ברכות – דף לב עמוד א

פוסקים

רי"ף ברכות דף לב.

גמ' ברכות דף מד.

               

 

אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא: 40:25  דקות

            
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא: 20:51  דקות .

 

 

1)כל שהוא עיקר ועמו טפילה,
מברך על העיקר ופוטר את הטפילה   1

2)על חמשת המינים שהם: גפן ותאנה
ורימון וזית ותמרה מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש. 6

3)אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק  והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה
ולאחריו בורא נפשות. 6

4)בארץ ישראל חותם על הארץ ועל
פירותיה   8

5)בברכה מעין ג' דיין חותם על הארץ
ועפרה"ג  8

6)אם אכל פירות מז' המינים ואכל
תפוחים, א"צ לברך על התפוחים בורא נפשות. 10

7)ברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלשה. 12

 

1)
כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה

 

רמב"ם הלכות ברכות
פרק ג הלכה ז

כיצד היא הטפלה שאינה מעורבת, הרי
שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק המלח גרונו ולשונו הרי זה מברך על המליח
ופוטר את הפת מפני שהפת טפלה לו וכן כל כיוצא בזה.

 

בית יוסף אורח חיים סימן
ריב

א כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. משנה בפרק כיצד
מברכין (מד.):

ומ"ש לא מיבעיא אם העיקר מעורב
עם הטפל אלא אפילו אם כל אחד לבדו וכו'. כן משמע שם גבי היו לפניו צנון וזית (מא.)
וכן פירש שם הרא"ש (סי' כו) גבי דברים הבאים בתוך הסעודה:

ומ"ש ואפילו פת שהוא חשוב מכל
אם הוא טפל וכו'. משנה שם: כתב הכל בו (סי' כד כ.) וצריך עיון בהא דאמרינן דמברך על
העיקר ופוטר את הטפלה מברכה שלפניה אם פוטרו גם כן מברכה שלאחריה עד כאן לשונו ולי
נראה דבר פשוט דכשם שפוטר מברכה שלפניה כך פוטר מברכה שלאחריה וסוגיין דעלמא הכי הוא
והכי משמע בהדיא מדאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינם טעונים ברכה
לא לפניהם ולא לאחריהם: כתב האגור (סי' רצח) בשם אור זרוע (ח"א סי' קעו) דהני
מילי כשהצנון עיקר וחביב אבל אם הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון
ואפושי ברכות עדיף ואין להפקיע הברכות כהאי גונא עד כאן: כתוב בתרומת הדשן (סי' לא)
על הרוצה לשתות יין וקשה לו לשתות אליבא ריקנא ומביאין לו מאכל שהוא ממתיק השתייה דאף
על גב דלכאורה אין צריך לברך על המאכל מאחר שהוא טפלה ליין כההיא דצנון וזית יש לחלק
ביניהם דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו ובזה נפטר הטפל אבל בנדון דידן הטפל נאכל קודם
ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אחר כך בברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה. אמנם מצאתי הועתק
כזה מתשובת אור זרוע (שו"ת מהר"ח או"ז סי' לח) אותם שאוכלים גרעיני
גודגדניות כדי למתק השתייה אינו מברך עליהם בורא פרי העץ כמו שמברכין על כל גרעיני
פירות האילן אלא מברך עליהם שהכל הואיל והן באין רק למתק השתייה. מהכא משמע דבנדון
דידן נמי מברך על המאכל שהכל אפילו אם ברכתו בענין אחר אבל אינו פטור לגמרי מחמת ברכת
השתייה שהוא עיקר וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית כמו שחילקתי עכ"ל. ונראה לי
דלפי מה שכתב רבינו בסוף סימן ר"י (קפז:) בשם הרא"ש דבשביל חסרון השיעור
לא שייך בו ברכה אחרת הכא נמי בשביל שבא למתק השתייה לא תשתנה ברכתו:

שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריב סעיף א

כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פי' דבר
בלתי נחשב), מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה; לא
מיבעיא * (א) אם א העיקר מעורב עם הטפל, אלא אפי' (ב) כל אחד לבדו; ואפילו פת שהוא
חשוב מכל, אם הוא טפל ב כגון (ג) שאכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו,
מברך על הדג ופוטר הפת, (ד) כיון שהוא טפל. הגה: וי"א ג [א*] אם הטפל חביב עליו,
מברך עליו (ה) ואח"כ מברך על העיקר (אגור בשם א"ז); הא דמברכין על העיקר
ופוטר את הטפילה היינו (ו) שאוכלן ביחד או שאוכל (ז) העיקר תחלה, אבל אם אוכל הטפל
תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא; (ח) או שאוכל גרעיני
גודגדניות למתק השתייה, מברך (ט) על האוכל תחלה אע"פ שהוא טפל לשתייה, * ואינו
מברך עליו (י) ד רק שהכל (יא) הואיל והוא טפל לדבר אחר (ת"ה סימן ל"ה /ל"א/).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריב סעיף א

(א) אם העיקר מעורב – כגון כל תערובות
שני מינים שהאחד הוא העיקר והשני אינו בא אלא לתקנו ולהכשירו או אפילו שניהם עיקרים
אלא שהאחד מרובה מחבירו הרוב הוא העיקר כמ"ש סימן ר"ח ס"ז ואפילו כל
מין ומין עומד בפני עצמו וניכר נמי בתר רוב אזלינן וע"כ בפורים שמרקחין שומשמין
בדבש ומערבין בהם פתיתי אגוז כל שרוב שומשמין בתר העיקר אזלינן ומברך פרי האדמה ומיהו
כ"ז דוקא בששניהם הוא דבר חשוב הא אם אחד מהן אינו דבר חשוב אף שהוא הרוב בטל
הוא לגבי מיעוט החשוב דהוא העיקר ועיין סימן ר"ד סי"ב ובמש"כ שם. ודע
דבחמשת מיני דגן קי"ל לעיל בסי' ר"ח דאם מעורבין עם שאר מינים אפילו הם המיעוט
כל שניתן בהתבשיל לטעם אזלינן בתרייהו ומברך עליהם במ"מ לבד ונפטר תערובות הרוב
מפני שמיני דגן נחשבין לעיקר תמיד אך בלבד אם יש בהם ממש אבל אם עירב קמח במים הרבה
כ"כ עד שהוא רך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך שהכל:

(ב) כל אחד לבדו – בין שאוכל העיקר
והטפל בבת אחת בין שאוכל העיקר תחלה והטפל אח"כ וכדלקמיה:

(ג) שאוכל דג מליח – כגון שאכל דבר
מתוק מקודם ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו
אבל אינו תאב כלל לאכול פת לכן הוי הפת טפל משא"כ אם הוא תאב לאכול פת ג"כ
אע"פ שאוכלו עם המליח כהנהוג לאכול דג מלוח שקורין הערינ"ג עם פת אינה טפלה
אליו אפילו אם תאב להמליח יותר וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח [אחרונים]:

(ד) כיון שהוא טפל – ואפילו כשלא היה
הטפל לפניו בשעת אכילת העיקר אם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם הטפל או שדרכו בכך לאכול
הטפל אחריו פוטר הטפל [גם בעינן דוקא שיאכל הטפל באותו מקום לאפוקי כששינה מקומו בינתים]
אבל אם אינו רגיל בכך וגם לא היה דעתו בפירוש בשעת הברכה לאכול הטפל צריך לברך גם על
הטפל אך אז מברך על הטפל רק שהכל דעכ"פ טפל הוא ומפסיד ברכתו העיקרית ודומיא דפסק
הרמ"א לקמן בהג"ה דאם אוכל הטפל קודם העיקר אף דצריך לברך עליו בפ"ע
ואינו נפטר בברכת העיקר שיברך אח"כ מ"מ כיון שהוא טפל מפסיד ברכתו העיקרית.
האנוס"י שאוכלין אחר הסעודה למתק שתית היין ששתה מקודם א"צ לברך עליהן דהן
טפלין להיין וברכת היין פוטרתן וה"ה כששתה שאר משקין תוך הסעודה ואוכל אח"כ
אנוס"י למתק השתיה א"צ ברכה משום דברכת הלחם פוטרתן דהמשקה טפל ללחם והאנוס"י
למשקה:

(ה) ואח"כ מברך על העיקר – עיין
במ"א ובביאור הגר"א שהקשו כמה קושיות ע"ז ומסיק המ"א לדינא דאין
חילוק בזה וגם בא"ר הביא בשם בה"ג וכלבו שכתבו בהדיא שאפילו אם הטפל חביב
עליו מברך על העיקר לבד והטעם דאף שהטפל חביב עליו בעצם יותר מ"מ עתה איננו אוכלו
רק בשביל העיקר שבשבילו הותחל האכילה ובלתו לא היה אוכל הטפל כלל. וע"ש עוד דכל
זה אפילו בשאין ברכותיהן שוות וגם אין אוכלן ביחד ובפרט כשברכותיהן שוות או שאוכלן
ביחד בודאי מברך על העיקר לבד. מי ששתה יין שרף ואוכל איזה דבר או מעט פת אחריו להפיג
חריפות השתיה נעשה הפת טפל וא"צ לברך עליו אכן דוקא כשהיה דעתו עליו בשעת ברכה
או שרגיל בכך ברוב הפעמים וכנ"ל בסק"ד עי"ש ולענין נטילת ידים עיין
לעיל בסי' קנ"ח סק"י במ"ב וכ"ז כשאין כוונתו לאכול הטפל שאינו
רעב כלל ואינו אוכל אותו רק להפיג המרירות אבל אם כוונתו בשביל הטפל ג"כ כגון
ששותה יי"ש ואוכל ג"כ לעקא"ך עם מרקחת אע"ג שנראה שאחד עיקר והשני
טפל כיון שכוונתו לאכילת שניהם א"כ אין זה טפל לזה וצריך לברך על הלעק"ך
או על המרקחת תחלה שהם חשובין ואח"כ מברך על היי"ש אף שהיי"ש חביב עליו.
וה"ה כשרוצה לאכול שאר דברים אינו מותר רק כשרוצה לאכול רק מעט כדי להפיג המרירות
אז הוי טפל אבל כשרוצה לאכול יותר מזה אין שייך שם טפל כלל כיון שאוכל אותם מחמת עצמותם
כדי לסעוד הלב וכתבו האחרונים בשם השל"ה דטוב למנוע מלאכול פת למיתוק שתיית הי"ש
כי מי יוכל להבחין היטב אם הוא רק להפיג מרירותו או גם לסעוד הלב דאז צריך לברך המוציא
ונט"י. ומי ששורה אחר גמר אכילתו מעט פת ביי"ש לעכל המאכל יש לברך על היי"ש
דעיקר כוונתו אז על היי"ש כדי לעכל ואין שייך להסעודה ורק מפני שחזק לו לשתותו
שורה בו פת להפיג קצת מרירותו והו"ל היי"ש עיקר [מ"א] ומא"ר משמע
דטוב באופן זה שישתה תחלה מעט יי"ש קודם ששורה בו הפת ויברך עליו. ועיין לעיל
בסי' קע"ד סקל"ט במ"ב דאם אחר שאכל מאכל שמן לקח מעט יי"ש להפיג
השמנונית שבפיו אם רגיל בכך א"צ ברכה דהוא טפל לפת:

(ו) שאוכלן ביחד – ואם אוכל פת כיסנין
עם גבינה או שאר דבר ללפת בו אף שהם ג"כ חביבים עליו והוא תאב לאכול אותם מ"מ
מברך רק על הכיסנין לבד דמסתברא שהוא העיקר אצלו וה"ה בכל דבר כשאוכל עם מין אחר
ללפת בו דמה שאוכל ללפת נחשב רק כטפל:

(ז) העיקר תחלה – ואח"כ הטפל
כדי למתק את העיקר כגון אכל תחלה צנון ואח"כ זית להפיג חרפו של צנון וכה"ג
שאר טפל וכנ"ל בס"א:

(ח) או שאוכל גרעיני וכו' – ר"ל
ג"כ שאוכלן קודם שמתחיל לשתות כדי למתק השתיה ששותה אח"כ:

(ט) על האוכל תחלה וכו' – דבשלמא כשמברך
על העיקר תחלה ממילא הטפל בכלל משא"כ כשאוכל הטפל מקודם לא יתכן שיפטרנו אח"כ
העיקר מברכתו למפרע וכבר היה נהנה בלא ברכה:

(י) רק שהכל – ר"ל דכיון דעכ"פ
אכילתו הוא לטפל לד"א הפסיד ברכתו הראויה לו ומברך שהכל כדי שלא יהנה בלי ברכה
והנה הרמ"א סתם בזה ולא הזכיר שום חילוק דמיירי בכל גווני אבל המ"א חילק
בזה ודעתו דדוקא אם שותה משקין שברכתו שהכל והיה ראוי לברך על המשקה שהכל ולפטור זה
אך מפני שאוכל הטפל תחלה צריך לברך עליו לכן מברך עליו כברכת העיקר וממילא נפטר גם
העיקר בברכתו אבל כשברכת העיקר הוא דבר אחר כגון ששתה יין אין מברך על המאכל שמקודם
שהכל רק ברכתו הראויה לו. ולכתחלה טוב למנוע לגמרי מלאכול הטפל קודם לעיקר:

(יא) הואיל והוא טפל לד"א – ואם
הטפל חביב עליו מברך עליו ברכה הראויה לו [ט"ז וא"ר]:

 

ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריב סעיף א

* אם העיקר מעורב – עיין במ"ב
ובדה"ח אות י"ח [בדין דברים המטוגנים] כתב וז"ל אם אוכל שני מאכלים
שהן מעורבין בקערה אחת אם עיקר כונתו על האחד מברך עליו ופוטר השני אפילו הוא המועט
ובסתם מה שהוא הרוב הוא העיקר עי"ש אבל אם יש בתערובות אפילו מעט מה' מינים שעירב
בתוכו כדי לאכול מברך במ"מ ופוטר השני עכ"ל אכן בח"א בכלל נ"א
סי"ג ובכלל נ"ד ס"ט מצדד דהיכא דמינכר ומובדל כל מין בפני עצמו מברך
על כל מין ומין ולא אזלינן בתר רובא ולא בתר ה' מיני דגן ולמעשה נראה דספק ברכות להקל
ולא יברך אלא כברכת הרוב וכן בתבשיל שמעורב בו מה' מיני דגן יברך רק במ"מ [וגם
על המחיה בסוף אם יש בו כזית דגן בכדי אכילת פרס] וכן משמע בפמ"ג בפתיחה בענין
ברכת הנהנין אות י"א דאפילו היכא דמינכר כל אחד בפ"ע נמי בתר רובא אזלינן
וכן בתר ה' מינין אפילו הם המיעוט ולא יברך אלא ברכה אחת וכן שמעתי מורים בשם גאון
אחד. והרוצה לחוש לדעת הח"א ימעך הפרי אדמה ויהיה מעורב עם פתיתי העיסה או הגרויפין
על ה' מיני דגן ויאכלם ביחד ויברך בורא מיני מזונות על שני המינים ביחד. וכן לענין
שארי מינים שאינם מחמשה מיני דגן אם הרוב ממין אחד והמין השני שהוא המועט מובדל בפ"ע
כגון שבישל ביחד תפוחים עם מעט תפוחי אדמה וכה"ג ימעך המיעוט ויברך כברכת הרוב:

* ואינו מברך עליו רק שהכל – עיין
במ"א במה שהסביר טעם הא"ז וכ' אבל בת"ה הבין דהא"ז מיירי וכו'
והנה עצם טעם הדבר מבואר בד"מ וז"ל מאחר שהוא טפל לד"א ואין עיקר ההנאה
מאותו דבר שיברך עליו כברכתו הראויה אלא שצריך לברך שלא יהנה מן העולם בלא ברכה וכשמברך
עליו שהכל הרי בירך וכו' ולכאורה אפשר לומר דהרמ"א אזיל לשיטתיה בסימן ר"ד
סי"א בהג"ה שכתב שם וז"ל וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה
מברכין עליו שהכל והוא מדברי הרא"ה שמובא שם בב"י והטעם דכיון שהדבר מיוחד
רק לרפואה ולא ליהנות ממנה לא שייך בה ברכה העצמית ורק שהכל מברך דאף שהוא אינו מכוין
ליהנות הא עכ"פ נהנה וה"נ בעניננו אפשר לומר דכיון שאין כונתו ליהנות מהטפל
רק לאגוני שלא יזיק לו העיקר לא שייך לברך עליו ברכה העצמית רק שהכל מיהו באמת יש לחלק
דהתם אין הבריאים רגילין בו כלל ולכן הפסיד ברכתו משא"כ הכא דמאכל בריאים הוא
אלא שהוא לקח אותו עכשיו לטפל עדיף טפי. ועכ"פ נלענ"ד דלפי מה שהסכימו שם
רוב הפוסקים בדין זה דלא כהרא"ה וכמבואר בדברי האחרונים שם דאף שהוא עומד לרפואה
ומתכוין לרפואה כיון שהוא עכ"פ נהנה מברך עליו ברכתו הראויה לו וכ"ש בעניננו
דלא גרע מזה דאף שאין כונתו לאכילת הטפל בעצמו מברך עליו ברכתו הראויה לו ועיין בביאור
הגר"א שמפקפק ג"כ על עיקר דין הא"ז וכתב שהוא תמוה:

 

בית יוסף אורח חיים סימן
ריב

ב כתב הכל בו מרקחת שמוציאין על רקיקין דקין אותם רקיקין הוו טפלה למרקחת
שהדבר ידוע שאין באין שם לאכול לחם ואותם רקיקין אינם באים אלא לדבק המרקחת עליהם כדי
שלא יטנפו הידים בדבש הילכך הוי ליה הרקיק טפלה וברכת המרקחת פוטרה:

הביאו לפניו יין ושמן טוב וכו'. בסוף
פרק כיצד מברכין (מג:) תנו רבנן הביאו לפניהם שמן ויין בית שמאי אומרים אוחז את השמן
בימינו ואת היין בשמאלו ומברך על השמן וחוזר ומברך על היין ובית הלל אומרים אוחז את
היין בימינו ואת השמן בשמאלו מברך על היין וחוזר ומברך על השמן ופירש רש"י שמן
בימינו לפי שעליו מברך תחלה. וידוע דהלכה כבית הלל (עירובין יג:) וכן פסקו הפוסקים.
וזה לשון המרדכי (סי' קמט) נוטל את היין בימינו כתב ראבי"ה (ברכות סו"ס קכ)
ומינה נשמע שכל ברכה של דבר מצוה ראוי לו שיאחוז בימין וכן הבדלה אוחז את היין בימין
ומברך בורא פרי הגפן ושוב נוטל את ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס ומחזיר היין
לימינו עד כאן ונראה שראבי"ה מפרש דכי קתני וחוזר ומברך על השמן היינו לומר שמחזיק
השמן בימינו בשעת ברכת השמן כשם שהיין בימינו בשעת ברכת היין וכך הם דברי רבינו:

ומ"ש רבינו להריח בו. כן כתבו
שם התוספות (ד"ה שמן) גבי הביאו לפניהם שמן והדס משום דאי להעביר את הזוהמא הא
אמרינן בפרק אלו דברים (ברכות נג.) דאין מברכין עליו ומכל מקום איני יודע מה ענין דין
זה אצל סימן זה. ושמא משום דבסימן שקודם זה איירי בברכת איזה מין קודם לחבירו ובסימן
זה איירי בשמין אחד עיקר והשני טפלה דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה סמך לזה דין בא
ליהנות במשקה וריח על איזה מהם מברך תחלה:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריב

סעיף ב

מרקחת שמניחין על רקיקין דקים, אותם
רקיקין (יב) הוו טפילה למרקחת, שהדבר ידוע ה שאין מתכוונים (יג) ו לאכול לחם.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריב סעיף ב

(יב) הוו טפלה למרקחת – וצריך לברך
על המרקחת לבד:

(יג) לאכול לחם – רק שבאים לדבק המרקחת
עליהם שלא יטנפו הידים בדבש ועיין באחרונים שכתבו דבמדינותינו שעושין הדובשנין שטובים
למאכל ומניחין המרקחת עליהם א"כ כונתו ג"כ לאכילת הדובשנין ומברך עליהם ועיין
לעיל סימן קס"ח במ"ב סקמ"ה שמבואר שם כל פרטי דין זה:

2)
על חמשת המינים שהם: גפן ותאנה ורימון וזית ותמרה מברך לאחריהם
ברכה אחת מעין שלש.

 

דברים פרק ח

(ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ
אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:

(ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן
וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

(ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת
תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ
תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:

(י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ
אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רח

סעיף א

על חמשת המינים שהם: גפן ותאנה ורימון
וזית ותמרה, (א) [א] מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רח סעיף א

(א) מברך לאחריהם וכו' – שמתוך חשיבותן
שנשתבחה בהן א"י כדכתיב בקרא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש
[והוא תמרים שזב מהן דבש] קבעו להן ברכה חשובה בפ"ע לאחריה:

 

3)
אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק  והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו
בורא נפשות.

 

בית יוסף אורח חיים סימן
רח

ד והני מילי כשעושים מהם תבשיל אבל אם אכל אותם בעין לא שנא חיין לא שנא
מבושלים. בפרק כיצד מברכין (לז.) בברייתא הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה ונראה
מדברי התוספות (ד"ה הכוסס) והרא"ש (סי' ט) דבין חיין בין שלקינהו ואיתנהו
בעינייהו כלומר שלא נתמעכו יפה קאמר דמברך עליהם בורא פרי האדמה וגם ה"ר יונה
כתב שם (כה: ד"ה חביץ) גבי חביץ קדרה וכן דייסא דמדאמרינן וכן דייסא דכעין חביץ
קדרה שמעינן שלא יברך על הדייסא בורא מיני מזונות אלא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשו דומיא
דחביץ קדרה אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים אינו מברך עליהם אלא בורא
פרי האדמה כמו אם היה כוסס את החטה וכן כתב הרמב"ם בפ"ג (ה"ב) אכל דגן
שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ואחר כך כתב (ה"ד) וכן הדגן שחלקו או
כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש כרמל וכיוצא בזה מברך בורא מיני מזונות: כתב הכל
בו (סי' כד יט.) בשם ר"י שהכוסס שעורים חיין וכן על שבלים של שעורים שחרכן באור
כדרך שעושים קליות מברך שהכל לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאכלו עד כאן לשונו ואין כן
דעת רבינו אלא כל חמשת המינים שוין לענין זה וה"ר דוד אבודרהם (עמ' שלב) כתב שהכוסס
אורז או דוחן מברך בורא פרי האדמה והכוסס את השעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהוא
מאכל בהמה עד כאן לשונו ואין זה טעם כלל דכיון שנהנה אע"פ שהוא מאכל בהמה למה
לא יברך עליו:

ובברכה אחרונה כתב בה"ג (ברכות
ז:) בורא נפשות רבות וכן כתב הרמב"ם בפ"ג (ה"ב) והתוספות (לז. ד"ה
הכוסס) מסתפקים בה. אם יברך על המחיה ועל הכלכלה ויסיים על האדמה ועל פרי האדמה משום
דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות
ורבינו תם הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה וחזר בו משום דלא אשכחן בשום מקום
הך ברכה ועוד האריכו בדבר ובסוף העלו ונכון להחמיר שלא לאכול קליות או חטים שלוקות
אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוי כמו דייסא וכן כתבו שם
הרא"ש (סי' ט) והרשב"א (לו. ד"ה קימחא) ז"ל והכי נקטינן. וכתב
הרשב"א (שם) דשערי לענין ברכה אחרונה כחטי:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רח

סעיף ד

אכל (יד) ד דגן חי או עשוי קליות או
שלוק (טו) ה והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות. הגה:
והא דמברך לפניו בפרה"א היינו באוכל חטין וכיוצא בהן, דראויין לאכול כך, אבל האוכל
שעורים שלמים אפילו קלוין באש, אינן ראוין לאכול רק ע"י הדחק ואין מברך לפניהם
(טז) רק שהכל (כל בו וכן משמע מדברי רשב"א שמה שהשוה חטין לשעורין, לברכה אחרונה
משמע ולא לראשונה); ו [ג*] והתוספות (יז) נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך
כתבו שנכון שלא לאכלו אלא (יח) ז בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רח סעיף ד

(יד) דגן חי – כל ה' מינים בכלל והרמ"א
חולק בשעורים:

(טו) והגרעינין שלמים – ר"ל שלא
חילקן מתחלה וגם לא נתמעכו כלל ע"י הבישול אינן חשובין למזון אלא כשאר פרי אדמה
נינהו ואם הוסר הקליפה ע"י כתישה יש אומרים דברכתן במ"מ כשנתבשלו דחשיב מעשה
קדרה ויש אומרים דברכתן פ"א כיון שגרעינין עצמן שלמים והנכון שלא יאכלם כ"א
בתוך הסעודה [לבד סברת התוספות דלקמיה] ועיין לעיל בסוף סק"ו דכשנתדבקו ע"י
הבישול יש לסמוך לכתחלה לברך במ"מ ואחריו מעין שלש. אכן שעורים שהוסר קליפתן וגם
מקצת מהן גופא ע"י טחינת הריחיים שנעשים קטנים ממה שהיו מקודם [ומצוי זה במין
שקורין פערי"ל גרויפי"ן] הנוהגין לברך עליהן במ"מ ולאחריו מעין שלש
לכתחלה אף אם לא נתמעכו ע"י הבישול אין למחות בידן:

(טז) רק שהכל – ואם היו מבושלים גם
בשעורים מברך עליהן בפה"א [א"ר]:

(יז) נסתפקו וכו' – ס"ל דמ"מ
כיון שמין דגן הוא אפשר דלענין ברכה אחרונה צריך לברך מעין שלש ואף דעל המחיה אין יכול
לומר דאינו מין מזון יאמר על האדמה ועל פה"א כמו שאומרים על העץ ועל פרי העץ אלא
דלא מצינו שתקנו נוסח זה ולכך נשאר הדבר אצלם בספק:

(יח) בתוך הסעודה – ואם אירע שאכלו
שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר כי כן הוא מעיקר הדין:

4)
בארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רח

סעיף י

טז בברכה אחת (נ) מעין שלש (נא) של
פירות דחוצה לארץ חותם על הארץ (נב) ועל הפירות; ובארץ ישראל חותם (נג) על הארץ ועל
פירותיה; ואם בח"ל (נד) אוכל מפירות [יד] הארץ, חותם ג"כ על פירותיה.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רח סעיף י

(נ) מעין שלש – נוסח הברכה בא"י
אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת
לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל
ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה
ושמחנו בבנינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה [ויש שאין אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה]
ונברכך עליה בקדושה ובטהרה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה בא"י
על הארץ ועל המחיה [ונקראת ברכה זו מעין שלש לפי שיש בה מעין ג' ברכות שבברכת המזון
דהיינו נגד ברכת הזן אומרים כאן על המחיה או על הגפן או על העץ ונגד ברכה שניה שעל
הארץ ועל המזון אומרים כאן ועל ארץ חמדה טובה וכו' ונגד ברכה ג' שהיא בונה ירושלים
אומרים כאן ובנה ירושלים ונגד הטוב והמטיב שהיא ברכה ד' בברכת המזון אומרים ג"כ
כי אתה ה' טוב ומטיב ואף ע"פ שיש בברכה זו מעין ד' ברכות נקראת מעין ג' לפי שעיקר
בהמ"ז מן התורה הם רק ג' ברכות והטוב והמטיב הוא מדרבנן] ועל פירות אומר על העץ
ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ וכו' ועל יין אומר על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת
השדה ועל ארץ וכו' ולענין חתימה דיין מבואר בסעיף הסמוך:

(נא) של פירות דחוץ לארץ – ר"ל
כשהן משבעת המינים:

(נב) ועל הפירות – שאין יכול לומר
פירותיה כיון שאינם מפירות של א"י ואפילו הובאו לא"י ואכלן שם כיון שגדלו
בחו"ל [ע"ת וא"ר]:

(נג) על הארץ ועל פירותיה – שמשבח
להש"י על נתינתו לנו את הארץ שמוציאה אותן פירות:

(נד) אוכל מפירות הארץ – ר"ל
כשיודע שהם מפירות הארץ אבל בספק כגון בחו"ל הסמוכה לא"י יאמר על הפירות
וה"ה כשאוכל בא"י ואינו יודע אם הם מפירות הארץ או שהובאו מחו"ל יברך
ג"כ על הארץ ועל הפירות:

5)
בברכה מעין ג' דיין חותם על הארץ ועפרה"ג

 

בית יוסף אורח חיים סימן
רח

יא ועל היין חותמין על הארץ ועל פרי הגפן ולא כאותם החותמים על הגפו ועל
פרי הגפן. כן כתבו ה"ר יונה (שם ד"ה וכן על) והרא"ש (סי' מב) ונתן ה"ר
יונה טעם לדבר דכמו שבחתימת ברכת מיני דגן ופירות שבעת המינים מזכיר הארץ הוא הדין
ביין שאין ביניהם שינוי אלא שביין כשמזכיר הפרי צריך להזכיר בשם פרטי האילן שבו גדלו
הענבים ובשאר מינים די שיאמר פירות אבל הארץ לעולם עומדת ובכולן יש לו להזכיר בחתימה
על הארץ וכן דעת הראב"ד לחתום בברכת היין על הארץ ועל פרי הגפן: אבל הרמב"ם
בפ"ח (הי"ד) חותם גם בברכת היין על הארץ ועל הפירות ולזה נוטה דעת התוספות
(מד. ד"ה על) וכן כתב סמ"ג (עשין כז קיא:) בשם רבינו יצחק. וטעם מחלוקת זו
הוא משום דבגמרא אמרינן דאפירי חתים על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכרה שם. הרמב"ם
ורבינו יצחק סברי דבכלל ברכת הפירות היא ומפני כך לא הזכירוה ואף על פי שבפתיחת ברכה
אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מכל מקום בחתימת הברכה משמע להו דכמו חתימת ברכת
הפירות היא. וה"ר יונה והראב"ד והרא"ש סברי דלא הוצרכו להזכירה משום
דמברכה ראשונה דיין שמעינן שלעולם על היין אינו מזכיר בשם כולל אלא בשם פרטי הילכך
ממילא משמע שבברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן וחותם על הארץ ועל פרי הגפן ולזה
הסכים הרשב"א (מד. ד"ה רב) וכתב דכן עמא דבר:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רח

סעיף יא

בברכה מעין ג' דיין (נה) יז אינו חותם
על הגפן ועל פרה"ג, אלא (נו) על הארץ ועפרה"ג או על הארץ ועל הפירות.

 

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רח סעיף יא

(נה) אינו חותם וכו' – דכמו בה' מיני
דגן אומר בחתימתו על הארץ ועל המחיה וכן בפרי העץ אומר בחתימתו על הארץ ועל הפירות
כן בפרי הגפן צריך ג"כ להזכיר ארץ בחתימה ומ"מ בדיעבד אם לא הזכיר ארץ כתב
המ"א דיצא:

(נו) על הארץ ועל פה"ג וכו'
– טעם המחבר משום דיש דעות בין הפוסקים יש מראשונים דס"ל דכמו בפתיחת הברכה מתחילין
ביין על הגפן ועל פה"ג משום שבחו ועילויו כן צריך להזכיר שבחו גם בחתימת הברכה
ויש מראשונים דס"ל דבחתימת הברכה די אם יזכיר סתם ועל הפירות ואין לשנות נוסחתו
משארי ברכות ולכך סתם המחבר להורות דיכול לעשות כמו שירצה ועיין באחרונים דמשמע מהם
דהמנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן. ומ"מ בדיעבד אם סיים על הארץ ועל הפירות בודאי
יצא:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רח

סעיף יב

(נז) מזכירין בה (נח) יח מעין המאורע
בשבת וי"ט ור"ח, (נט) אבל לא בחנוכה ופורים; אם אכל פירות מז' מינים ואכל
מיני מזונות ושתה יין, יכלול הכל בברכה אחת (ס) ויקדים המחיה ואח"כ הגפן ואח"כ
העץ, ויאמר: על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ, וחותם:
יט על הארץ ועל המחיה (סא) כ ועל פרי הגפן ועל הפירות.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רח סעיף יב

(נז) מזכירין בה – בין על מיני מזונות
ובין על היין ועל פירות הארץ:

(נח) מעין המאורע – היינו קודם שאומר
כי אתה ה' טוב ומטיב יאמר בשבת ורצה והחליצנו ביום השבת הזה וביום טוב אומר וזכרנו
לטובה ביום חג פלוני הזה וכן בר"ח יאמר וזכרנו לטובה ביום ר"ח הזה ובדיעבד
אפילו לא הזכיר מעין המאורע יצא:

(נט) אבל לא וכו' – דהא אפילו בבהמ"ז
אינו מחוייב להזכיר מצד הדין רק מצד מנהגא וכאן ליכא מנהג כלל ע"ז [הגר"א]:

(ס) ויקדים המחיה – לפי שברכתו במ"מ
שהיא חשובה ומבוררת וגם קודמין בפסוק ואח"כ יין שג"כ חשוב ויש לו ברכה בפרטיות:

(סא) ועל פה"ג ועל הפירות – במ"א
מצדד שלא לומר רק ועל הפירות וכן משמע בביאור הגר"א ומנהג העולם כהשו"ע וברכה
שא"צ לא שייך כאן דאין מוסיף שם א"כ אין קפידא שיאמר פה"ג ופירות ועכ"פ
בדיעבד אם לא אמר פה"ג בודאי אין חוזר [ח"א]:

6)
אם אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים, א"צ לברך על
התפוחים בורא נפשות

 

בית יוסף אורח חיים סימן
רח

יג כתב אדוני אבי ז"ל שאם אכל פירות משבעת מינים ואכל עמהם תפוחים
וכו'. בסוף פרק כיצד מברכין (סי' מב) וגם הרמב"ם כתב כן בפרק ח' (הט"ז) זולת
דין אכל תפוחים ושתה יין שלא הזכיר ומכל מקום יש לדקדק דסבר כהרא"ש. וההגהות
(דפוס קושטא שם ד"ה מברך) כתבו בשם סמ"ק (סי' קנא בהגה אות כא) שנפטרו התפוחים
בברכת היין. והרשב"א (מד. ד"ה ולענין) הביא דברי הרמב"ם שאם אכל פירות
משבעת המינים ואכל עמהם תפוחים מברך אחריהם ברכה מעין שלש והיא פוטרת הכל וכתב עליו
וטעמא דמסתבר הוא ולא מפני שמעין שלש עדיף מבורא נפשות ויפטור אותה אלא מפני שמזכיר
בפירות על העץ ועל פרי העץ והילכך כולל כל מה שאכל מפירות העץ והוא הדין והוא הטעם
לשותה יין ואכל תפוחים לאותם שחותמים בה על הארץ ועל הפירות אבל אי חתים ביין על הארץ
ועל פרי הגפן לא מהני דאדרבה זו ברכה פרטית ואינה כוללת אפילו שאר פירות של שבעת המינים
עד כאן לשונו. והמרדכי כתב בפרק כיצד מברכין (סי' קנ) דברי רבינו חננאל וכתב עליו דדוקא
בהנך מינים שברכותיהם שוות דכולהו ברכתן מעין שלש אבל ברכת בורא נפשות לא שייכא למעין
שלש לא לומר ברכה מעין שלש ולפטור בורא נפשות ולא לכוללה עמהם עד כאן וכבר נתבאר שכל
הפוסקים חלוקים עליו הילכך אין לסמוך על דבריו:

ואני הייתי רוצה לומר דהוא הדין אם
אכל מיני ליפתן וכו'. מיני לפתן מיקרו בשר ודגים וכיוצא בהם מדברים שמלפתים בהם את
הפת. והטעם שלא הודה הרא"ש לדבריו נראה שהוא משום דמיני ליפתן אף על גב דמיזן
זייני לא סעדי אבל מיני דגן מיסעד סעדי הילכך לא שייכי אהדדי:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רח

סעיף יג

אם אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים,
א"צ לברך על התפוחים בורא נפשות, (סב) שגם הם בכלל ברכת על העץ שגם הם (סג) פה"ע
הם; אבל אם אכל תפוחים (סד) כא ושתה יין, צריך לברך בורא נפשות על התפוחים; (סה) וכ"ש
אם אכל בשר או פרי האדמה ושתה יין, או אכל מז' המינים שצריך לברך על כל אחת ואחת;
(סו) [יד*] וה"ה אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים, אין ברכת על המחיה פוטרת
את הבשר ואת הדגים.

 

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רח סעיף יג

(סב) שגם הם וכו' – הא לא"ה אין
ברכה מעין ג' פוטרת בנ"ר וכן להיפך [אחרונים]:

(סג) פרי העץ הם – פי' אלא שמפני שאין
חשובין כ"כ לא קבעו עליהן ברכה זו ועכשיו שמברך בלא"ה ברכה זו פוטרת ודוקא
אם אכל תפוחים עצמן אבל סחטן ושתה מימיהן אינו נפטר בברכת על העץ דלאו פרי הוא כלל:

(סד) ושתה יין – ואפילו להפוסקים שסוברין
דבחתימה שבברכת היין מסיים על הארץ ועל הפירות כנ"ל בסעיף י"א מ"מ כיון
דפתיחה הוא מזכיר רק גפן אין תפוחים בכלל ואינו יוצא [מ"א] ויש מאחרונים שכתבו
דאם סיים בברכת היין על הארץ ועל הפירות אפשר דיוצא גם על התפוחים. וע"כ יש ליזהר
היכא שאוכל תפוחים ושותה יין שיברך תחלה בנ"ר על התפוחים או שיסיים בברכת היין
על הארץ ועל פה"ג:

(סה) וכ"ש אם אכל בשר וכו' –
טעם הכ"ש דיין ותפוחים הם עכ"פ תרווייהו מין עץ כ"ש מה שאינו מין עץ:

(סו) וה"ה אם וכו' – עיין לקמן
בסימן רי"א לענין עיקר וטפל מה שכתבנו שם:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רח

סעיף יד

כב שתה יין וברך [יח] בפה"ג ואכל
ענבים, צריך (סז) לברך עליהם בורא פרי העץ; וכן בברכה אחרונה (סח) צריך להזכיר על העץ
ועל פרי העץ.

 

משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רח סעיף יד

(סז) לברך עליהם בפה"ע – דלא
תימא דענבים נמי פה"ג נינהו ויפטרו בדיעבד בברכת היין קמ"ל דלא:

(סח) צריך להזכיר על וכו' – ור"ל
דלא תימא דיוצא בברכת על הגפן שמברך על היין אלא צריך להזכיר ג"כ על העץ ויכלול
עם ברכת הגפן בברכה אחת וכנ"ל בסי"ב:

 

שולחן ערוך אורח חיים
סימן רח

סעיף יד

כב שתה יין וברך [יח] בפה"ג ואכל
ענבים, צריך (סז) לברך עליהם בורא פרי העץ; וכן בברכה אחרונה (סח) צריך להזכיר על העץ
ועל פרי העץ.

 

משנה ברורה סימן רח

(סז) לברך עליהם בפה"ע – דלא
תימא דענבים נמי פה"ג נינהו ויפטרו בדיעבד בברכת היין קמ"ל דלא:

(סח) צריך להזכיר על וכו' – ור"ל
דלא תימא דיוצא בברכת על הגפן שמברך על היין אלא צריך להזכיר ג"כ על העץ ויכלול
עם ברכת הגפן בברכה אחת וכנ"ל בסי"ב:

 

סעיף טו

(סט) כג אם בדיעבד בירך (ע) על הענבים
בפה"ג או אחריהם על הגפן, יצא.

משנה ברורה סימן רח

(סט) אם בדיעבד וכו' – וה"ה אם שתה יין ונתכוין לפטור הענבים
דיצא כמ"ש סימן ר"ו ס"ב עי"ש [אחרונים. וע"ש במ"ב
מה שכתבנו בזה וה"ה לעניננו]. ואינו דומה לסי"ד דהתם לא כוון בפירוש
בברכת פה"ג לפטור הענבים לכן אמרינן דממילא לא מיפטרי דלכתחלה יש לו לברך על
כל אחד ברכה מיוחדת:

(ע) על הענבים בפה"ג וכו' – ואם בירך על היין בורא פה"ע
יש דעות בין הפוסקים יש אומרים דיצא בדיעבד וי"א דלא יצא וספק ברכות להקל:

 

סעיף טז

שתה יין (עא) ומים, (עב) אין לו לברך
על המים בורא נפשות, (עג) כד שברכת היין פוטרתן כשם שבברכה ראשונה יין פוטר כל מיני
משקים.

משנה ברורה סימן רח

(עא) ומים – וה"ה כל מיני משקין אף החשובים ביותר:

(עב) אין לו לברך וכו' – מיירי כשקבע על היין ואז פוטר אפילו לא
היו המשקין לפניו בשעת ברכה או דמיירי שהיו המשקין לפניו בשעת ברכה ואז פוטר אפילו
לא שתה רק כוס אחד אבל אם לא קבע וגם לא היו המשקין לפניו בשעת ברכה אז צריך לברך
על המשקין לאחריהם כשם שצריך לברך עליהם לפניהם וכמבואר לעיל בסי' קע"ד
במ"ב סק"ג ע"ש:

(עג) שברכת היין פוטרתן וכו' –
ואפילו אם אירע שהביאו המשקין אחר שנמלך והסיח דעתו משתיית היין דאז בודאי צריך
לברך ברכה ראשונה על המשקין [דלא עדיף מיין גופא] אפ"ה א"צ לברך
בנ"ר כיון שקבע מתחלה על היין נטפל הכל ליין ונפטר בברכתו:

7)
ברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלשה

 

בית יוסף אורח חיים סימן
רח

יז כתב ה"ר יונה בפרק כיצד מברכין (כט: ד"ה לאחר) גבי דברים הבאים
לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שדקדקו משם רבני צרפת דברכת שלש אינה
פוטרת מעין שלש ואם אכל דייסא או כיוצא בו אחר המזון אף על פי שהברכה שלו היא מעין
ברכת המזון אין ברכת המזון פוטרת אותו. והוא ז"ל כתב מיהו נראה דדוקא בשאר דברים
אבל ביין פוטרת מעין שלש והביא ראיה מדמקשה בגמרא (לה:) דנבריך אחמרא שלש ברכות ומשני
לא קבעי אינשי עליה ובסוף פרק קמא דברכות (יב.) אמרינן דאי אכל תמרי וקסבר נהמא אכל
בין פתח בדנהמא וסיים בדתמרי בין פתח בדתמרי וסיים בדנהמא יצא משום דתמרי נמי מיזן
זייני וכתב על זה ה"ר יונה (ו. ד"ה א"נ) וזה לשונו ואומרים רבני צרפת
שגם על היין אם שכח ובירך ברכת המזון במקום על הגפן ועל פרי הגפן יצא וכן נראה מדאמרינן
התם דחמרא סעיד ומשמח והוינן בה אי הכי נבריך עליה שלש ברכות ומהדרינן לא קבעי אינשי
עליה דמשמע דמן הדין היה לברך עליו לכתחלה כמו על הפת אלא משום דלא קבעי עליו ומדחזינן
שהקשו גבי יין דנבריך עליה שלש ברכות ולא הקשו בתמרים משמע דיותר פשוט דיין מיזן זיין
מהתמרים וכיון שפוטרת התמרים בדיעבד הוא הדין שפוטרת גבי יין בדיעבד שהרי אפילו לכתחלה
היו אומרים שיברך עליו כן אלא משום דלא קבעי עליה וכתב עוד בשם רבני צרפת שאפילו לא
אמר אלא ברכת הזן בין על היין בין על התמרים יצא אף על פי שאין בה אלא מעין הזן בלבד
ובברכת על העץ יש בה מעין שלש כיון דמטעם מזון אמרינן דיצא אפילו לא אמר אלא ברכת הזן
מספיק עד כאן לשונו והרא"ש (פ"א סי' יד) כתב כל דברי ה"ר יונה ועל מה
שכתב שאפילו לא אמר אלא ברכת הזן יצא כתב דהיינו דוקא כשסיים וחתם ברוך אתה ה' הזן
את הכל דאי אפשר לברך אחריו אלא ברכה אחת אבל אם אמר כל נוסח הברכה עד ברוך אתה ה'
הזן את הכל ולא חתם יתחיל ועל שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ויסיים ברכה דמעין
שלש דמה שאמר נוסח ברכת הזן הוא במקום על העץ ועל פרי העץ עד כאן לשונו ויש להקשות
על סברא זו מדאיתא בירושלמי פרק כיצד מברכין (ה"ה) רב הונא אכל תמרי עם פיסתיה
א"ל רב חייא בר אשי שובקן בתר מזונך ואת מברך עליהון תחלה וסוף ומשמע דאחר סעודה
היינו קודם ברכת המזון כמו שנתבאר בסימן קע"ז (קנו: ד"ה ומ"ש רבינו
בשם הרא"ש) הרי דתמרי לא מיפטרי בברכת המזון ושמא יש לומר דהיינו לכתחלה אבל דיעבד
פטרי: והרשב"א (מא: ד"ה הביאו) כתב גבי הביאו לפניו תאנים וענבים בתוך הסעודה
ומסתברא דאפילו לרב ששת אי אכל תמרי אינם טעונים ברכה לאחריהם משום דאינהו גופייהו
מיזן זייני ונפטרין בברכת המזון אבל בירושלמי לא משמע הכי דגרסינן התם רב הונא אכל
תמרי עם פיסתיה א"ל [רב חייא בר אשי] שובקן בתר מזונך ואת מברך עליהון תחלה וסוף
דאלמא דאפילו תמרי דאכיל להו בתר סעודה אין ברכת המזון פוטרתן ושמא ההיא אתיא כרבי
מונא דאמר התם משום רבי יוסי הגלילי ואלא מיהו בהלכות גדולות (ברכות ז ע"ג) כתבו
אכל תמרי ורימוני ושאר מגדי לא מיפטרי בברכת המזון עד כאן ובפרק שלשה שאכלו (רשב"א
מח. ד"ה הא) כתב דקיימא לן דשלש אינה פוטרת מעין שלש כדמוכח בהדיא בשמעתא דהביאו
לו תאנים וענבים בתוך הסעודה ואחר כך כתב דשמא שמעון בן שטח אף בזו לגרמיה הוא דעבד
דסבירא ליה דשלש פוטר מעין שלש ואי נמי שאני יין דמיזן זיין כדאיתא בריש פרק כיצד מברכין
(לה:) וכענין שאמרו בפרק קמא דמכילתין גבי תמרי פתח ובריך אדעתא דנהמא וסיים בדתמרי
יצא דאפילו אמר הזן את הכל יצא דתמרי נמי מיזן זייני וההיא דהביאו לו תאנים וענבים
דוקא תאנים וענבים אבל תמרי לא עד כאן לשונו:

 

סעיף יז

ברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלשה,
(עד) שאם אכל (עה) דייסא אין ברכת המזון פוטרתו; * (עו) אבל ביין * ברכת ג' [כג] פוטרתו,
שאם בירך על היין ברכת המזון במקום על הגפן, יצא; * וה"ה אם בירך (עז) כה על התמרים
ברכת המזון במקום על העץ, יצא; ואפילו לא אמר * (עח) אלא ברכת הזן, בין על היין בין
על התמרים, יצא; (עט) ואם נזכר עד שלא חתם בברכת הזן, יתחיל: ועל שהנחלת לאבותינו ארץ
חמדה טובה ורחבה, ויסיים ברכה דמעין שלשה.

 

משנה ברורה סימן רח

(עד) שאם אכל וכו' – ר"ל שלא בתוך הסעודה דאלו בתוך הסעודה
אפילו קודם בהמ"ז ודאי ג' ברכות פוטרן:

(עה) דייסא – וה"ה שאר מיני תבשילין שהם מה' מיני דגן ואף דכל
זה הוא זיין יותר מתמרים אפ"ה כיון דאית להו עילויא אחרינא בפת שפת נעשית
עיקר ממיני דגן לא שייך ברכת שלשה כ"א בפת. ודע דלדינא הסכימו כמה אחרונים
שלא כדעת המחבר אלא דדייסא וכן כל שהוא ממיני דגן בדיעבד בהמ"ז פוטרתן דכיון
דהוא זיין לא גריעא מתמרים [וכ"ש בפת כיסנין דודאי בהמ"ז פוטרתן]:

(עו) אבל ביין וכו' – ר"ל
אפילו כששתה שלא בתוך הסעודה גם כן בדיעבד פוטרו כשבירך עליו ברכת המזון והטעם
משום דיין זיין וסועד הלב כמו לחם ועיין בה"ל:

(עז) על התמרי' – דתמרים נמי זיין
כעין מיני דגן ושייך בהו בדיעבד בהמ"ז משא"כ שאר פירות אפי' מז' המינים
אפי' בדיעבד אין יוצא בבהמ"ז:

(עח) אלא ברכת הזן וכו' –
אע"ג שאין בו מעין שלש מ"מ כיון שכבר גמר הזן את הכל שוב אין יכול לומר
הברכות הנותרות שלא נתקנו לכתחלה על היין והתמרים:

(עט) ואם נזכר וכו' – דלכתחלה הלא
בודאי יש לו לברך ברכה שיכלול מעין שלש כדין:

 

סעיף יח

לא יכלול כו על הספק שום תוספת בברכה
מעין ג', אע"פ שאינו מוסיף שם ומלכות (פי' כגון ששתה משקה שספק אם ברכתו על הגפן
וכו', או בורא נפשות רבות וכו', לא יאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות (פ) ודבר שברכתו
על העץ (פא) ויכלול עמו ג"כ על הגפן ועל פרי הגפן כו' * (פב) מספק) (ת"ה
וכ"מ במרדכי פ' כ"מ) (וע' לעיל סעיף ט"ז).

 

משנה ברורה סימן רח

 (פ) ודבר שברכתו וכו' – ומיירי שיין אין לו [דאי
יש לו הלא יכול להוציא עצמו מספק דיברך על היין בפה"ג ועל מין אחר בנ"ר ויצא
ממ"נ] ורוצה ליקח דבר אחר שברכתו ג"כ מעין שלש ויכלול ג"כ באמצע ברכה
מספק על הגפן וכו' וכמו בסי"ב והטעם דאסור דשמא ברכתו בנ"ר ואין שייך פה
שם גפן כלל ומוטב שלא להזכיר כלל ומ"מ אם יש לו על איזה דבר לברך בנ"ר יברך
דשמא ברכתו בנ"ר ומה שיוכל לתקן יתקן:

(פא) ויכלול עמו וכו' – ואם אכל פרי
עץ ואינו יודע אם הוא משבעת המינים ואין לו פרי אחר שהוא משבעת המינים להוציאו בברכת
מעין שלש כתב המ"א דיוכל ליקח יין וה"ה אחד מה' מיני דגן שברכתו ג"כ
מעין שלש ויוסיף לכלול בהברכה על העץ ועל פרי העץ ויצא ממ"נ דאף אם הפרי זו אינה
משבעת המינים שייך לומר עליה פרי העץ וכנ"ל בסי"ג:

(פב) מספק – ודעת הט"ז והסכימו
אתו כמה אחרונים לדינא דלא אמרינן סברא זו רק לענין לכתחלה דהיינו שישתה משקה זו ויסמוך
לענין ברכה אחרונה על סמך שיכלול אח"כ בתוכה שום תוספת אבל לענין דיעבד דהיינו
שכבר שתה משקה שיש לו ספק מוטב שיכלול בתוכה ממה שישאר בלי ברכה אחרונה כלל: