רי"ף ברכות דף מא.
גמ' ברכות דף נג:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא48:25 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 20:44 דקות .
1)מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין
הכלב יכול לשתות מהם 1
2)הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מגסי
הרוח. 2
4)שנים שאכלו, אע"פ שבברכת
המוציא פוטר אחד את חבירו, מצוה ליחלק.. 5
5)שיעור נט"י, כל היד עד קנה של זרוע. 5
6)צריך ליזהר מחציצה, שכל דבר שחוצץ
בטבילה חוצץ בנטילה 7
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה ט
וכל מים שנפסלו משתיית כלב, כגון שהיו
מרים או מלוחים או עכורין או ריח רע עד שלא ישתה מהן הכלב, בכלים פסולין לנטילת ידים
ובקרקעות כשרים להטביל, חמי טבריא במקומן מטבילין בהם את הידים אבל אם נטל מהן בכלי
או שהפליג מהן אמה למקום אחר אין נוטלין מהן לא ראשונים ולא אחרונים מפני שאינן ראויין
לשתיית בהמה.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קס סעיף ט
(לח) מים מלוחים או סרוחים או מרים
(לט) יב שאין [י] הכלב יכול לשתות מהם, פסולים לנטילת ידים אע"פ שכשרים * (מ)
למי מקוה לטבילה; ואם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם, * (מא) אם הכלב יכול לשתות מהם,
(מב) כשרים בין לנטילת ידים בין למקוה, ואם אינו יכול לשתות מהם, פסולים לשניהם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף ט
(לח) מים מלוחים – מי הים אם הרתיחו
אותן חזרו להיות ראויין לשתיית כלב וכשרין לנטילה [מ"א וש"א בשם רדב"ז]
ולטבול בתוכו לעולם מותר וכמו בכל מים מלוחין:
(לט) שאין הכלב וכו' – דכיון שהם סרוחים
כ"כ שאפילו הכלב אין יכול לשתות מהם הוי כאלו נתבטל מתורת מים ופסלוה רבנן לנט"י
[אחרונים]:
(מ) למי מקוה לטבילה – וה"ה לטבילת
ידים דלא עדיף מטבילה [גמרא]:
(מא) אם הכלב יכול וכו' – דהיינו שאין
עב כ"כ ועיין בחולין פרק כל הבשר בדברי חמודות אות ל"ח:
(מב) כשרים – ומחמת שינוי מראה אין
לפסול דדרך המים כן הוא וכנ"ל באות ג' במ"ב:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קס סעיף ט
* למי מקוה לטבילה – הנה הרבה פוסקים
[הר"ש והרשב"א והריטב"א] כתבו דגם בזה הוי כמו בחמי טבריה דאם אפסקינהו
לגומא שאין מחזקת ארבעים סאה גם לטבול בתוכן פסולין לכו"ע דהא גם שם הטעם משום
דאינם ראויים לשתיית כלב וכנ"ל [וכן הוכיחו האחרונים לדעת השו"ע דדין אחד
הוא] מיהו אם מחוברין להמים שבמעין או למקוה שיש בה מ' סאה יש לסמוך להקל בזה כדעת
רבינו יונה הנ"ל דלרי"ף ורמב"ם משמע דמותר בזה בכל גווני וכמ"ש
הגר"א בגירסת הרי"ף וכן היקל בא"ר:
* אם הכלב יכול וכו' – הנה בגמרא
[זבחים כ"ב] איתא אם הפרה שוחה ושותה מהם ומשמע לכאורה דאפילו הכלב יכול לשתות
כ"ז שאין הפרה יכול לשתות פסולים לנט"י וצ"ע [פמ"ג]:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה ג
נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות
רצה נוטל רצה אינו נוטל, ופירות של חולין אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף,
וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה שמא
יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, מפני זה חייבין
ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח, ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחלה מפני שהן טרודים
במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה. +/השגת הראב"ד/ כל פת עד מפני הסכנה. כתב
הראב"ד ז"ל /א"א/ עשה זה כנגד מה שאמר בגמרא כייל מיכל מאי ואמר ליה
לא כ"ש וחיי ראשי קלקל עלינו את הלשון עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנח סעיף ה
הנוטל ידיו ט לפירות, (כב) הרי זה
מגסי הרוח. הגה: ודוקא שנוטלן בתורת חיוב, אבל אם נוטלן משום נקיות, (כג) שלא היו ידיו
נקיות, מותר (הגהת סמ"ק). ובשר צלי, (כד) יש מי שנראה מדבריו אע"פ י שמוהל
טופח עליו, דינו כפירות; ותבשיל מחטים, (כה) והם נגובים, (כו) דינו כפירות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנח סעיף ה
(כב) ה"ז מגסי הרוח – שמראה בעצמו
שהוא מדקדק במצות במה שא"צ דמדינא לא תקנו כלל נט"י לפירות וכמש"כ בסק"ב
עיי"ש. ודע דמה דאסור בתורת חיוב הוא אפי' אם לא יברך על נטילה זו כיון שנוטלן
משום מצות נטילה:
(כג) שלא היו ידיו נקיות – עיין באחרונים
שהסכימו דאפילו אם אינו יודע להם שום לכלוך וטומאה רק שרוצה להחמיר ע"ע ליטול
ידים משום כבוד הברכה ג"כ מותר והא דנקט הרמ"א ולא היו ידיו נקיות לאשמועינן
דאפילו באופן זה דבודאי צריך מדינא לרחוץ ידיו משום הברכה מ"מ אין ליטלן דרך חיוב
נטילה כדין רק דרך רחיצה בעלמא:
(כד) יש מי שנראה וכו' – כתבו האחרונים
דכו"ע מודים בזה דמוהל היוצא מן הבשר לא חשיב משקה אך אם משקה טופח ממים שעליו
שהודח קודם הצליה פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח מהמים שמתייבש בעת
הצליה ודעת הגר"א דאם הודח במים קודם הצליה אז גם על המוהל היוצא מהבשר יש שם
משקה:
(כה) והם נגובים – ר"ל שנתנגבו
מרוטב שעליהם דאלו הם טופחים מהרוטב הם בכלל דבר שטיבולו במשקה וצריך נט"י:
(כו) דינו כפירות – והאחרונים הסכימו
דמיני תבשיל כיון שאין דרך ליגע בו ביד אלא לאכול בכף א"צ נט"י ואפילו אם
נוגע בו בדרך מקרה בתוך הכף ג"כ א"צ נטילה וכן נוהגין אבל מה שדרך ליגע בו
בידיו אע"פ שאוכל בכלי לא מהני. פירות המבושלים במים יש דעות בין האחרונים אם
צריכים נט"י וע"כ נכון להחמיר לאוכלן ע"י כף אם יש משקה טופח עליהן
ובכבושים [כגון אוגערקעס וכה"ג] בודאי נכון להחמיר ליטול ידים אם לא שנתנגבו ממים
שעליהן. כתב בדה"ח האוכל לעק"ך למתק השתיה וטובל הלעק"ך ביי"ש
לא הוי דבר שטיבולו במשקה משום דזיעה הוא מהתבואה והוי מי פירות ואף אם הי"ש מזוג
הוא במים מ"מ מועט הוא וא"צ נטילה עכ"ל משמע מזה דאם המים הוא רוב
[לפי הגראדי"ן] הוי בכלל משקה. ואם הלעק"ך הוא פחות מכזית נראה דיש להקל
וכמש"כ לעיל במ"ב ס"ק י':
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ריג סעיף א
* על כל פירות (א) ושאר דברים, (ב)
חוץ מפת ויין, אם היו האוכלים שנים או יותר, (ג) אחד פוטר את חבירו (ד) א אפילו בלא
הסיבה, מיהו (ה) ישיבה מיהא בעי, ודוקא פת ויין בעי הסיבה; (ו) ולדידן הוי ישיבה כמו
הסיבה לדידהו; ולפי זה לדידן דלית לן הסיבה אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים, ב דבישיבה
אפילו פת ויין אחד מברך לכולם; ושלא בישיבה, בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו. והא
דאמרינן דאחד מברך לכולם בשאר דברים (ז) חוץ מן הפת, ה"מ (ח) בברכה ראשונה; אבל
בברכה אחרונה (ט) ג צריכין ליחלק וכל א' מברך לעצמו, (י) ד דאין זימון לפירות. הגה:
(יא) וי"א דבכל הדברים חוץ מפת ויין ה לא מהני הסיבה, והוא הדין ישיבה לדידן
(ב"י סי' קע"ד בשם הראב"ד); ולכן נהגו עכשיו (יב) ו [ג] בפירות, (יג)
שכל אחד מברך לעצמו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ריג סעיף א
(א) ושארי דברים – היינו שארי מיני
אוכלין ומשקין:
(ב) חוץ מפת ויין – משום דחשיבי ודרכם
לקבוע עליהם בהסיבה לפיכך אין דרך קביעות שלהם אלא בהסיבה וכדלקמיה:
(ג) אחד פוטר את חבירו – ר"ל
אפילו יודע כ"א בעצמו לברך אפ"ה אחד מברך ומוציא חבירו לכתחלה והוא שחבירו
ישמע הברכה מתחלה ועד סוף ויכוין לצאת כדלקמן ס"ב והכי עדיף טפי דברוב עם הדרת
מלך:
(ד) אפילו בלא הסיבה – דדוקא בפת ויין
דחשיבי היה דרכם לאכול בהסיבה על המטות וזה היה דרך קביעותם והתחברותם יחד לפיכך אין
אחד מברך לכולם להוציאם עד שיסובו דאז מינכר דדעתם להתחבר ולהצטרף ביחד משא"כ
בפירות:
(ה) ישיבה מיהא בעי – דאין אחד יכול
להוציא חבירו בהברכה אלא א"כ ישבו לאכול ולשתות ביחד ולא במעומד דקביעות קצת עכ"פ
מיהו בעי וכ"ז רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד כל שכוון המברך להוציא והשומע לצאת
יצא [מאמר מרדכי]:
(ו) ולדידן וכו' – ר"ל לפי שאין
דרכנו בהסיבה לפיכך מה שאנו מתועדין לישב יחד בשלחן אחד ולאכול נחשב לקביעות כמו הסיבה
לדידהו ומהני אפילו בפת ויין:
(ז) חוץ מן הפת – הא דהזכיר המחבר
פת הכא משום דבפת קי"ל דאם הם שלשה מזמנין ומוציא אחד את חבירו בברהמ"ז משא"כ
בשארי דברים בברכה אחרונה אפי' בשלשה אינו מוציא:
(ח) בברכה ראשונה – והטעם משום דברכה
ראשונה כל אחד מרויח באותה ברכה שעי"כ מותרין לאכול וליהנות לפיכך מצטרפין לה
אבל בברכה שלאחר אכילה שכבר אכלו ודעתם להפרד אין מצטרפין ואפילו ביין:
(ט) צריכין ליחלק – ואפילו קבעו יחד
לא מהני לזה ובדיעבד אם כוון לצאת והמברך ג"כ כוון להוציאו יצא ואפילו בלא קביעות
כלל כמו שפסק המחבר לעיל בסימן קס"ז סי"ג עי"ש במ"ב ואם אחד אינו
יודע לברך בעצמו יוצא אפילו לכתחלה בברכת חבירו וכתבו הט"ז וש"א דהאידנא
שמזלזלים ההמון מאד בברכה אחרונה יש לסמוך לעשות כן לכתחלה שמברך אחד בקול רם הברכה
אחרונה ויהיו אחרים יוצאים על ידו אפילו כשיודעים בעצמם לברך ובפרט ברכה אחרונה מעין
שלש שאין הכל בקיאים בה בע"פ בודאי טוב לעשות כן לכתחלה ומ"מ טוב יותר שיאמרו
עם המברך מלה במלה:
(י) דאין זימון לפירות – היינו דכיון
דאין מצות זימון בפירות להזדמן יחד ולומר נברך שאכלנו ממילא צריך כ"א לברך לעצמו
ולא לצאת בברכת חבירו ועיין לעיל סימן קצ"ג סק"ו במ"ב:
(יא) וי"א דבכל וכו' – קאי אריש
הסעיף אברכה ראשונה וטעמם דדוקא פת ויין דחשיבי מהני הסיבה או ישיבה לדידן משא"כ
בשארי דברים דלא חשיבי צריך כ"א לברך לעצמו ואם באו פירות תוך הסעודה אחד מברך
לכולם דמיגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשארי דברים:
(יב) בפירות – וה"ה בשארי דברים.
ולענין שכר ומי דבש שקורין מע"ד עיין בע"ת וט"ז ומ"א והאידנא נוהגין
שגם בזה כ"א מברך לעצמו [פמ"ג] ולענין יין משמע מרמ"א וכן מבואר מד"מ
דגם לדידן מהני הסיבה או ישיבה אבל כמה אחרונים העלו דאף ביין טוב שיברך כ"א לעצמו
משום דהאידנא אין העולם רגילין לקבוע עצמן על היין ובאמת לדינא תלוי זה במנהג המקומות
דבמקום שמצוי הרבה יין ורגילין לקבוע עליו בודאי מהני הסיבה או ישיבה להוציא אחד את
חבירו. וכמדומה שכעת המנהג פשוט ברוב המקומות שאין מוציאין אחד את חבירו כמעט בשום
דבר מאכל אף שהוא נגד הדין ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוין לצאת ולהוציא וכעין
זה מבואר בח"א כלל ה':
(יג) שכל אחד מברך לעצמו – ודוקא לכתחלה
אבל בדיעבד אם בירך וכוון להוציא חבירו והשומע נתכוין לצאת אף בלא הסיבה וישיבה כלל
נמי יצא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצג סעיף א
שנים שאכלו, אע"פ שבברכת המוציא
(א) א פוטר אחד את חבירו, (ב) מצוה ליחלק שיברך כל אחד בהמ"ז לעצמו; במה ד"א
כשהיו שניהם יודעין לברך בהמ"ז, אבל אם (ג) אחד יודע והשני אינו יודע מברך היודע
ויוצא השני אם מבין לשון הקודש אלא שאינו יודע לברך; * וצריך לכוין מלה במלה לכל מה
שיאמר. הגה: וצריך המברך (ד) שיכוין להוציאו (מרדכי ר"פ ג' שאכלו וב"י בשם
סמ"ג). (ה) אבל ב אם אינו מבין, * אינו יוצא בשמיעה; אבל ג' שאכלו (ו) אינם רשאים
ליחלק; ושנים שאכלו, (ז) מצוה שיחזרו (ח) אחר שלישי שיצטרף עמהם לזימון; וכן ארבעה
או חמשה אסור להם ליחלק, (ט) ג שכולם נתחייבו [ב] בזימון; ששה נחלקים, כיון שישאר זימון
לכל חבורה עד עשרה, ואז אין נחלקים עד שיהיו עשרים. (הגה: דאז (י) יכולים ליחלק, אם
ירצו; ונ"ל דה"ה בששה (יא) אינן מחויבים ליחלק, רק אם ירצו נחלקים). כיון
שנתחייבו בהזכרת השם, ומצוה לחזר (יב) אחר עשרה. ומיהו אם היו רבים מסובים יחד ואינם
יכולים (יג) לשמוע ד ברכת הזימון מפי המברך, (יד) ואינם רשאים ליחלק לחבורות של עשרה,
מפני שיצטרכו ה לברך (טו) בקול רם ו וישמע בעל הבית (טז) ז ויקפיד עליהם, יכולים ליחלק
לחבורות של ג' ג' ולברך בנחת כדי שלא ישמע בעל הבית, וזה טוב להם ממה שלא יצאו ידי
חובת (יז) ברכת זימון, שהרי אינם יכולים לשמוע מפי המברך.
בית יוסף אורח חיים סימן
קסא
ד שיעור נטילת ידים להרי"ף כל היד וכו'. בפרק כל הבשר (שם) ת"ר
קידוש ידים ורגלים עד לפרק לתרומה עד לפרק לחולין עד לפרק ופירש הרא"ש (סי' יא)
לקידוש ידים ורגלים עד מקום חיבור היד לקנה. לתרומה עד מקום חיבור האצבעות על גב היד.
לחולין עד פרק שני שבאצבעות. ואסיקנא משמיה דרבי יהושע בן לוי דעד לפרק בין לחולין
בין לתרומה לחומרא וכן הלכתא. וכתב ה"ר יונה בפרק אלו דברים (מא ריש ע"ב)
שלפירוש זה נוטל שני קשרים משאר אצבעות וקשר אחד מהגודל. ופסק הרוקח כלשון זה דלחולין
סגי כשיטול עד פרק אמצעי של אצבע אבל הרי"ף כתב ברייתא זו בפרק אלו דברים והוא
גורס קידוש ידים ורגלים עד לפרק לחולין עד לפקק לתרומה עד לפרק ופירש ה"ר יונה
שם והרא"ש בפרק כל הבשר דפקק הם הקשרים שבסוף האצבעות והכי פירושו קידוש ידים
ורגלים עד הפרק חיבור היד והזרוע. לחולין עד לפקק סוף האצבעות. לתרומה עד לפרק סוף
היד כמו בקידוש. וכתב ואסיקנא משום רבי יהושע בן לוי עד לפרק בין לחולין בין לתרומה
והלכתא כוותיה. וכתבו ה"ר יונה והרא"ש ולא כתב לחומרא דכיון דאמר עד לפרק
ממילא ידענא דהוי לחומרא עד הקנה. וכתב הרא"ש וחומרא יתירה היא ולא נהגו העולם
כן עכ"ל ודברי הרמב"ם (ברכות פ"ו ה"ד) סתומים והרשב"א בתורת
הבית (ארוך וקצר ב"ו ש"א) כתב שכדברי הרב אלפסי ז"ל נראה לו עיקר וכתב
רבינו ירוחם (ני"ו ח"ו קמו ע"ג) שכן נהגו העולם. ובאמת שכן ראוי לנהוג
כיון דלאו מילתא טריחא היא אמאי לא נפיק נפשין מפלוגתא ולא גרע הא ממאי דאמר רב חסדא
(שבת סב:) אנא משאי מלא חפני מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא ונכון להתנות ולומר שאינו
מקבל עליו דבר זה בתורת חובה אלא בתורת רשות כדי שאם איזה פעם לא יזדמנו לו כל כך מים
לא יצטרך להחמיר כמנהגו וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסא סעיף ד
שיעור נט"י, כל היד (כ) עד קנה
של זרוע; וי"א עד מקום חיבור האצבעות יב לכף היד, * (כא) וראוי לנהוג (כב) יג
כדעת הראשון.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסא סעיף ד
(כ) עד הקנה וכו' – ר"ל עד סוף
פיסת היד שהוא מקום חיבור היד והקנה:
(כא) וראוי לנהוג וכו' – ר"ל
אף דמדינא מי שירצה להקל כדעה שניה אין מוחין בידו דכל ספק בנט"י לקולא וכדלעיל
בסימן ק"ס סעיף י"א מ"מ לכתחלה ראוי להחמיר כדעה הראשונה וכן נוהגין
העולם ובספר עצי אלמוגים הוכיח שהרבה גדולי ראשונים סוברים כן ויש ליזהר מלהקל בזה
עי"ש ועיין בביאור הלכה:
(כב) כדעת הראשון – ומשמע דבשעת הדחק
שיש לו מים בצמצום יוכל לסמוך על דעת המקילין. וכתבו האחרונים דאם פיסת ידו מלוכלך
מזיעה וכה"ג לכו"ע צריך ליטול עד סוף פיסת היד:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסא סעיף ד
* וראוי לנהוג וכו' – מלשון זה משמע
דמצד הדין יש להקל כדעה שניה דהוא דעת הרבה פוסקים רש"י ותוספות והרא"ש ועוד
כמה ראשונים ואך לכתחלה ראוי לנהוג כדעה הראשונה דהוא דעת הרי"ף משום דלאו מלתא
דטריחא הוא ונפק נפשיה מפלוגתא וכמו שכתב בב"י ולענ"ד יש לעיין בזה בעיקר
הדין דהנה אף דבב"י כתב דבדעת הרמב"ם אין הכרע כבר כתב בספר מאמר מרדכי דבאמת
מוכח מפשטיות דבריו דסובר כדעת הרי"ף מדכתב בסתמא עד הפרק וע"כ דגריס כגירסת
הרי"ף דעד הפרק לעולם הוא מקום מיוחד דהוא חיבור גב היד וקנה הזרוע דאלו לדעת
התוספות וסייעתם היה לו לפרש עד איזה פרק וכמו שדייקו כן בתר"י והרא"ש מלשון
הרי"ף שסתם כן וגם הר"ח ס"ל כן כמו שכתב ברבינו יונה וגם הרשב"א
ס"ל הכי לדינא כדעת הרי"ף עי"ש שפירש בגמרא כדעת הרי"ף אף לפי
גירסא שלנו [ובפירושו מתיישב הסוגיא יותר דלדעת רש"י ותוספות אתיא קצת בדוחק עיין
בביאור הגר"א] וכדברי הרשב"א ממש מצאתי גם בסמ"ג שכתב כן ונסתייע לזה
מהירושלמי וכתב הסמ"ג דגם דעת הערוך כן הוא וכן באור זרוע כתב דיש להחמיר בזה
וכן הביא רבינו יונה בשם גמרת א"י דאיתא שם דשיעור נטילה הוא כל היד ומאחר שהר"ח
והרי"ף והרמב"ם [לפי פשטיות דבריו] והערוך וסמ"ג ורשב"א כולם קיימי
בחדא שיטתא להחמיר וגם מירושלמי משמע כן וגם באו"ז מחמיר בודאי יש להחמיר בזה
מצד הדין ומה שהביא במ"א בשם הזוהר דהשיעור הוא עד סוף האצבעות אין ראיה כ"כ
כיון דגם בגמרא במחלוקת היא שנויה ומצאתי כעין דברינו אח"כ בספר עצי אלמוגים וז"ל
[אחרי אריכת דבריו] הנה הראיתיך בעיניך שדעת גדולי הראשונים הלא המה הרי"ף והרמב"ם
ור"ח והסמ"ג והריב"א והערוך והרשב"א שמדינא דגמרא צריך נטילה עד
מקום חבור היד והזרוע ולכן נ"ל דחייב כל אדם לנהוג כן מדינא ולא מטעם חומרא ודלא
כמו שראיתי מקצת אחרונים שכתבו הנוהג כן צריך להתנות שאינו עושה כן לעיכוב אלא מטעם
חומרא ושמעתי מקצת ההמון נמשכים אחרי הדין הזה ומזלזלים שלא ליטול ידיהם כ"א עד
מקום חיבור האצבעות ולענ"ד בכלל מזלזלי בנט"י אף הם יחשבו עכ"ל ומ"מ
נראה לענ"ד דהסומך להקל על דעה שניה בשעת הדחק כשאין לו מים אין מוחין בידו דכמה
ראשונים קיימי בשיטה זו הלא המה רש"י ותוספות והרא"ש וכן נמצא גם בסמ"ק
ומרדכי וריטב"א ושבולי לקט ומהרש"ל. ודע עוד דכהיום שנוהגין העולם כדעה הראשונה
ליטול כל היד מה מאד טוב ליזהר שלא לצמצם בשיעור מים אלא יטלנה בשפע דאם יצמצם רק כשיעור
רביעית עלול מאד שישאר חלק מהיד בלי נטילה וצריך להשגיח הרבה על זה:
רמב"ם הלכות תרומות
פרק יא הלכה ז
כל האוכל תרומה אפילו פירות צריך נט"י
אע"פ שהיו ידיו טהורות כמו שיתבאר במקומו, ואינה נאכלת עם הזר על השלחן גזירה
שמא יאכל ממנה, ותרומת חוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן ואינה צריכה נט"י כחולין,
ואין סכין תרומה בידים מסואבות, נפל על בשרו משפשפו בידים מסואבות, אבל סכין את הקטן
בשמן תרומה בתוך שבעה, שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל.
רמב"ם הלכות מקוואות
פרק יא הלכה יא
כבר ביארנו בפרק ששי מהלכות ברכות
כל מיני המים הפסולין לנטילת ידים והכשרן, וכל הכלים שנוטלין בהן לידים ושאין נוטלין,
ואי זו נתינה היא מכח נותן וכשירה ואי זה נתינה אינה מכח נותן ופסולה, וכל אותן הדברים
שביארנו שם בנטילת ידים לפת חולין כך הן לתרומה, וכשם שכל ספק ידים טהורות לחולין כמו
שביארנו שם, כך הן לתרומה כל ספק ידים טהור.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסא סעיף א
צריך (א) ליזהר מחציצה, שכל דבר שחוצץ
בטבילה חוצץ בנטילה, * כגון: (ב) צואה שתחת הצפורן (ג) א שלא כנגד הבשר, ובצק שתחת
הצפורן אפילו כנגד הבשר, (ד) ורטיה (ה) שעל [ב] בשרו, (ו) ב וטיט היון, וטיט היוצרים;
(ז) אבל (ח) ג במיעוטו, שאינו * מקפיד, ד אין לחוש. הגה: ומ"ה לא נהגו לנקר (ט)
הטיט ה שתחת הצפרנים, לנטילה, משום דהוי כמיעוטו שאין מקפיד, כי אין מקפידים על זה
לנטילה (הגהות סמ"ק והגהות אשר"י פ' אלו דברים) אבל אם היה (י) ו מקפיד,
* הוא צריך לנקרן, וכן עיקר. ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה, כי יש אומרים שאין
שייך חציצה לנטילה, אבל העיקר כסברא הראשונה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסא סעיף א
(א) ליזהר – אקדים לזה הקדמה קצרה
והוא דלענין טבילת הגוף קי"ל דצריך ליזהר שלא יהיה חציצה והיינו שלא יהיה שום
דבר מודבק על הגוף בעת הטבילה דעי"ז לא יהיה אותו המקום ראוי לביאת מים ואם היה
חציצה לא עלתה לה טבילה ואף דמן התורה לא הוי חציצה אלא א"כ היה החציצה על רוב
בשר הגוף מדרבנן אסור אפילו אם היה החציצה על מיעוט הגוף גזירה אטו רובו אך לא אסרו
חכמים אא"כ כשדרך בני אדם להקפיד עליו שישאר כך אף שעתה בעת הטבילה אין מקפיד
ע"ז אבל דבר שאין דרך להקפיד אינו חוצץ אא"כ היה מכוסה רוב הגוף דאז אסור
מדרבנן אפילו כשמודבק עליו דבר שאין דרך להקפיד עליו. ולענין נט"י ג"כ אף
שהוא מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"כ אם יש חציצה על רוב היד דהיינו
על רוב מקום הנטילה אסור אפילו אם אין דרך בני אדם להקפיד עליו ואם היה רק על מיעוט
היד אינו אסור אא"כ הדרך להקפיד ע"ז ועתה נבאר דברי השו"ע. מש"כ
ליזהר מחציצה היינו שיסיר מהידים קודם הנטילה כל דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו להסירו
ואם נטל ידיו ואח"כ נמצא עליו דבר חוצץ בין על מיעוט היד בין על רוב היד תלינן
להקל שנתהוה אח"כ אך לכתחלה ראוי שיעיין קודם נטילה אם אין עליו דבר חוצץ:
(ב) צואה שתחת הציפורן וכו' – היינו
זוהמת הצפרנים שדרך להקבץ שם אבל צואה ממש אפילו כנגד הבשר מסתברא שלא חשיב נטילה אם
מצאו שנשאר שם:
(ג) שלא כנגד הבשר – כגון אם הצפורן
גדול ועודף על בשר האצבע והצואה שיש שם תחת עודף זה דרך רוב בני אדם להקפיד לנקותם
משום מאוס משום הכי חוצץ וצריך להסיר אותה הזוהמא קודם הנטילה ובבצק דרך בני אדם להקפיד
אפילו נגד הבשר ועיין ביו"ד קצ"ח דקחשיב שם עוד כמה דברים שחוצצים אלא דפה
חשב דברים המצויים וכתב הא"ר בשם ס"ח דנכון מטעם זה שלא יגדל אדם את צפרניו:
(ד) ורטיה – הוא מה שנותנין חלב או
דונג או שאר דבר משיחה על סמרטוט להניח על הכאב [ערוך]:
(ה) שעל בשרו – ואף דמבואר לקמן בסימן
קס"ב ס"י דא"צ ליטול כלל על מקום הרטיה ומטעם דכיון שאינו יכול ליטול
באותו מקום הוי כמו שנקטעה אצבעו דא"צ ליטול רק שאר מקום היד התם הלא מיירי ביש
לו מכה ולכך לא חיישינן שיסיר מקום הרטיה ויגע בבשרו להאוכלין דכאיב ליה אבל הכא מיירי
שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא במקום הנטילה ואין לו צער בנטילתו ויוכל להסיר הרטיה מתי
שירצה א"כ יש לחוש שיסיר הרטיה בתוך הסעודה ויגע בבשרו להאוכלין ולכך צריך להסיר
הרטיה וליטול ידיו דאם יטול כשהרטיה על ידו יהיה חציצה:
(ו) וטיט היון וכו' – פי' טיט הבורות
דהוי כמו טיט היוצרים שהם נדבקים מאד ומונעים המים מלבוא תחתיהם אפילו כשהם לחים וה"ה
שאר מיני טיט כשהוא יבש ונדבק בבשר חוצצין בכל זה בין ע"ג היד בין תחת הצפורן
אפילו כנגד הבשר [אם לא שהיה דבר מועט כ"כ שאין דרך בני אדם להקפיד ע"ז דאז
אין חוצצין בכל מקום שימצאו וה"ה בצואה ובצק כה"ג כמו שכתבתי בבה"ל]
אך היכא שמלאכתו בטיט כגון העושה לבנים או קדרן וכדומה בודאי אינו חוצץ בכל מקום שימצאו
כיון שאומנתו בכך ואינו מקפיד בזה וכדלקמיה בס"ב אם לא שהיה רוב מקום הנטילה מכוסה
בזה:
(ז) אבל וכו' – דין זה קאי על ריש
הסעיף בעצם דין חציצה דאם נמצא שום דבר חוצץ על מיעוט היד ואין מקפיד אין לחוש ודעת
הטור דאף באלו שזכר המחבר מקודם דהוא מדברים שדרכן של רוב בני אדם להקפיד מ"מ
אם הוא אינו מקפיד אינו חוצץ אבל דעת המ"א ושארי אחרונים דבכל אלו שזכר המחבר
לא אזלינן בתריה כ"א בתר רוב בני אדם:
(ח) במיעוטו שאינו מקפיד – ואם רוב
היד מכוסה דהיינו רוב מקום הנטילה אע"פ שאין מקפיד חוצץ:
(ט) הטיט – המ"א פירש דקאי רק
על שכנגד הבשר ואפילו טיט היון והיוצרים משום דבאלו מדינות אין מקפידין ע"ז והוי
כמיעוטו שאין מקפיד אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידים אפילו בצואה וחוצץ
אף שהוא אינו מקפיד וכדבריו העתיקו הח"א והדה"ח ויש שמקילין בצואה וסתם טיט:
(י) מקפיד הוא – משמע אע"פ שהרוב
אינן מקפידין כיון דהוא מקפיד אזלינן בתריה וחוצץ ומ"מ נראה דהיינו דוקא בטיט
היוצרים או בטיט יבש אבל בטיט לח או בעפר שתחת הצפורן כנגד הבשר שאינו נדבק כ"כ
אין להחמיר ובפרט אם כל היום אין דרכו להקפיד רק כשמגיע לנטילה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסא סעיף א
* כגון צואה שתחת הצפורן שלא וכו'
ובצק וכו' – וה"ה אם נמצא גילדי צואה [היינו מלמולי זעה שנתיבש] בשאר מקומות שעל
היד כדאיתא במשנה פ"ט דמקואות וכן בצק אם לא שנמצא מעט מן המעט שאין דרך בני אדם
להקפיד ע"ז דאז גם תחת הצפורן אינו חוצץ בין בצואה ובין בבצק כדאיתא בב"י:
* מקפיד וכו' – עיין במ"ב ובשעה"צ
ואף דמבואר ביו"ד קצ"ח סט"ו בהג"ה דאם מקפדת אפילו בדבר לח חוצץ
לענ"ד ברור דהרמב"ם שם דס"ל דטעם לח הוא מפני שנמחה במים ע"כ דלא
ס"ל כן כדמוכח שם בב"י גופא בהעתיקו דברי המרדכי ע"ש ורק דהרמ"א
חשש שם לענין טבילה לדברי הרוקח והמרדכי דטעם לח הוא משום שאינה מקפדת וכאן בעניננו
לענין נט"י בודאי יש להקל כדעת הרמב"ם וכעין זה מצאתי בא"ר ובמגן גבורים
לענין דיו לח:
* הוא צריך לנקרן – ובשבת ג"כ
מותר לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרנו רק שלא יגרור את הצפורן [א"ר ודה"ח]:
רמב"ם הלכות ביאת
המקדש פרק ה הלכה טז
כיצד מצות קידוש, מניח ידו הימנית
על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ושוחה ומקדש, וכל החוצץ בטבילה
חוצץ בקידוש ידים, ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהוא כעבודה, ואין עבודה אלא מעומד שנאמר
לעמוד לשרת.
