית של ברכת מצה בין הכזית של
אפיקומן. וכ"ז דוקא כששורה את המצה בהן אבל להטביל אותה בהן כתב רבינו מנוח
בפשיטות דשרי דבזה לא נתבטל טעם מצה. ודע עוד דמה דמקילינן בשרויה במים דוקא
כששורה כזית שלם ביחד אבל אם ישרה פרוסות פחותות מכזית אינו יוצא בהן י"ח אם
נישרו כ"כ עד שנתלבנו המים מחמתן שכבר נתבטלו מתורת לחם עי"ז כן כתב
המ"א בסימן קס"ח סק"ל ועי"ש במ"ב ס"ק ס"ג
דביררנו שם דאם שורה אותן זמן מועט ולא נתלבן המים עי"ז אפילו הם פחותות
מכזית לא אבד מהן שם לחם:

(יט) והוא שלא נימוחה – עיין בה"ל:

(כ) בישלה וכו' – אפילו אם יש בכל פתיתה
כזית וגם יש עדיין תואר לחם עליה לפי שאחר הבישול נתבטל ממנה טעם מצה. וכתבו
האחרונים דלאו דוקא בישלה דה"ה בשרוי לתוך רותחין. ואפילו בכלי שני יש להחמיר
דלא לשרותה אם לא לצורך וכ"ז בשהיד סולדת בו. ודוקא במים אבל במרק יש להחמיר
בכל גווני:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
תסא סעיף ד

 

* יוצא אדם וכו' – עיין במ"ב דהוא
לזקן וחולה ויש עוד עצה למי שקשה לו לאכול מצה יבשה שיאכל מצה מפוררת אף שהוא כקמח
ומברכין ע"ז המוציא ואכילת מצה ובלבד שיאכל כזית [אחרונים]:

* והוא שלא נימוחה – הנה מפירוש
רש"י משמע דאפילו נתמסמסה כל זמן שלא נימוחה לגמרי יוצא בה ועיין בב"ח
דמשמע שמצדד כן להלכה וכן משמע בביאור הגר"א שהראה מקור לדין זה ממה שאמרו
המחהו וגמעו אם מצה היא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח [ור"ל דודאי ע"י
שריה דאי ע"י בישול אפילו לא נמחה אינו יוצא דקי"ל כר' יוסי אך הצריכותא
שם בחולין לא אתיא כ"כ שפיר ע"ש בדף ק"כ] אלמא דנימוחה קרי היכא
דראוי לגמיעה אכן מדבר הרב"י משמע דאפילו לא נמחה לגמרי ג"כ אינו יוצא
ידי מצה ומה דנקט וגמעו אפשר דלרבותא דחמץ נקטיה דאפילו בזה דעבדיה כעין שתיה
ג"כ חייב משום דכתיב נפש לרבות השותה כדאיתא שם בגמרא וצ"ע: