רי"ף ברכות דף לב:
גמ' ברכות דף מה.
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא: 36:40 דקות
אורך השיעור
הקולי בפוסקים הוא: 18:40 דקות .
1)על שכר תמרים ושכר שעורים.. 1
2)השותה מים לצמאו, מברך שהכל. 2
4)שמרי יין, מברך עליהם בורא פרי הגפן 3
5)היו המסובין ג', חייבים בזימון 8
6)אבל אם אכל דמאי אע"פ שאינו
ראוי אלא לעניים 9
7)השמש שאכל כזית מזמנין עליו 9
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רד סעיף א
על דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון:
בשר בהמה, חיה ועוף, דגים, ביצים, חלב, גבינה, * (א) ופת שעפשה, ותבשיל שנשתנה צורתו
(ב) א ונתקלקל, ב ונובלות שהם תמרים (ג) שבשלם ושרפם החום ויבשו, (ד) ועל הגובאי,
(ה) ועל המלח, ועל מי מלח, (ו) ועל ג המרק, ועל (ז) ד כמהין ופטריות, [ה] ועל ה קורא
הגה: (ח) (שהוא) הרך (ט) הנתוסף באילן בכל שנה שקורין (פלמיטו) (טור), ועל (י) לולבי
גפנים, ועל שקדים (יא) מתוקים שאוכלים אותם (יב) כשהם רכים ו בקליפיהם, ועל חזיז והוא
(יג) ז שחת, ועל קרא (יד) חיה, ועל (טו) ח קימחא דשערי, ועל ט שכר תמרים (טז) ושכר
שעורים, (יז) ועל מי [ו] שעורים שמבשלים לחולה, ועל (יח) י עשבי דדברא (יט) שאינם
נזרעים, ועל שבת שקורין אניט"ו (ר"ל אני"ס), (כ) ועל כמון וכסבור
((כא) יא דלטעמא עבידי (כב) ולא לאכילה), ועל החומץ יב שעירבו במים (כג) עד שראוי לשתות
מברך: שהכל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רד סעיף א
(טז) ושכר שעורים – הואיל והוא צלול ועומד לשתיה
אינו נחשב בכלל תבשיל של ה' מיני דגן שיברך בורא מיני מזונות שאין מברכין במ"מ
אלא על מאכל כמ"ש בסימן ר"ח ס"ו ומשמע בתוספות דף ל"ח ד"ה
האי דאפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס ג"כ לא מברכינן עליה אלא שהכל נ"ב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רד סעיף ז
* השותה מים (מ) לצמאו, מברך שהכל
ולאחריו [יב] בנ"ר; אבל אם * (מא) חנקתיה אומצא, (מב) ושתה מים להעביר האומצא,
יח אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רד סעיף ז
(מ) לצמאו – נראה דלאו דוקא לצמאו
ממש אלא בסתמא כל שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברכה דאם
אינו צמא כלל לא היה החיך נהנה ממנו:
(מא) חנקתיה אומצא – שעמד לו דבר אכילה
בגרונו:
(מב) ושתה מים – דוקא מים שאין החיך
נהנה מהם כ"א כששותה לצמאו אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה
מהם אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כ"א להעביר האומצא חייב לברך עליו בתחלה וסוף
כדלקמיה בס"ח. כששותה מים בבוקר לרפואה לא יברך ואם גם לצמאו יברך [סי' ר"י
יעב"ץ]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רד סעיף ז
* השותה מים לצמאו וכו' – אמרינן בגמרא
לאפוקי מאי לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא ופי' בחידושי הרא"ה על מה שאמר בגמרא לאפוקי
מאי פי' דמיא לא שתי אינשי אלא לצמאו ור"ל דמסתמא לא שתי אינשי מיא אלא לצמאו
משום דמים אין לו הנאה מהם בלא זה וכמו שמפרש בעצמו שם אבל אם יודע בעצמו שלא שתה לצמאו
שאין לו שום הנאה מהשתיה ושותה מפני איזה סיבה כמו שנצייר לקמן גם הוא מודה דאין
מברך דדמי למאן דשתי משום דחנקתיה אומצא וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות
ברכות הלכה א' שז"ל השותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא
לאחריו והשמיט מה שאמר הגמרא דחנקתיה אומצא משום דסבר דלאו דוקא הוא אלא אורחא
דמלתא נקיט דאל"ה למאי שותה וה"ה כל כיוצא בזה. ומצאתי בעזה"י באדרת
אליהו שכתב כן בהדיא וז"ל לצמאו פי' דוקא לצמאו אבל שלא לצמאו אין מברך כלל ומה
דאמרו דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא כל שלא לצמאו עכ"ל וכ"כ בספר תו"ש
בליקוטיו ולפ"ז אם שתה מים רק כדי להצטרף לבהמ"ז [להמ"א דפסק בסימן
קצ"ז דמהני לענין צירוף] או שיש לו ספק בברכה אם מחוייב ברכה אחרונה ורוצה לשתות
רביעית מים כדי להתחייב בב"א אם יודע בעצמו שאין לו אז שום הנאה מהמים אין חייב
עליהם לברך וממילא גם לענין צירוף לא נחשב צירוף כלל. ועיין מה שכתבנו במ"ב
דאם החיך נהנה השתיה בכלל לצמאו הוא. ודע עוד דמשמע מדברי הפוסקים [עיין בסידור רב
עמרם ובחידושי רשב"א ברכות מ"א ושארי ראשונים] דאם שותה מים לשרות האכילה
שבמעיו מקרי זה שותה לצמאו ואף דאנן פסקינן בסימן קע"ד דבתוך הסעודה אין לברך
על מים ששותה נ"מ מזה להיכא דשותה אחר בהמ"ז כדי לשרות:
* חנקתיה אומצא וכו' – עיין במ"ב
ונראה דה"ה אם שותה מים כדי להוריד המזון למקומו (דפעמים אירע שהמאכל עומד באמצע
ונראה לו כמי שדוחק לו כנגד לבו) הוא ג"כ בכלל זה כיון שאינו שותה להנאה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רז
סעיף א
(א) פירות האילן חוץ מחמשת המינים,
וכל פירות אדמה וירקות, (ב) וכל דבר שאין גידולו מן הארץ, ברכה אחרונה שלהם (ג) בורא
נפשות רבות; ואם אכל מכל מינים [א] אלו, מברך (ד) לאחר כולם א ברכה אחת וברכה זו (ה)
חותם בה בלא שם, שיחתום כך: ברוך [ב] חי העולמים.
משנה ברורה סימן רז
(א) פירות האילן וכו' – ובדיעבד אם
בירך עליהם על העץ ועל פרי העץ יצא [שערי תשובה]:
(ב) וכל דבר וכו' – כלל בזה אפילו
מים:
(ג) בורא נפשות רבות – נוסח הברכה
בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי ברוך
חי העולמים. והחי"ת נקוד בצירי שהוא דבוק וי"א שבראת ונהרא נהרא ופשטיה:
(ד) לאחר כולם וכו' – ר"ל דא"צ
לברך בורא נפשות עכאו"א דהיא שייכא על כולם ואפילו אכל ושתה יצא בברכה אחת. ואם
מצטרפין שניהם יחד לכשיעור עיין לקמן בסימן ר"י במ"ב. אם מסתפק אם אכל כזית
בכדי אכילת פרס א"צ לברך בנ"ר:
(ה) חותם בה בלא שם – שי"א שהיא
מטבע ארוכה וי"א שתקנו בה מטבע קצר בלא חתימה ולכך טוב שיחתום אבל בלא שם ודעת
הגר"א לחתום בה בשם כמו שמוזכר בירושלמי ומ"מ העולם לא נהגו כן [מגן גבורים].
ופי' בנ"ר מבואר בטור דנותן לו ית' שבח על שברא דברים הכרחיים כגון לחם ודברים
מועילים אף שאינם הכרח כגון פירות על ההכרחים אומר וחסרונם ועל כל השאר יאמר על כל
מה שברא להחיות וכו':
בית יוסף אורח חיים סימן
רד
ה ועל שמרי יין גרסינן בפרק המוכר פירות (שם) רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו
אין הלכה כאחרים ומפרש התם דטעמא דתנא קמא משום דאף על גב דאית בהו טעמא דחמרא מי סברת
חמרא הוא קיוהא הוא וכתבו התוספות בסוף פרק כיצד מברכין דמיירי דרמא בהו מיא אבל לא
רמא בהו מיא מברך עליהם בורא פרי הגפן והכי משמע מדגרסינן תו התם אמר רבא דכולי עלמא
רמא תלתא ואתא ארבעה חמרא הוא רמא תלתא ואתא תלתא ולא כלום הוא כי פליגי דרמא תלתא
ואתא תלתא ופלגא וכיון דלא קיימא לן כאחרים לא מברכינן בורא פרי הגפן אלא היכא דרמא
תלתא ואתא ארבעה דוקא אבל אם אתא בציר מהכי לא וכך הם דברי רבינו: ומיהו כתב ה"ר
יונה בסוף פרק כיצד מברכין (לב: ד"ה שמרים) דהיינו דוקא ביינות שלהם שהיו חזקים
אבל במקום שאין היינות חזקים כל כך אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה לא דיינינן ליה חמרא
ולא מברכינן עילויה בורא פרי הגפן ואפשר שמפני זה לא פירש הרי"ף (שם) וכתב סתם
אין הלכה כאחרים עכ"ל ונראים הדברים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רד
סעיף ה
(כז) טו שמרי יין, מברך עליהם בורא
פרי הגפן; נתן בהם מים, אם נתן (כח) שלשה מדות מים ומצא ארבעה, הוה ליה כיין מזוג ומברך:
בורא פרי הגפן, (כט) אם מצא פחות, אע"פ שיש בו טעם יין, קיוהא בעלמא הוא ואינו
מברך (ל) אלא שהכל; והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינן חזקים כל
כך, אפילו רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בפה"ג; ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים
יין שבאותו מקום. הגה: (לא) [י*] ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים, (לב) כי אז (לג)
טז ודאי בטל (אגור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן רד
סעיף ה
(כז) שמרי יין – היינו בשלא נתן עליהם
מים אלא שתה אותם גופא ומפני שיש בהם לחלוחית יין מברך בפה"ג. ואף דשמרים אזוקי
מזיק אפשר דמיירי שמצץ רק הלחלוחית מהם:
(כח) שלשה מדות וכו' – מיירי בשמרים
של ענבים שדרכו אותן שנעשה בלי תערובות מים אבל ביין צמוקים שלנו שנשרה מתחלה הצמוקים
עם מים א"כ גם בלחלוחית יין שיש בהשמרים מעורב מתחלתו הרבה מים וכשנותן עוד מים
בודאי נתבטל כח היין שהיה בו תחלה:
(כט) ואם מצא פחות וכו' – ודוקא בשמרים
ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כ"כ אבל יין גופא שיצא מדריכת ענבים אם
שפך עליהם מים אפי' יותר משלשה חלקי' עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא וכדלקמי'
בהג"ה ובעינן רק שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ודרך בני אדם
לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו דאל"ה אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם:
(ל) אלא שהכל – ואחריו ברכת בנ"ר:
(לא) ובלבד שלא יהא וכו' – דברי
הג"ה אין לו ביאור דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית
יין ואפילו אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני
אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ובאמת
דדברי האגור לא קאי על שמרים דבשמרים השיעור כמו שכתב המחבר והוא מיירי ביין ענבים
גופא כשמוזגו עם מים דעד קרוב לששה שם יין עליו וכנ"ל:
(לב) כי אז וכו' – ואם היין יותר מאחד
מששה במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות יין במזיגה
כזו וכנ"ל בסוף סקכ"ט ודע דדברי הג"ה זו מיירי ג"כ ביין חי שנעשה
מתחלה בלי תערובת מים ולכך ראוי שיתוסף עליו אח"כ הרבה מים ויהיה שם יין עליו
אבל ביין צמוקים שלנו שנתערב מתחלה הצמוקים בהרבה מים אין שייך כלל אח"כ מזיגה
כזו ואפילו פחות מזה מתבטל שם יין עי"ז ועיין לקמן בסי' רע"ב במ"ב סקט"ז
ששם נתבאר היטב דין זה:
(לג) ודאי בטל – אפילו יש בו טעם
יין ואף דבעלמא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא הכא לא חשיב טעם דכקיוהא בעלמא דמי. ואם
נתערב יין בשאר משקין עיין לעיל בסימן ר"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב מש"כ
שם:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן רב
סעיף א
על כל (א) פירות האילן מברך בתחלה:
* א [א] בורא * פרי העץ, (ב) חוץ מהיין שמברך עליו: (ג) בפה"ג, בין חי (ד) בין
ב [ב] מבושל בין * שהוא עשוי קונדיטון (ה) דהיינו שנותנין בו (ו) דבש ופלפלין. הגה:
ואם נתערב יין (ז) ג [ג] בשכר, אזלינן אחר הרוב, * (ח) אם הרוב יין, (ט) מברך: בפה"ג,
* (י) ואם הרוב שכר, * מברך: שהכל (ב"י בשם התשב"ץ).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רב סעיף א
(א) פירות האילן – בין משבעת המינים
ובין שאינם משבעת המינים:
(ב) חוץ מהיין וכו' – מפני שהוא סועד
הלב ומשמחו קבעו לו ברכה בפני עצמה:
(ג) בורא פה"ג – ואפילו זב מעצמו
מהענבים בלי דריכה [פמ"ג]. ואם טעה ובירך על היין בפה"ע עיין לקמן בסימן
ר"ח סי"ד במ"ב:
(ד) בין מבושל – דע"י הבישול
אין משתנה היין לגריעותא. ואין חילוק בין אם בישל יין גופא או שבישל הענבים והצמוקים
כדי לעשות מהן יין:
(ה) דהיינו שנותנין וכו' – ואע"פ
שנשתנה טעמיה וריחיה עי"ז ממה שהיה מקודם אפ"ה לא נשתנה היין לגריעותא והיין
עיקר לגבי אידך לפיכך מברכין עליו בפה"ג:
(ו) דבש ופלפלין – ואפילו שליש דבש
ושליש פלפלין ויותר מזה אפ"ה היין עיקר שהם לא באו רק להשביחו ולהטעימו:
(ז) בשכר – ושכר של כל המינים שוים
בזה לבד ממיני משקין שפוגמים ומפסידין טעם היין מיד שנתערב בהם כ"כ עד שנפסד טעם
היין מברך שהכל:
(ח) אם הרוב יין וכו' – כדקיי"ל
כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה וכל מין שהוא הרוב הוא העיקר
והמיעוט טפל הוא לו:
(ט) מברך בפה"ג – והוא שלא נתבטל
טעם היין ע"י התערובות:
(י) ואם הרוב שכר וכו' – ולא דמי
להא דקי"ל לקמן בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דדי שיש ביין מעט יותר מאחד
בששה נגד המים ע"ש דהתם דרך מזיגת יין הוא במים וע"כ לא שייך לומר דיתבטל
היין נגד המים שנמזגו בם דנעשה הכל כמין אחד משא"כ בשכר דאין דרך למזוג בם וכשני
מינים בעלמא דמי דכל מין שהוא הרוב הוא העיקר ועיין בביאור הגר"א שדעתו לדינא
דגם בעניננו שוה למזיגת יין במים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן רב סעיף א
* בורא – ולא הבורא [מ"א]:
* פה"ע – ואע"ג דגידולם
מן הארץ לא רצו לפוטרם בברכת פרי הארץ כשארי פירות הארץ מתוך שהם חשובים ביותר וקבעו
ברכה מיוחדת להזכיר שבחו של מקום שברא פירות חשובים כאלה:
* שהוא עשוי קונדיטון וכו' – כתב הח"א
דה"ה מה שקורין [ווערמיט וויין] שהוא מר ג"כ יש לברך עליו בפה"ג אכן
בפמ"ג בא"א אות ב' מסתפק בזה וכתב משום שאין החיך נהנה ממנו כ"א לרפואה
אפשר שאף שהנ"ב אין ראוי לברך עליו:
* אם הרוב יין – לכאורה אי מיירי ביין
מזוג וכיין צמוקים שלנו דסתמא מזוגין הן בהרבה מים אפי' אם השכר היה המיעוט נתבטל כח
היין ע"י התערובות לפי מה דקי"ל לקמן בסי' ר"ד ס"ה בהג"ה
ע"ש ואולי מיירי שבהצטרף המיעוט שכר ג"כ לא יעלה לששה חלקים נגד היין ובאופן
זה עדיין שם יין עליו וכדלקמן בסי' ר"ד ס"ה הנ"ל ע"ש או דמיירי
ביין חי וכן משמע בביאור הגר"א:
* ואם הרוב שכר – עיין במ"ב ועיין
בפמ"ג שהקשה מדברי רמ"א אלו על מה שכתב במ"א בסימן ר"ד סקט"ז
דיין במשקין אף לדברי הט"ז עכ"פ צריך ששה נגדו שיתבטל בו ולדידיה אף ששה
לא מהני ע"ש והכא אמרינן דברובא מתבטל [ומה שרצה לתרץ דהכא דוקא בשנתערב ממילא
ולא בשמכוין למזוג לא משמע כן בתשב"ץ סימן פ"ז שממנו מקור הדין הזה] וראיתי
בדברי הגר"ז בסימן ר"ד וכן בח"א כלל נ"ה ס"ג שהשמיטו לגמרי
דברי המ"א דשם והעתיקו להלכה כמו שכתב הרמ"א בשם התשב"ץ בסימן זה. אמנם
לענ"ד נראה שיש חילוק בזה דלא כל המשקין שוין לענין ברכה דאם דרך העולם לערב אותן
משקין ביין להשביח טעמו אז אפי' הם רובא נגד היין [כ"ז שאינם ששה נגדו] נמי אינם
מבטלין היין ואפילו נשתנה טעם היין עי"ז מכמות שהיה מקודם וכמו ההיא דקונדיטון
שמבואר בירושלמי שהוא שליש דבש ושליש פלפלין הרי דהיין הוא מיעוט לגבי הבשמים והדבש
ואפ"ה מברכין בפה"ג והטעם כמש"כ הרשב"א בתשובה והעתיקו התשב"ץ
שהרי עלויו בו ולא שייך בזה לומר דהיין הוא טפל דאדרבה הם טפלים לגבי היין להשביח טעמו
ודברי הרמ"א מיירי בשכר וכיו"ב שאין דרך העולם לערב אותן ביין כדי להשביח
טעמו דהגם דמשמע דשכר מחזק כח היין מ"מ אין דרך העולם לערב בזה כדי להשביחו ולכן
לא הוי טפל לגבי היין וע"כ תלוי הדבר ברובא:
* מברך שהכל – עיין במ"ב שהגר"א
חולק על פסק זה ודעתו דמברך בפה"ג דמזיגת יין בשכר שוה למזיגת יין במים ולא אזלינן
בזה בתר רובא אכן כמה אחרונים העתיקו דברי הרמ"א לפסק הלכה [וקושית הגר"א
ממה שאמרו כל חמרא דלא דרי וכו' יישב הפמ"ג וש"א דדוקא במים אמרו שהוא דרך
מזיגה וע"כ לא נתבטל ולא בשאר משקין ומה שכתב עוד דמתניתין לא איירי כלל בנתערב
וכו' השיב במגן גבורים דלדינא הלא קי"ל דאף במעורב אמרינן עיקר פוטר הטפל וכדלקמן
בסימן רי"ב ס"א וכן נתקשה בדבריו בספר דמשק אליעזר וע"ש מה שכתב בישובו.
והעיקר דהגר"א ס"ל דלגבי יין אף שהשכר הוא רוב לא חשבינן ליה לעיקר דמדמה
אותו למים שמוזג היין בם] וע"כ לענין ברכה ראשונה בודאי מהנכון לכתחלה לברך שהכל
[ואם בירך בפה"ג יצא] ולענין ברכה אחרונה יראה ליקח יין אחר רביעית ויפטור בברכה
אחרונה גם את זה אכן לפי המבואר בסימן ר"ד באחרונים שם לענין מזיגת יין במים דעכ"פ
תלוי בחוזק היין ואף אם המים פחות משיעור המבואר שם לבטל היין מ"מ אין מברך בפה"ג
אלא ביש בו טעם יין ודרך העולם לשתות יין זה במזיגה כזו נראה דה"נ בעירב בשכר
אם הוא יין חלוש ואין דרך העולם למזוג אף ברוב מים גם בעירב עם שכר מברך שהכל ואחריו
ב"נ אף לדעת הגר"א דמהגר"א משמע דשכר ומים דין אחד להם וכ"ש אם
אבד טעם יין דמברך שהכל לכו"ע וכמ"ש במ"ב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצב סעיף א
היו המסובין ג', (א) חייבים בזימון
* שאומר אחד מהם: (ב) נברך שאכלנו משלו, והם עונים ואומרים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו
חיינו, (ג) והוא חוזר ואומר: ברוך שאכלנו משלו (ד) ובטובו [ב] חיינו [ג] בא"י
אמ"ה הזן את העולם וכו'; ואם הם ד' (ה) א יכול לומר: ברכו שאכלנו משלו, אבל ב
יותר טוב לומר נברך, שלא להוציא עצמו מן הכלל; ואם הם עשרה, צריך להזכיר את ה', שאומר:
נברך אלהינו וכו', והם עונים ואומרים: ברוך אלהינו וכו'. אין לומר נברך לאלהינו (ו)
ג בלמ"ד. ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא, כך הם מברכים; וכל המשנה מזה
הנוסח, כגון שאומר: נברך (ז) ד על המזון שאכלנו, או שאומר: (ח) ה למי שאכלנו משלו,
או שאומר במקום ובטובו ו מטובו, או במקום חיינו אומר חיים, הרי זה בור; וכשהם עשרה,
ז כיון שמזכירים את השם (ט) יכול לומר: נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצב סעיף א
(א) חייבין בזימון – דהיינו שחייבין
להזדמן ולצרף ברכתם בלשון רבים דהיינו שאחד יאמר נברך שאכלנו וכו' ואסמכו רבנן אקרא
דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו דמשמע שאחד יאמר לשנים גדלו א"נ ממאי דכתיב כי
שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכ"ש אם הם יותר עד עשרה כמו שיתבאר לפנינו:
(ב) נברך – בזוהר הזהירו לומר בפיו
קודם בהמ"ז תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה
עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ומזה נוהגים לומר בל"א (רבותי, מיר וועלין בענטשין)
והם עונים יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:
(ג) והוא חוזר ואומר וכו' חיינו –
ואם המסובין צריכין לענות אמן אחריו יש דעות בין האחרונים והמנהג שלא לענות:
(ד) ובטובו חיינו בא"י אמ"ה
וכו' – משמע מזה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו ויש פוסקים כתבו לומר ב"ה וב"ש
וכן המנהג ועיין במ"א ובשארי אחרונים דעכ"פ לא שייך זה ביחיד וגם בשלשה אין
לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים עמו:
(ה) יכול לומר ברכו – כיון שהם שלשה
וראוים לברך בלשון רבים בלעדו אבל בשנים לא יכול לומר ברכו רק נברך ובדיעבד אם אמר
בשנים ברכו אפשר דיצא:
(ו) בלמ"ד – דגבי ברכה לא כתיב
למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו:
(ז) על המזון שאכלנו – דמשמע דמברך
לבעה"ב המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו [תוס']:
(ח) למי שאכלנו משלו – דמשמע דרבים
הם זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו הוא מברך לבעה"ב [רש"י] וגבי מטובו
פירש משום דממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם שלא לומר חיים דמשמע
דהוא מוציא עצמו מן הכלל:
(ט) יכול וכו' – דתו ליכא למטעי דקאי
על בעה"ב המאכילו:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק א הלכה כ
אבל אם אכל דמאי אע"פ שאינו ראוי
אלא לעניים או מעשר ראשון שנטלה תרומתו אע"פ שלא ניטל ממנו חשבון תרומה גדולה
והוא שהקדימו בשבלין או מעשר שני והקדש שנפדו אע"פ שלא נתן את החומש, הרי זה מברך
תחלה וסוף וכן כל כיוצא בהן.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצט סעיף א
השמש שאכל כזית (א) מזמנין עליו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצט סעיף א
(א) מזמנין עליו – שאף שלא קבע עצמו
בשלחן עמהם שאוכל מעומד וגם הולך ובא באמצע אכילתו ואין לו קביעות כלל עמהם אפ"ה
מצטרף שכיון שדרך אכילתו בכך זו היא קביעתו משא"כ באיש אחר וכמ"ש בסימן קצ"ג
ס"ב במ"ב:
