רי"ף ברכות דף מא:
גמ' חולין קז.
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא33:30 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 37:05 דקות .
1)נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה
עליהן כל היום 1
3)אם הכניס ידיו לתוך כלי של מים
ושכשך ידיו בהם 8
4)חבית שיש בה מים, מניחה על ברכיו
ונוטל ממנה לידים 10
5)הכל כשרים ליתן מים לידים.. 13
7)לכתחלה יכוין הנוטל לנטילה המכשרת
לאכילה 16
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה יז
נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל
היום ואינו צריך ליטול את ידיו לכל אכילה ואכילה והוא שלא יסיח דעתו מהן, אבל אם הסיח
דעתו מהן צריך ליטול ידיו בכל עת שצריך נטילה.
טור אורח חיים סימן קסד
אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה
עליהם כל היום כתוב בספר המצות הולכי דרכים חשובים כשעת הדחק ואם אחר שהתנה שחרית נזדמנו
לו מים לא יברך (ס"א נוטל ומברך) יראה שפוסק כאותו לשון שאינו מתיר בתנאי אלא
ע"י הדחק וכ"כ ה"ר פרץ ודוקא היכא דלא שכיחי מיא ודוקא שחרית ודוקא
שלא יטנפו אבל א"א הרא"ש ז"ל מתיר אפילו שלא ע"י הדחק ומיהו פירש
רש"י ובלבד שיזהר מלטמאם ומלטנפם וכ"כ הרמב"ם ז"ל ובלבד שלא יסיח
דעתו מהם:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסד
א אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום. בפרק כל הבשר (קו:)
ואיתמר עלה בגמרא (קז.) אמר להו רבי אבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא שכיחי לכו
מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו לכולי יומא איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק
לא ופליגא דרב ואיכא דאמרי אפילו שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב. וכתב הרא"ש (סי'
יב) ועבדינן כי האי לישנא דלא פליג אדרב. וכן כתב שם הרשב"א (ד"ה ולענין
ליטול) וכן כתב ג"כ ה"ר יונה בסוף פרק אלו דברים (מא: ד"ה ולענין) דכיון
דנטילה מדרבנן בשל סופרים הלך אחר המיקל. וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם (ברכות פ"ו
הי"ז) שכתב דין זה סתם ולא חילק בין שעת הדחק ללא בשעת הדחק. ורבינו חננאל פסק
כלישנא דמחמיר ותמהו עליו ה"ר יונה והרשב"א וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה
ולענין) שנראה שסמך על מאי דאמרינן בגמרא (קו.) דמים ראשונים האכילו החזיר ומפני חששא
זו שמא יבואו להאכילו מאכל אסור כשיראו שאינו נוטל ידיו פסק להחמיר שאין לו להתנות
כן אלא בשעת הדחק ולענין הלכה כיון דכל הוי רבוותא פליגי על רבינו חננאל נקטינן כוותייהו:
ומ"ש רבינו בשם ספר המצות לשון סמ"ג (עשין כז הל' נט"י קיב ע"ג)
כך הוא פוסק רבינא שנוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו איכא דאמרי דוקא
בשעת הדחק ואם אחר שהתנה נזדמנו לו מים נוטל ומברך וי"א אפילו שלא בשעת הדחק והולכי
דרכים שעת הדחק היא ואם אחר שהתנה שחרית נזדמנו לו מים לא יברך ע"כ. ומדכתב אחר
שני הלשונות והולכי דרכים שעת הדחק היא וכו' מדייק רבינו שנראה שפוסק כלישנא דלא שרי
אלא בשעת הדחק: ומ"ש רבינו בשם ה"ר פרץ הוא בסמ"ק (סי' קפא) וזה לשונו
נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו. הג"ה (אות ה) ועל זה סומכים הולכי
דרכים לאכול בלא נטילה בדרך וחשבי להו לא שכיחי מיא לפי שהם בדרך אמנם אם ימצא להם
מים תוך פרסה יש להמתין כדאמרינן לנטילת ידים ד' מילין וי"מ דאהתנה שחרית קאי
ד' מילין וצ"ע ע"כ. ודוקא היכא דלא שכיחי מיא ודוקא שחרית ודוקא שלא יטנפו
עכ"ל. והגהות מיימוניות (דפוס קושטא ספ"ו) כתבו כל דברי סמ"ק והגהתו
ובמקום וי"מ כתוב לפי שי"מ והיא הגירסא הנכונה: ומ"ש רבינו [פרץ] דדוקא
שחרית למדו מדברי התוספות שכתבו שם נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום תימה דאמרינן
בפרק ערבי פסחים (קו:) הנוטל ידיו לא יקדש משום דקידוש מפסיק בין נטילת ידים לסעודה
ואמרינן בפרק אלו דברים (ברכות נב.) מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלים משום דתיכף לנטילת
ידים סעודה והשתא הא מועיל תנאי אפילו כל היום ואומר רבינו תם דהני מילי כשמתנה שחרית
ועוד י"ל דאע"ג דמועיל תנאי לרב אף שלא בשעת הדחק היינו אם אין מים בסמוך
אי נמי יש לו וצריך לדברים אחרים עד כאן וסמך ה"ר פרץ על תירוצא קמא לומר דלא
מהני תנאי אלא דוקא כשמתנה בשחרית: וה"ר יונה בפרק אלו דברים (מא: ד"ה נוטל)
תירץ מה שהקשו התוספות מדתנן מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין דהתם שלא התנה בנטילת
שחרית ונתחייב ליטול בשעת אכילה בזה אמרו תיכף לנטילה סעודה דמאחר שנוטל ידיו לאכול
יש לו לאכול מיד שלא יסיח דעתו בנתיים אבל בזה שאינו מחוייב ליטול בשעת אכילה שהרי
שמר אותם מהבוקר והתנה עליהם לא אמרו תיכף לנטילה סעודה עד כאן ואפשר שזו היתה כוונת
רבינו תם כשתירץ דהני מילי במתנה שחרית וכל שמתנה שלא בשעת אכילה מתנה שחרית קרי ליה
שאם לא כן מה טעם לחלק בין תנאי דשחרית לתנאי דשאר היום לומר דבשחרית מהני ובשאר היום
לא מהני. ועל מה שהקשו התוספות מנטל ידיו לא יקדש תירץ רבינו יונה בפרק אלו דברים דמן
הדין סגי בנטילה ראשונה אבל מאחר שחכמים תקנו לקדש תחלה והוא לא עשה כן קנסו אותו לחזור
וליטול ידיו שנית: ומ"ש בהגהות סמ"ק שאם ימצא להם מים תוך פרסה יש להמתין
כ"כ במרדכי פרק אלו דברים (סי' קצה):
ומ"ש רבינו אבל א"א ז"ל
מתיר אפילו שלא ע"י הדחק ומיהו פירש רש"י ובלבד שיזהר מלטמאם ומלטנפם. נ"ל
דהכי קאמר במה שכתב ה"ר פרץ דדוקא היכא דלא שכיחי מיא חולק א"א ז"ל
ומתיר אפילו שלא ע"י הדחק אך במה שכתב ודוקא שלא יטנפו אין חולק עליו ואדרבה רש"י
כתב כמותו וכן כתב הרמב"ם ובלבד שלא יסיח דעתו מהם: כתב הכל בו (סי' כג טו ע"ג)
שאם הניח ידיו אחר נטילה בבתי ידים שפיר דמי: וכתב הרשב"א בפרק כל הבשר (קו: ד"ה
אמר רב) פירש רש"י ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם וממנה אתה למד דמי שנטל ידיו שלא
על דעת אכילה אפילו לשעתו צריך נטילת ידים על שם אכילה ע"כ וכבר כתבתי בסימן קנ"ט
(קלו. ד"ה אבל כל) שהרשב"א סובר שהנוטל ידיו צריך שיכוין שהוא נוטל לאכילה
והארכתי שם בדבר: כתב המרדכי בפרק אלו דברים (סי' רד) ודוקא כשנזהר כל היום שלא טינפם
אבל אם טינפם אין מועיל התנאי כי אם היכא שאין מים בעיר ואיכא טורח לבקש ע"כ.
משמע מדבריו שאם אין מים נמצאים אלא בטורח אע"פ שטינפם מועיל התנאי וכבר כתבתי
טעמו בסימן קנ"ח (קלב: ד"ה וכתב הר"ן):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסד סעיף א
* נוטל אדם ידיו שחרית (א) ומתנה עליהם
כל היום, (ב) א אפילו שלא בשעת הדחק, ובלבד (ג) ב שלא יסיח דעתו מהם (ד) (ג ולא יטנפם)
(טור); (ה) ואם מים ד מצויים לו, טוב שיחזור ויטול ידיו, אבל לא יברך. הגה: והא דמהני
תנאי, דוקא בנטילה (ו) ה שאינה צורך אכילה, דומיא דנטילת שחרית, אבל אם נוטל לצורך
אכילה * (ז) ו לא מהני תנאי באותה נטילה (ב"י בשם הר"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסד סעיף א
(א) ומתנה עליהם – בפיו או עכ"פ
שיכוין בלבו שיעלה לו נטילה זו לכל האכילות שיאכל בכל היום. וצריך ליזהר שתהיה הנטילה
בהכשר כל הדברים הנצרכים לנט"י לאכילה כגון בכלי שלם ובכח גברא ובמים שלא נשתנו
מראיהן ושלא נעשה בהן מלאכה וכמבואר בסימנים הקודמים אף דבנט"י שחרית אין קפידא
כ"כ בכל אלו הדברים כמבואר בסימן ד' זה כיון שהוא לאכילה שאני:
(ב) אפילו שלא בשעת הדחק – ויש מן
הפוסקים שכתבו דאין להקל בזה כ"א בשעת הדחק כגון שהולך בדרך וירא שלא ימצא שם
מים וכן כשיושב בעגלה עם עו"ג ואין ממתינין עליו כשירד ויחפש אחר מים חשיב שעת
הדחק אף שהוא יודע שיש מים בדרך ההיא ומהני כשנוטל שחרית ומתנה ועיין לקמיה סוף סק"ד
מש"כ בזה:
(ג) שלא יסיח דעתו – משמירת ידיו שלא
יגעו במקום הטינופת [וזהו שכתב הרמ"א ולא יטנפם הוא פירוש דברי המחבר והאי ולא
ר"ל שלא] ואפ"ה אף שידיו נקיות הצריכו ג"כ להתנות מקודם שיהיה עולה
לו הנטילה לאכילה משום דנט"י בעי כונה לאכילה ולהפוסקים דלנטילה לא בעי כונה כמבואר
בסימן קנ"ט סי"ב י"ל דלהכי צריך תנאי דכיון דלכל היום הוא אין סומכין
על שמירתו שמא ישכח ולאו אדעתיה אא"כ התנה דאז נותן לב להזהר יותר:
(ד) ולא יטנפם – טינוף הפוסל בנטילה
הוא רק מצואה או זיעה כל שהוא ואפילו רק נגע במקומות המכוסים בגופו וכדלקמיה בס"ב
אבל טינוף עפר וטיט בעלמא אינו פוסל הנטילה. כתבו הפוסקים דאם הכניס ידיו בבתי ידים
מיד אחר הנטילה ולא הוציאן מועיל דתו ליכא חשש היסח הדעת דבודאי נשמרו ידיו. כתבו השכנה"ג
וא"ר שהאידנא נהוג עלמא שלא להתנות משום שאינן יכולין ליזהר שלא יסיחו דעתם משמירת
הידים לכך מנעו התנאי מכל וכל [והעתיקם גם בדה"ח] ומ"מ נראה דהכל לפי ערך
הדחק דבדחק גדול יש לסמוך על התנאי אף עכשיו ורק שצריך זהירות וזריזות יתירה לשמירת
ידים ולכן יניח ידיו בבתי ידים וגם מ"מ אם יזדמן לו מים יטלם פעם שנית וכדלקמיה
וכ"כ בח"א:
(ה) ואם מים מצוים – טעם הדבר דיש
דעות בפוסקים שסוברין דאפילו אם נקל ליטול בשחרית שלא בשעת הדחק היינו שלא היה שעת
הדחק לגמרי אבל מ"מ אין מים מצוים סמוך לו שהוא צריך לטרוח אחריהם ולהשיגם אבל
אם מצוים בסמוך לו בזה לא מקילינן כלל והמחבר חש לכתחלה לדעה זו ולכך כתב שטוב לחזור
וליטול:
(ו) שאינה צורך אכילה – דלאו דוקא
בנט"י שחרית כשקם יכול להתנות דה"ה בכל נטילה שאינה לצורך אכילה אף באמצע
היום כגון שנטל ידיו כשיצא מבהכ"ס או שנטל לדבר שטיבולו במשקה והתנה עליהם שיעלה
לו הנטילה לאכילה שיאכל אחר זמן דכיון שנטל לד"א ושלא בשעת אכילה לא חשו בה מה
שאין הסעודה סמוך להנטילה:
(ז) לא מהני תנאי – ר"ל שאם נוטל
ידיו לאכול ומתנה שיעשה דבר אחר קודם שיאכל סעודה זו עצמו זה לא מהני דהא בעינן תיכף
לנטילה סעודה עכ"פ לכתחלה כמסקנת המחבר בסימן קס"ו. מיהו אם נטל לצורך אכילה
והתנה שיעלה לו גם לאכילה שניה שיאכל באותו יום ושמר ידיו ג"כ מהני דלא גרע מנטל
לד"א כיון דאכילה שניה אין עכשיו זמנה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסד סעיף א
* נוטל אדם ידיו שחרית – ואף דבעינן
סמוך לנטילה סעודה [ועכ"פ שיהיה השלחן ערוך בשעה שנוטל וכדלקמן בסימן קס"ו
בטור ע"ש] היינו דוקא שנוטל בשעת אכילה דמאחר שנטל ידיו לאכילה עכשיו הצריכו חכמים
לאכול מיד שלא יסיח דעתו בינתים משא"כ בזה שנטל מקודם שלא בשעת אכילה דאין שייך
לחייבו לאכול מיד וכשבא אח"כ לאכול אין עליו חיוב נטילה עוד כיון ששמר ידיו ולא
הסיח דעתו והתנה עליהם מקודם [מרבינו יונה וכפי מה שכתבתי לקמיה בסוף המאמר ע"ש]:
* לא מהני תנאי באותה נטילה – עיין
במ"ב והנה מסתימת דברי הרמ"א משמע דאפילו מתנה קודם הנטילה שתעלה לו נטילה
זו אלאחר איזה שעה ג"כ לא מהני כיון דנטילתו הוא כדי לאכול בעינן שיסמיך סעודתו
לנטילתו ואינו מובן כ"כ דכיון שמתנה קודם נטילתו הרי הוא כנוטל שלא לצורך אכילה
דהא אין דעתו לאכול עכשיו [ומה שתירץ המ"א בסק"ה דהתם נוטל ידיו לצורך ד"א
והתנה שתעלה לו נטילה זו למה שיאכל אח"כ זה עדיף ממה שמתנה קודם נטילה שיהיה מהני
הנטילה אמה שיאכל אחר כך זהו דוחק] ובאמת המעיין בדברי רבינו יונה יראה שאינו מוכרח
כלל דתנאי לא מהני דאפשר שכונתו כשלא התנה קודם נטילה וא"כ נטילתו היה מסתמא ע"ד
לאכול תיכף ולהכי צריך להסמיך הסעודה תיכף אכן בהתנה קודם נטילתו לא מוכח מידי וראיה
עוד לדברינו ממה שמקשה אח"כ שם מנטל ידיו לא יקדש ע"ש דלדברינו ניחא קושיתו
דאף דהקידוש הוא אחר הנטילה מ"מ כיון שיודע שצריך לקדש אחר הנטילה קודם האכילה
הוי כאלו התנה בנטילתו ע"ד שיפסיק בקידוש ולמה אסור לקדש אח"כ אבל לפי דבריהם
שסובר ר"י דלא מהני תנאי כשנוטל ידיו לצורך אכילה להפסיק אח"כ א"כ מאי
מקשה על דינו מנטל ידיו לא יקדש [וכבר מצאתי שנתעורר ע"ז במחה"ש אך מה שתירץ
שם הוא דוחק גדול עי"ש] וכן מצאתי בריטב"א כשהקשה קושיא זו דרבינו יונה תירץ
בקיצור דהתם בשלא התנה [ואי אפשר לתרץ דכונת הרמ"א אם מתנה אחר נטילה דהא דומיא
דריש דבריו דמיירי בודאי בתנאי קודם הנטילה להרשב"א דטעם התנאי הוא משום כונה]
ואפשר עוד לומר דאפי' לרמ"א בפירוש דברי ר"י דאינו מועיל תנאי בנטילה לצורך
אכילה זהו דוקא בנוטל לאכילה על דעת לאכול תיכף אלא שרצונו לעשות באמצע איזה פעולה
כגון מזיגת הכוס וכדומה בזה אמרו שאינו רשאי ואינו מועיל תנאי דכיון שרוצה לאכול הרי
מחוייב בנטילת ידיו וממילא צריך להסמיך הסעודה לנטילה ולהכי מוטב שימזוג הכוס קודם
ואח"כ יטול ויסמיך סעודה לנטילה משא"כ בשאינו רוצה כלל לאכול עכשיו אלא שנוטל
ידיו ומכין עצמו שיוכל לאכול אחר זמן בזה אפשר מודה הרמ"א דהא אינו מחויב ליטול
ידיו עכשיו כיון שאינו רוצה לאכול ובשעה שרוצה לאכול נמצאו ידיו נקיות ואין עליו חיוב
נטילה ושפיר מועיל תנאי באופן כזה וכמו שכתב רבינו יונה סברא כזו לענין נטילת שחרית
וכן נראה מלשון הלבוש ע"ש:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ו הלכה יד
השוקת שדולה אדם בידו או בגלגל ונותן
לתוכה והמים נמשכין ממנה באמה והולכין ומשקין הירקות או הבהמה והניח ידיו בשוקת ועברו
המים ושטפו על ידיו לא עלתה לו נטילה, שהרי אין כאן נותן על ידיו, ואם היו ידיו קרובות
לשפיכת הדלי עד שנמצאו המים שטפו על ידיו מכח נתינת האדם עלתה לו נטילה.
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
ז וצריך שיבואו המים מכח אדם וכו' דאמר רבא האי אריתא דדלאי וכו'. בפרק
כל הבשר (קז.) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים ואין מטבילין בו את הידים אין
נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ואין מטבילין בו את הידים דהוי ליה מים שאובין
ואי מקרב לגבי דוולא דקא אתו מכח גברא נוטלין ממנו לידים ואי בזיע דוולא בכונס משקה
מילף לייפי ומטביל בו את הידים. ורבינו תפס מימרא זו פיסקי פיסקי ופירשה כפירוש רש"י:
וכתבו התוספות בפרק בא סימן (נדה מט. ד"ה אם) אהא דאיתא התם כיצד בודקין כלי חרס
לידע אם ניקב בכונס משקה והא דאמרינן בפרק כל הבשר אי בזיע דוולא בכונס משקה מילף לייפי
לאו היינו בכונס משקה דהכא דהתם איירי שהנקב כל כך גדול עד שהמים מקלחים והוי חיבור
על ידי ניצוק וכונס משקה דהכא שיורד טיף טיף כדאמרינן בסמוך מיהו אפשר דההוא כונס משקה
הוי כדהכא דהתם נמי מייתי האי כונס משקה דהכא דאמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין
ממנו לידים משמע דשוין ואע"ג דלא הוי ניצוק דבדבר מועט הוי חיבור לענין טבילת
ידים ע"כ. ורש"י כתב בפרק כל הבשר ואי בזיע דוולא בכונס משקה. כשהנקב מכניס
משקה גדול הוא קצת וקילוח היוצא ממנו נראה והשופך שופך דרך פיו לצינור והנקב מקלח מאחוריו
ליאור: ומשמע דכיון דחשיבי מים שבצינור מחוברים למי המקוה אע"פ שאין במים שבצינור
ארבעים סאה מטבילין בו את הידים אלא שרבינו ירוחם (ני"ו ח"ו) כתב פירוש ואם
יש באריתא ארבעים סאה טובלין בה את הידים ואפשר שטעמו דכיון דלא הוי האי ניצוק חיבור
לענין טבילת הגוף דיינו אם הקלנו בו לענין שלא יחשבו שאובים אבל מכל מקום צריך שיהיו
בהם ארבעים סאה כאילו לא היו מחוברין למקוה:
ומ"ש רבינו אע"ג דניצוק
כזה לא חשיב חיבור לענין טבילה. כלומר לענין טבילת כל גופו דניצוק אינו חיבור ועוד
דעירוב מקואות כשפופרת הנוד (מקואות פ"ו מ"ז) וטעמא דסגי לידים בניצוק כזה
הוא משום דלאו טבילה חמורה היא ולפיכך הקילו בה כן פירשו רש"י והתוספות (חולין
שם): והרי"ף כתב מימרא זו בפרק אלו דברים (מב. דיבור ראשון) והוא גורס אי בזיע
דוולא בכונס משקה אין נוטלין ממנו לידים דלאו כלי הוא וכתב הרא"ש בפרק כל הבשר
(סי' יד) ולגירסתו גם כן אין מטבילין בו דלא חשיב ליה חיבור בכונס משקה וכן נראה שהיה
גורס הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות ברכות (הי"ד) דין אריתא ולא כתב שאם ניקב
בכונס משקה שמטבילין בו ואע"פ שלא כתב גם כן שאין נוטלין בו בשניקב היינו לפי
שסמך על מה שכתב (הי"א) כלים שנשברו שבירה המטהרת אותם מידי טומאה אין נוטלין
מהם לידים: וכתבו הגהות מיימוניות דהא דבעינן כח אדם נפקא לן מדכתיב (במדבר יט יט)
והזה הטהור דבעינן כח גברא: כתב הרא"ה (חולין קז.) אהא דאריתא דדלאי הני מילי
בדולה ששופך ונותן לתוך החריץ עצמו אבל בנותן אותו חוץ לחריץ וממשיך אותן לחריץ כשרים
דשאובה שהמשיכוה כשרה לכולי עלמא לענין נטילת ידים ע"כ: ואמאי דאמרינן ואי מקרב
ידיה לגבי דוולא נוטלין ממנה לידים. כתב ה"ר יונה בפרק אלו דברים (מב. דיבור ראשון)
שר"ל שמשים ידיו קרוב למקום השפיכה אף ע"פ שאינו משים אותם תחת השפיכה ממש
נוטלין ממנו לידים דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין מכחו הן באין ודמיא להא דאמרינן
בחולין (טז.) השוחט במוכני וכו' כאן בסביבה ראשונה כאן בסביבה שניה וכן נראה מדברי
רש"י:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט סעיף ז
צריך שיבואו המים מכח נותן, לפיכך
צנור (לו) שדולה מים מן היאור ושופך בו ונמשכים ממנו המים להשקות השדה, אינו יכול ליתן
ידיו לתוכו כדי שיקלחו המים עליהם, מפני שאינם באים מכח אדם, שכבר פסק כח השופך; ואם
משים ידיו קרוב למקום השפיכה, אע"פ שאינו משים אותה תחת השפיכה ממש, עלתה לו נטילה,
דכל זמן שהם קרובים למקום השפיכה עדיין (לז) מכחו הם באים. (לח) ואם הטביל ידיו לתוך
הצנור הזה, אינם טהורות מכח טבילה, * ח מפני (לט) שהם שאובים; וה"מ בדולה, ששופך
ונותן לתוך הצנור עצמו, אבל אם נותן אותם (מ) חוץ לצנור וממשיך אותם לצנור והטביל בו
ידיו, טהורות, דשאובים (מא) שהמשיכוה, (מב) ט כשרה; ואפילו דולה ונותן (מג) לתוך החריץ
עצמו, אם הדלי נקוב מאחוריו (מד) י בכונס משקה, ובעוד ששופך דרך פיו לצנור מקלח מאחוריו
ליאור, מטביל בו את הידים, וטהורות, דחשיבי כאילו הטביל ביאור, דנצוק זה (מה) מחבר
הכלי ליאור וחשיבי מים שבצנור מחוברים למימי היאור, אע"ג דנצוק כזה לא חשיב חבור
(מו) יא לענין טבילה. (מז) ויש חולקין בזה ואומרים דגם לנט"י לא חשיב חיבור. הגה:
אין ליטול ידיו מאותן אבנים (מח) יב הקבועים לכותל ועשה להם בית קבול וברזא, אבל אם
היו (מט) כלי תחלה וחברם לכותל, (נ) נוטלין ממנו (אגודה פ' המוכר בית).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ז
(לו) שדולה מים וכו' – ר"ל שדולה
אדם מים מן היאור בדלי ושופך לתוך הצנור שיבואו ממנו לשדות ובא זה ליתן ידיו לתוך הצנור
[רחוק ממקום ששופכין בו] כדי שיקלחו המים על ידיו וסובר שיחשב לו לנטילה:
(לז) מכחו הם באים – ואף דנט"י
מכלי הוא דוקא כיון שהוא קרוב למקום השפיכה ששופך בדלי חשוב מכח הכלי ג"כ ופשוט
דאם שפך לתוך הצנור בכלי פסולה כגון במנוקב אף בנתן קרוב למקום השפיכה פסול דאינם באים
מכלי אם לא באופן המבואר לקמיה:
(לח) ואם הטביל ידיו – היינו שתחבן
במים שנתכנסו בתוך הצנור ובא להכשירן מכח טבילה כמבואר לקמיה בסי"ד דטבילה נמי
מהני לידים כשטובלן במעין או במקוה:
(לט) שהם שאובין – ואין מכשירין מכח
טבילה אלא במים הכשרין לטבילת הגוף ועיין לקמן בסט"ז דהראב"ד מכשיר בשאובין
ארבעים סאה בקרקע אך דבאמת רבים פליגי עליה כמ"ש שם בבה"ל:
(מ) חוץ לצינור וממשיך – ושיעור ההמשכה
שיתבטל שם שאובין עי"ז הוא ג' טפחים [פמ"ג מיו"ד סי' ר"א סל"ו]
ומחמת הצנור עצמו לא הוי שאובין דמיירי שלא היה עליו שם כלי כגון שלא נעשו בו ד' שפות
לקבל בתוכו דאלו היה הצנור עצמו כלי לא מהני ההמשכה דהא שאובין הן מחמת זה הצנור גופא
ואין שייך שם טבילה כלל:
(מא) שהמשיכוה – ואף דלענין טבילת
הגוף מחמירין בזה אם היו כל המים שאובין אף שהמשיכוה כמ"ש ביו"ד סימן ר"א
בנטילה דרבנן סמכו להקל על דעת המתירין שם [מ"א וש"א]:
(מב) כשרה – ודוקא שיש בו מ' סאה
[רש"ל וא"ר] דאף למאן דמיקל לקמן בסי"ד בפחות מזה הלא עיקר הדין דע"י
המשכה ג"כ קולא היא ולא מקילינן כולי האי. וגם צריך שיהיו המים מכונסין ולא זוחלין
והיינו שיסתום בסוף הצנור שיתכנסו המים:
(מג) לתוך החריץ – ר"ל לתוך החריץ
של הצנור:
(מד) בכונס משקה – ומבואר לעיל בס"א
דכשמוציא טיף אחר טיף כונס משקה הוא ויש רוצים לומר דבכאן צריך שיהיה גדול קצת שיהא
נראה הקילוח דאז חשיב מחובר למימי היאור ועיין בב"י לעיל בראש הסימן במה שהביא
בשם מהרי"ק דלפי זה הוי השיעור בנקב כעדשה:
(מה) מחבר הכלי ליאור – וה"ה
אם בא בספינה ואינו מגיע להטביל ידיו במי הים ואין לו כלי שלם רק כלי מנוקב ככונס משקה
דולה בו מן הים ומטביל ידיו בו שמימי הכלי מחוברים למי הים ע"י שהמים נוטפים דרך
הנקב [ש"ג ומ"א]:
(מו) לענין טבילה – דניצוק אינו חיבור
שם כלל וגם באופן דמהני שם עירוב לחבר המים הוא בשיעור גדול ולא ע"י ניצוק דק
כזה:
(מז) ויש חולקין – ורש"ל הסכים
כדעה זו מ"מ בשעת הדחק יש לסמוך על דעת המקילין דהוא דעת רוב הפוסקים. ואם טבל
ידיו ע"י הכשר חיבור הניצוק ואח"כ נזדמן לו ליטול כראוי לא יברך על נטילה
שניה דהא לרוב הפוסקים יצא ידי נטילה [א"ר] וקנים החלולים המקלחים מים מן היאור
אם הניח ידיו תחת הקילוח לא הוי נטילה דאף להסוברין בס"ח דלא בעי כח גברא פסול
משום דאין כאן כלי דהקנים אינם כלום שאין בהם בית קבול. וגם אין יכול להטביל ידיו ברע"ר
קאסטי"ן העומד סביבם והוא שנפסק הקילוח מן הקנים אבל בעת שהולך הקילוח מן הקנים
אם רוצה להטביל ידיו בהקאסטין י"ל דשרי לכו"ע אף להיש חולקין דניצוק רחב
כזה לכו"ע הוי חבור והוי כאלו מטביל בהיאור. כתבו האחרונים שאין ליטול ידיו מן
הפלומ"פ לפי שאינו כלי וכ"ז דוקא כשמניח ידיו סמוך למקום יציאת המים מן הצנור
הבולט אבל מותר להניח ידו אחת סמוך לארץ ובידו השניה ימשוך הפלומ"פ להביא עליו
המים ואח"כ יחליף ידיו או שחבירו ימשוך לו ומהני כ"ז משום דניצוק חבור והוי
כאלו טובל במעין עצמו אבל אם יחזיק ידיו גבוהות מן הארץ לא מהני הנטילה משום דהוי כטובל
בכיפין:
(מח) הקבועים – דלנט"י כלי בעינן
וכיון שהם קבועים בכותל הרי הן ככותל ואין שם כלי עליהן אע"פ שעשה להן בית קבול.
ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דדוקא ליטול מן הברזא דרך נטילה אבל לטבול בתוכן אם יש
בהן ארבעים סאה יש להכשיר מטעם טבילה דמותר במ' סאה כדלקמן בסי"ד ולא הוי כטובל
בכלי דכמחובר חשבינן ליה ומ"מ נראה פשוט דאין להקל בזה אלא בשהמים לא נשאבו ע"י
כלי [עיין לקמן בסט"ז בבה"ל שם]:
(מט) כלי תחלה וכו' – הטעם כיון שהיה
עליהם שם כלי תחלה בתלוש חשיב נטילה בכלי:
(נ) נוטלין ממנו – ר"ל דרך ברזא
שמסירה בכל שפיכה ושפיכה דחשיב עי"ז כח גברא וכמו שיתבאר בסוף ס"ט:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ז
* מפני שהם שאובין – עיין במ"ב
ומה דחשבו בזה שאובין הוא משום דנשאבו בדלי כמו שכתב תר"י אבל מחמת הצינור עצמו
לא חשיב שאובין דהצינור לאו כלי הוא וכמו שכתבו תוס' והרא"ש ואשכול וריטב"א
וכן מוכח מתר"י הנ"ל וכן מוכח מהרא"ה שמכשיר בזה ע"י המשכה והעתיקו
המחבר לקמיה לדינא והנה המ"א פירש דלדעת המחבר כלי הוא אלא דהטעם מפני שהיא מחוברת
לקרקע ונראה כטבילה וטבילה בשאובים ליכא אבל א"כ יקשה למה מתיר בזה ע"י המשכה
לצינור מטעם דשאובים שהמשיכוה בקרקע הלא כלי הוא וכבר נתעורר בזה הגרע"א בחידושיו
וכן הפמ"ג נדחק מאד בזה ונשאר בצ"ע אבל לפי מה שכתבנו דס"ל להמחבר כרוב
הפוסקים הנ"ל דלאו כלי הוא ניחא ומה דמשמע לכאורה בס"ח דהמחבר ס"ל דצנור
כלי הוא דאל"ה אין לו מקור למה שפסק שם לבה"ג דבכלי המחובר לקרקע לא עלתה
לו נטילה והיינו בחקקו ולבסוף קבעו כמו שכתבו הדרישה והפמ"ג יש לדחות דמאחר שלא
מצא המחבר מי שהחזיק בשיטת הבה"ג רק הרמב"ן והרשב"א ואינהו כתבו בהדיא
כן לא רצה להקל נגדם אח"כ מצאתי שגם הגר"ז תירץ כן. ודע דכל זה שהוצרכנו
לדחוק עצמנו הוא לפי פירוש הדרישה והפמ"ג בדברי המחבר לקמן בסעיף ח' אבל לפי מה
שכתב הגר"א שם דכונת הרשב"א והרמב"ן והמחבר שהביא דבריהם הוא בקבעו
ולבסוף חקקו ואז פסול לבה"ג לשכשך בו משום דהוי כקרקע והאי אריתא דדלאי היה נמי
קבעו ולבסוף חקקו אתי שפיר בפשיטות מה דמכשיר המחבר כאן בשאובין שהמשיכוה בצינור דהרי
האי צינור כקרקע גמורה היא ומה דפוסל לטבול בו משום שאובים הוא משום דנשאבו מתחלה בדלי
וכנ"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
ח וסברת הלכות גדולות (ברכות י.) שדחה רבינו הזכירוה התוספות (חולין קז.
ד"ה דלא אתו) והרא"ש בפרק כל הבשר (סי' יג) וכתבו שטעמו מדאיבעיא לן בפ"ב
דזבחים (כא.) מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא (שמות ל יט) ולא בתוכו משמע
דבקידוש ידים ורגלים מיבעיא ליה משום דכתיב ממנו אבל בנטילת ידים אפילו בתוכו מותר
וגם הרשב"א הזכיר שם (ד"ה האי אריתא) דעת הלכות גדולות וכתב ואם תאמר אם
כן תיקשי לן הא דאריתא דדלאי דאמרינן אין מטבילין בהם את הידים דשאובים הם ותירץ הרמב"ן
דהכא כיון שהוא בקרקע כעין הטבלה הוא וטבילה בשאובין ליכא אבל מישך ידיה במנא נטילה
היא ע"כ. וכתב עוד דאפילו להלכות גדולות אסור לשכשך ידיו בתוך כלי המחובר לקרקע
דהוו להו מים שאובים והיינו כעין אריתא דדלאי ובתורת הבית (ארוך ב"ו סוף ש"ג)
כתב סתם דברי הלכות גדולות לפסק הלכה: והתוספות והרא"ש כתבו על דברי הלכות גדולות
וקשה מה דאמרינן הכא אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ומיהו י"ל דבעינן
נטילה מן הכלי ובין נוטל ידיו בתוך הכלי ובין שופך מן הכלי על ידיו יש כאן נטילה מן
הכלי אבל הכא ידיו חוץ לכלי הם וכבר פסק כח הכלי כשהמים באים על ידיו הילכך אין כאן
נטילה מן הכלי שהצינור אינו כלי והא דנקט דלא אתו מכח גברא לאו דוקא כח גברא אלא משום
דלא אתו מכח כלי אי נמי משום דפליגי רבי יוסי ותנא קמא בפרק קמא דידים (מ"ה) דרבי
יוסי בעי כח גברא ותנא קמא לא חייש לכח גברא ושמעתין כר' יוסי והלכות גדולות כתנא קמא
וצריך להחמיר בדבר כיון דסוגיא דשמעתין כרבי יוסי. וגם הגהות מיימוניות (ברכות פ"ו
אות ו) כתבו בשם סמ"ג (עשין כז קיב ע"ד) דנראה דליתא לדברי הלכות גדולות
וכן דעת ספר התרומה (סי' עז) [בדק הבית] וכן דעת הרמב"ם פי"א מהלכות מקוואות
(ה"א) [עד כאן] וכתב מהר"י ן' חביב ז"ל הרי שהרא"ש השתדל לתת סעד
לדברי הלכות גדולות ולבסוף אמר וצריך להחמיר ובעבור זה כתב סתם המחבר דלא כהלכות גדולות
ומצאתי כתוב בשם הרשב"א שבטל גם כן זו הראיה כדי לקיים דברי הלכות גדולות וגם
כן כתבו בשם גאון כדברי הלכות גדולות וראוי לסמוך על דבריהם בשעת הדחק או בדיעבד כגון
מי שנטל ידיו תוך הכלי ובירך על נטילת ידים טוב הוא שיחמיר ויטול פעם אחרת מתוך כלי
אבל לא יברך כי כבר יצא ידי נטילה לדעת הני רבוותא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט
סעיף ח
(נא) אם הכניס ידיו לתוך כלי של מים
ושכשך ידיו בהם, * אם הכלי יג מחובר לקרקע, (נב) לא עלתה לו נטילה; ואם אינו מחובר
לקרקע, (נג) יד י"א שעלתה לו נטילה, (נד) וי"א שלא עלתה לו, (נה) ובשעת הדחק
(נו) יכול לסמוך על דברי המתירים; ואם אח"כ נזדמן לו ליטול בדרך נטילה, * (נז)
נוטל טו בלא ברכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ח
(נא) אם הכניס ידיו וכו' – אקדים קצת
כדי שיובן דברי הסעיף והוא. דהנה רוב הפוסקים אוסרין לטבול ידיו בכלי במקום נטילה משום
דס"ל דבעינן בנטילה כח גברא והיינו שיבואו המים על ידיו מכח אדם ששופך עליהם וכנ"ל
וסברת המקילין בזה משום דסבירא להו דלא בעי כח שופך על ידיו בנט"י ורק שיטול מכלי
ולכן טבילה בתוכו חשיב להו כמו נטילה ממנה:
(נב) לא עלתה נטילה – היינו אף לאותן
דסבירא להו דטבילה בכלי כנטילה הוא היכא שחיבר הכלי להקרקע גרע דנראה דבא להכשיר מטעם
טבילה כמו במקוה וטבילה בשאובין ליכא ועיין בבה"ל:
(נג) י"א שעלתה – ולא בעינן מים
אלא כשיעור רביעית דכנטילה ממש חשיב לדידהו וכח שופך ס"ל דלא בעינן בנט"י:
(נד) וי"א וכו' – ואפילו יש בהם
ארבעים סאה והטעם משום דבעינן כח שופך שיתן על הידים דוקא וכנ"ל וגם דמדמינן לקידוש
ידים דמקדש דקי"ל דפסול לטבול הידים בתוך הכיור כדאיתא בזבחים [כ"ב]:
(נה) ובשעת הדחק – כגון שאין לו כלי
אחרת וכלי זו אינו יכול לטלטלה:
(נו) יכול לסמוך – וט"ז הביא
בשם רש"ל דחולק ע"ז ודעתו דגם בשעת הדחק אין לסמוך ע"ז דכל הפוסקים
חולקים על זה וכן משמע מהגר"א. ונראה דאפילו מי שירצה לסמוך בשעת הדחק להקל כדברי
השו"ע מ"מ לא יברך על נטילה זו ומצאתי שגם הגר"ז וח"א הסכימו כן
עוד כתבו דיאכל אז ע"י שיכרוך ידיו במפה:
(נז) נוטל בלא ברכה – דשמא הלכה כהמקילין
וכבר יצא ע"י מה ששכשך ידיו בהם לשם נטילה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ח
* אם הכלי מחובר לקרקע וכו' – עיין
במ"ב הטעם והוא מע"ת ודרישה והביאם הא"ר וכן בפמ"ג ועיין בע"ת
שכתב דמלבוש משמע דדוקא כשהיה מחובר מעיקרא קודם שחקק [ומשום דאין עליה שם כלי כלל
וכנ"ל בס"ז לכן לא מועיל בה הטבילה במקום נטילה ומשום טבילה עצמה דלא מהני
אפשר משום דבא מתחלה המים למקום זה ע"י כלי והוי שאובין א"נ משום דלית בה
מ' סאה לכך ס"ל להחמיר בזה] אבל בחקקו ולבסוף קבעו כמו דמותר ליטול ממנה דרך הברזא
כנ"ל בס"ז דכלי הוא כן מותר ג"כ לטבול בתוכה. והנה אף שהע"ת כתב
על הלבוש דלא נהירא מצאתי בדברי הגר"א שכתב כן בהדיא ובאמת אף דמלשון המחבר משמע
קצת כדברי האחרונים הנ"ל ברמב"ן ורשב"א גופא שמהם הוא מקור הדין יותר
נראה כפירוש הגר"א דלא באו לחדש גזרה משום דנראה כטובל אלא משום דאין עי"ז
שם כלי לנטילה דנחקק במחובר לקרקע ע"כ ההכשר לאו משום נטילה אלא משום טבילה וטבילה
אין בזה דעכ"פ שאובין הן שנשאבו בדלי לתוך זה הכלי ומדמין אותה לטבילת הגוף דליתא
בשאובין ובריטב"א מוכח בהדיא כן ע"ש:
* נוטל בלא ברכה – עיין במ"ב
והנה אף שהט"ז בשם רש"ל דחה לגמרי דעת המחבר וצריך לחזור ולברך מ"מ
לדינא אין לזוז מדברי המחבר דכל עיקר טעם החולקין עליו משום דהוא נגד סוגיא דחולין
דמפשוטו משמע דפסול בלי כח גברא וכמ"ש הרש"ל שם ולפי הנ"ל דכמה ראשונים
ישבו לדבריו ואמרו דג"ז חשיב כח גברא ע"י השכשוך שמשכשך ידיו בהמים ומדהעתיקו
לדבריו משמע לכאורה דס"ל כוותי' בזה ואף דהא"ר הביא כמה וכמה ראשונים דפליגי
עליה עכ"פ בדיעבד בודאי אין לחזור ולברך:
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
ט – י חבית שיש בה מים מניחה על ברכיו וכו'. בפרק קמא דידים (מ"ה)
תנן מניח חבית בין ברכיו ונוטל ומטה חבית על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים רבי יוסי פוסל
בשני אלו ופירש רבינו שמשון מטה החבית על צדה ונוטל ולא דמי להא דאמר רב פפא (חולין
קז.) האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דהתם ששפך מן הדוולא לצינורות כשהמים נופלים
מן הצינורות על ידיו אין זה חשוב מכח גברא אבל הכא שהאדם עצמו הטה החבית אפילו הלך
וישב לו אח"כ והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו כח גברא הוא אי נמי האי תנא
דמכשר בקוף לא חייש אכח גברא וסוגיא דהתם כרבי יוסי שפוסל בשני אלו כלומר במטה חבית
ובקוף וטעמא דתרווייהו משום דבעי כח גברא אבל מניח חבית בין ברכיו שברכיו מסייעין לשפוך
הוי כח גברא ע"כ. וכבר כתבתי בסמוך שדעת התוספות והרא"ש לפסוק כרבי יוסי
וכן דעת הראב"ד וה"ר יונה (ברכות מב. ד"ה וכתב) וכן דעת סמ"ג
(שם) וסמ"ק (סי' קפא) והתרומה (שם) אבל הרמב"ם (ברכות פ"ו הי"ג)
פוסק כתנא קמא. וכתב ה"ר יונה בפרק אלו דברים (שם) שכן נראה שהוא דעת רב יהודאי
גאון וכן דעת הרשב"א בפרק כל הבשר (קז. ד"ה מגופת) ובתורת הבית (ב"ו
ש"ד) ואע"פ שהרמב"ם פוסק כתנא קמא היינו לומר דלא בעינן כח גברא אבל
כח נותן מיהא בעי וכמבואר בדבריו שם (הי"ד) בדין השוקת וצריך לומר שהוא מפרש כפירוש
קמא דרבינו שמשון דמטה חבית ונוטל חשיב שפיר כח נותן ולענין הלכה כיון דנטילת ידים
דרבנן נקטינן כהרמב"ם והרשב"א ורב יהודאי דפסקו כת"ק:
ומ"ש רבינו אבל אם היה ברזא בנקב
והסירו וקבל המים וכו'. כן כתב הרא"ש בפרק כל הבשר (סי' יד) וכן כתב המרדכי בפרק
אלו דברים (סי' ר – רא) וכן כתבו הגהות מימוניות (דפוס קושטא הל' ברכות פ"ו) בשם
סמ"ג (עשין כז קיב ע"ד) וכן כתב סמ"ק (סי' קפא בהגהות אות ו) וספר התרומה
(סי' עז): והא דמכשרין ליטול מחבית שיש בה נקב נראה דדוקא כשמן הנקב ולמטה מקבל רביעית
הא לאו הכי פסול דלאו כלי הוא. ולדעת סמ"ג (שם) דניקב בכונס משקה לאו כלי הוא
ופסול ליטול אפילו דרך הנקב צריך לומר דהא דמכשרינן בחבית שיש בה נקב ובו ברזא כשהנקב
פחות מכונס משקה דוקא הוא ודוחק הוא ולכן צריך לומר דחבית נקובה שיש ברזא בנקב חשיב
שפיר כלי כיון שעשוי לקבלה בענין זה וכמו שכתב רבינו (לעיל קלד:) בשם הרא"ש בכלי
שהוא מלא נקבים מתחתיו ופיו צר למעלה וכו' דכיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר תשמישו
נקרא כלי ובהכי ניחא מאי דהוה קשיא לי אליבא דכולי עלמא דהיאך מותר ליטול ידיו מהנקב
ע"י שמחזיר ומסיר הברזא בכל שפיכה כיון דמן הנקב ולמעלה אינו כלי נמצא שהמים שנופלים
על ידיו אינם באים מכח כלי כלל אלא על כרחך לומר דכיון שעשוי לקבלה בענין זה וזה עיקר
תשמישו נקרא כלי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט סעיף ט
חבית שיש בה מים, (נח) טז מניחה על
ברכיו (נט) ונוטל ממנה לידים, * ואם היתה (ס) יז מוטה בארץ והמים מקלחים ממנה, או שעומדת
והמים יוצאים (סא) יח דרך נקב שבה ונתן ידיו שם, (סב) לא עלתה לו נטילה ואם היתה יט
ברזא (פי' דבר סותם הנקב ספינ"ה בלע"ז) בנקב והסירה וקבל המים על ידיו,
(סג) חשיב שפיר כח גברא; וצריך להחזירה ולהסירה * (סד) בכל כ שפיכה [יג] ושפיכה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ט
(נח) מניחה על ברכיו – והיינו דרוצה
ליטול שני ידיו כאחד ואין לו אחר שיטול עליהם:
(נט) ונוטל ממנה – ומנענע בברכיו כל
פעם שיצאו המים [מ"א] והיינו לכתחלה דבאופן זה כשר לכו"ע דמכחו ממש באים
בכל שפיכה ושפיכה מיהו אף אם לא הטה אלא פ"א בתחלה בדיעבד כשר לפי מה שכתב המחבר
לקמיה בסעיף י':
(ס) מוטה בארץ – היינו שלא ע"י
אדם אלא מעצמה נתגלגלה דאלו בא הקילוח מתחלה ע"י הטיית אדם מכשיר המחבר לקמיה
בס"י דחשיב כח גברא:
(סא) דרך נקב שבה – שנעשה בשביל ברזא
ונפל הברזא והמים יוצאין מעצמן:
(סב) לא עלתה – דצריך שיבואו על ידיו
מכח איזה נותן ולא שיבואו מאליהן:
(סג) חשיב שפיר וכו' – כיון דע"י
הסרתו מקלחין המים:
(סד) בכל שפיכה ושפיכה – פי' בכל קלוח
וקלוח דלא חשבינן בזה בא מכחו אלא קלוח ראשון וע"כ צריך לחזור ולהסיר בכל שפיכה
ושפיכה וכתבו האחרונים דהנוטל ע"י כלי שמתוקן ע"י ברזל (שקורין תרנגול או
מה שקורין קראן) צריך לסגור ולפתוח כמה פעמים לכל יד ויד דהוא דק ואינו מספיק בקילוח
ראשון ליטול יד כראוי:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף ט
* ואם היתה מוטה בארץ – בחידושי רע"א
הניח בצ"ע על המחבר דסתם בזה לאיסור ולי"א בס"ח דלא קפדינן אכח גברא
גם בזה כשר והמחבר כתב לעיל דבשעת הדחק יש לסמוך עליהם להקל וברשב"א דהוא בעל
הי"א ההוא כתב בהדיא להתיר גם כאן וכן הקשה הפמ"ג ובביאור הגר"א הביא
ג"כ דלהי"א הנ"ל מותר בזה ולהלכה נראה דעיקר כפסק המחבר כאן דהמרדכי
פי' דעת הבה"ג דמכשיר לטבול בתוך הכלי הוא משום דחשיב זאת כח גברא מה שמשכשך ידיו
בכלי וכדבריו כתב גם הריטב"א וכן מצאתי באשכול וברוקח ולפי דבריהם הבה"ג
אינו חולק כלל על שאר הפוסקים דמצרכי כח גברא וכפשטיה דמימרא דרבא בחולין ק"ז
וא"כ לדבריהם בזה דהמים מקלחין מעליהן לכו"ע אסור והרשב"א יחידאה הוא
דמתיר בזה [ואפשר דזהו ג"כ טעם המחבר דסתם בזה להחמיר דאף דלא הביא בב"י
שיטת המרדכי סבר ליה מסברא דבכלי עדיף טפי ולא רצה להקל אלא במה שנמצא בבה"ג בהדיא
וכן מצדד הפמ"ג] וע"כ אין להקל בזה וכפסק המחבר ובפרט דגם בטובל בכלי רש"ל
והגר"א מחמירין אף בשעת הדחק כמ"ש לעיל וכ"ש בזה וכן סתמו האחרונים:
* בכל שפיכה ושפיכה – עיין במ"ב
ומ"מ נראה דבדיעבד אם לא עשה כן והוא חוזר ונוטל ידיו לא יברך ענט"י כי בביאור
הגר"א מצדד דלדעת הרמב"ם די אם השפיכה ראשונה בא מכח גברא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט סעיף י
(סה) כא אם הטה חבית מלאה מים (סו)
והלך וישב לו והחבית שופכת מים כל היום מחמת הטייתו ונטל ידיו ממנו, * (סז) עלתה לו
נטילה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף י
(סה) אם הטה וכו' – ואפילו היכא שהמטה
החבית היה אדם אחר ולא כוון כלל בזה לנטילה המכשרת לאכילה אפ"ה שפיר דמי כיון
דאדם הנוטל ידיו אח"כ כוון לשם נטילה וכמבואר לקמן בסי"ג דבכונת נותן או
נוטל סגי:
(סו) והלך וישב לו וכו' – ולא דמי
למה שמבואר בס"ט דכח גברא נחשב רק הקילוח ראשון לבד ומטעם זה צריך להחזירה בכל
שפיכה ושפיכה דהתם לא עשה מעשה בגוף המים ורק שהסיר הברזא המונע המים לצאת ולכן לא
חשיב בא מכחו רק קילוח ראשון היוצא מיד כשפתוח אבל הכא שעשה מעשה בגוף המים שהניע אותם
ומחמת הטיתו נשפכין כ"ז ששופכין מהחביות בקילוח לעולם חשיב בא מכחו:
(סז) עלתה לו נטילה – עיין בבה"ל
שטוב להחמיר בזה לכתחלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט סעיף יא
הכל כשרים ליתן מים לידים, אפי' (סח)
כב חש"ו, (סט) עו"ג ונדה. (ואיכא מ"ד דקטן פחות מבן ו' (ע) דינו כקוף)
(הגהות אשירי פ"ב דברכות).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף יא
(סח) חש"ו – דאינם בני דעת:
(סט) עו"ג ונדה – אף דבנוטל ידים
לתרומה אסור על ידיהם דמטמאין המים במשא [נדה מדאורייתא ואידך חכמים גזרו עליהם טומאה]
בנטילה לחולין לא גזרו וי"א משום דבזמנינו תמיד כל המים טמאין שכולנו טמאי מתים
לכן לא חשו לזה וכתבו האחרונים דמ"מ לכתחלה טוב ליזהר שלא ליטול ידים מהם:
(ע) דינו כקוף – המבואר לקמיה דיש
פוסלין בו והוא משום דקטן כזה אין בו דעת כלל. ובביאור הגר"א משמע דאין להחמיר
בזה ולא דמי לקוף דאין נוטלין ממנו דלאו אדם הוא ולית כאן כח גברא משא"כ בזה ואף
דאין בו דעת לא גרע משוטה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קנט
יא – יג קוף פסול ליתן לידים. כבר נתבאר בסמוך שהוא מחלוקת תנא קמא ורבי
יוסי ושהתוספות והרא"ש וכמה גדולים פוסקים כרבי יוסי דפסל ושרב יהודאי והרשב"א
והרמב"ם פסקו כתנא קמא דמכשר: וכתוב בהגהת אשירי פ"ב דברכות (סי' יא) הכל
כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן כבר שית וכבר שבע ע"כ. נראה שהוא סובר דבעינן
כוונת נותן וחרש ושוטה יש להם כוונה וכן קטן בר שית אבל בציר מהכי אין לו כוונה כלל
והוי כקוף בעלמא זה כתבתי לפרש דברי ההגהות אבל לענין הלכה כבר כתבתי דנקטינן כתנא
קמא
אבל כל אדם אפילו חרש שוטה וקטן וכו'.
בפרק קמא דידים (מ"ה) הכל כשרים ליתן לידים אפילו חרש שוטה וקטן וכתב רבינו שמשון
בתוספתא (ידים פ"א ה"ז) בעי רבי יוסי כוונת נותן ונוטל והא דמשמע הכא דמודה
בחרש שוטה וקטן הנהו בני כוונה נינהו וזה לשון התוספתא הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין
הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין ידיו טהורות רבי יוסי אומר ידיו טמאות. והרשב"א
בתורת הבית (ארוך ב"ו ש"ד) פסק כתנא קמא ואפשר דרבינו שמשון נמי הכי סבירא
ליה אלא שבא ליישב דתנן סתמא חרש שוטה וקטן נותנין לידים ולא פליג רבי יוסי אי נמי
אפילו אם תימצי לומר דהלכה כרבי יוסי איכא למימר דהיינו לאכילת תרומה דוקא אבל לאכילת
חולין לא בעי כוונה: ודע דבפ"ב דחולין (לא:) אמרינן טבל ולא הוחזק מותר לחולין
ופירש רש"י הוחזק. נתכוין. וכתבו רבינו ירוחם (ני"ו ח"ו). ובפ"ב
דחגיגה (יח:) נמי גרסינן ת"ר הנוטל ידיו נתכוין ידיו טהורות לא נתכוין ידיו טמאות
וכן המטביל ידיו נתכוין טהורות לא נתכוין טמאות והתניא בין נתכוין בין לא נתכוין ידיו
טהורות אמר רב נחמן לא קשיא כאן למעשר כאן לתרומה ולפי זה אם תוספתא דבסמוך בחולין
הוא צריך לומר דהא דקתני תנא קמא הנוטל מתכוין לאו דוקא דהוא הדין אפילו לא נתכוין
לא נותן ולא מקבל נמי ידיו טהורות דהא משמע דהא דמכשר בפ"ב דחגיגה בנוטל ידיו
או מטבילן הוא בעצמו היא וכשלא נתכוין הרי אין שם כוונה כלל והוא הדין לנוטל ידיו על
ידי אחר ולא נתכוין שום אחד מהם אלא לאשמועינן כחו דרבי יוסי דאפילו בנתכוין אחד פסל
נקט פלוגתייהו בנתכוין אחד מהם אבל אין הכי נמי דלתנא קמא אפילו לא נתכוין אחד מהם
נמי כשר וכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שלא הצריכו כוונה כלל: אבל הרשב"א כתב בתורת
הבית (שם) ולענין כוונת נטילה מסתברא דבעינן כוונה לנטילה המכשרת לאכילה דגרסינן בתוספתא
הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין וכו' ידיו טהורות רבי יוסי אומר ידיו טמאות אלמא אף
לרבנן כוונת נוטל או כוונת נותן בעינן והכי נמי משמע מדאמר רב (חולין קו:) נוטל אדם
ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום וההיא ודאי בששמר ידיו היא וכדפירש רש"י והרמב"ם
(ברכות פ"ו הי"ז) ואפילו הכי מתנה אין לא מתנה לא אלמא כוונה בעינן ואם נתכוין
נותן או נוטל שפיר דמי לרבנן דרבי יוסי וקיימא לן כוותייהו דרבים נינהו ואי קשיא הא
דתנן במסכת מכשירין (פ"ד מ"ז) ומייתי לה בפרק השוחט (חולין לא:) פירות שנפלו
לתוך אמת המים פשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות והפירות טהורים וכו' ודייקינן
מינה התם דלא בעי כוונה לחולין נראה לי דההיא לאו לאכילה לחולין קאמר אלא לנגיעה דחולין
שנעשו על טהרת תרומה ולעולם לאכילת חולין בעיא כוונה וטעמא דמשום סרך תרומה היא והצריכוה
כוונה קצת כתרומה כך נראה לי עכ"ל ואע"פ שהוכחתי מפ"ב דחגיגה דלא בעיא
כוונה כלל אפשר דלא ניחא ליה לפרושי דנקט בתוספתא שנתכוין אחד לאשמועינן כחו דרבי יוסי
דאדרבה הוה ליה למינקט בלא נתכוין אחד מהם לאשמועינן דאפילו הכי מכשר תנא קמא דכחא
דהיתרא הוה עדיף ליה לאשמועינן ועוד דלאשמועינן רבותא אליבא דתנא קמא דקיימא לן כוותיה
הוה עדיף הילכך ודאי לא מכשר תנא קמא אלא בנתכוין אחד מהם דוקא והא דתניא בפ"ב
דחגיגה בין נתכוין בין לא נתכוין ידיו טהורות היינו בנוטל או מטביל ידיו על ידי אחר
ואחד מהם נתכוין וחבירו לא נתכוין אבל אם לא נתכוין שום אחד מהם פסול וכן כשהוא עצמו
נוטל ידיו או מטביל אותן צריך שיכוין שהוא נוטל לאכילה: וז"ל שבלי הלקט (סי' קלה)
המטביל ידיו בין נתכוין בין לא נתכוין יצא במה דברים אמורים לחולין אבל לתרומה אחד
הנוטל ואחד המטביל אם נתכוין יצא ואם לאו לא יצא וכתב ה"ר בנימין הנוטל ידיו לאכול
וקראו חבירו והפליג שעה אחת או שתים ואח"כ בא לאכול צריך ליטול עוד ידיו כדתניא
(יומא ל.) דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס ולא דמי להא דאמר רב נוטל אדם
ידיו שחרית וכו' דהתם דעתו להפליג וכיון שהתנה אין הפלגתו מועלת ע"כ: ולענין הלכה
אע"פ שהפוסקים לא הצריכו כוונה כלל לחולין לא כוונת נותן ולא כוונת נוטל מכל מקום
כיון שלא כתבו בפירוש שאינו צריך כוונה כלל נקטינן כדברי הרשב"א:
ומ"ש רבינו דגוי או נדה כשרים
ליתן לידים. בסוף נדה (עא:) כתבו התוספות (ד"ה מערה) שיש רוצים לדקדק מדתניא בתוספתא
דמסכת ידים (פ"א ה"ז) כל שאינו מטמא את המים במשא כשר לנטילת ידים משמע מטמא
במשא אינו כשר לנטילת ידים ומתוך כך אוסרים ליטול מים מן הגוי ושיבוש הוא דהא נדה ויולדת
נוטלות ידיהן אע"פ שמטמאות במשא וכל שכן עכשיו שאנו נוטלין כולנו ממים טמאים ונראה
דהתם איירי לתרומה או לחולין שנעשו על טהרת תרומה ע"כ וכן כתב המרדכי פרק אלו
דברים (סי' קצט): ורבינו שמשון כתב בפרק קמא דמסכת ידים (מ"ה) תוספתא זו וזה לשונו
הכל כשרים ליתן לידים אפילו טמא מת אפילו בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים
וכתב עליה ולפי זה אסור ליטול מים מן הנדה ומן הגוי שגזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם
(נדה לד.) ואפילו מטמא מת נמי אסור בכלי המקבל טומאה דקא מטמא ליה טמא מת לכלי ונמצא
כלי מטמא את המים ומיפסלי לנטילה כמו מכל המטמא במשא ולקמן בפ"ב (מ"ד) משמע
בהדיא דמים טמאים פסולים לנטילה ולפי זה אין תקנה בזמן הזה דאם דלה גוי מים אסור ליטול
מהם ואפילו מן הטהור דהכל טמאין בזמן הזה ונוגעים בכלי ובמים ויש מפרשים דהכא בנוטל
ידיו לתרומה איירי ולא בנוטל ידיו לחולין דאי לא תימא הכי נדה ויולדת היאך נוטלות לעצמן
הא מטמאות במשא ואין זה דיוק דהא אמרינן בפרק כל הבשר (קו.) דנוטלין ידים לחולין משום
סרך תרומה וכיון דמשום סרך תרומה היא אין חילוק בין תרומה לחולין ואפילו נדה דלאו בת
אכילת תרומה היא ומים שעל ידיה טמאים תקון רבנן נטילת ידים עכ"ל: ורבינו הגדול
מהר"י אבוהב ז"ל כתב שמפרש אחד כתב כל דברי רבינו שמשון ואח"כ פירש
הוא פירוש אחר בתוספתא שכל טמא שאם נגע בו אדם באצבעו יהיה כל גופו טמא ולא ידיו לבד
דומיא דמת דטמא מת ובועל נדה דהיינו טומאה דאורייתא [כשר ליתן לידים] אבל כל טמא שאם
נגע בו אדם יהיו ידיו בלבד טמאות דהיינו טומאה דרבנן אינו כשר ליתן לידים שעשו חיזוק
בכאן מפני שהטעם שגזרו בידים הוא משום סרך תרומה ואוכלי תרומה פרושים הם מכל וכל מטומאה
דאורייתא ומזה לא היה צריך להזהיר אלא מטומאה דרבנן ולפי זה מי שהוא טמא טומאה דרבנן
אין נוטלין ממנו לידים ע"כ: והרא"ש כתב בפרק קמא דמסכת ידים (שם) והאידנא
שכל המים טמאים יכול ליטול מים מגוי או מן הנדה דבלאו הכי כל המים טמאים ואי אפשר בענין
אחר ע"כ דעתו כדעת התוספות וכך הם דברי רבינו: והמנהיג (הל' סעודה סי' א) כתב
הכל כשרים לידים ואף מחרש שוטה וקטן אבל לא מן הגוי והעבד דבעינן שיבוא מכח אדם והם
אינם קרויים אדם (ב"מ קיד:) עד כאן. וארחות חיים (הל' נט"י סי' יט) כתב בשם
הרמב"ם שאין נוטלין לידים מגוי ונראה שטעות סופר הוא שהרי לא מצינו להרמב"ם
שכתב כן. אבל סמ"ג והתרומה (סי' עט) כתבו כדברי התוספות והרא"ש דבין גוי
בין נדה יכול ליטול מהם מים וכן העלה הרשב"א בתורת הבית (ארוך שם) וכן כתוב בתשובות
(הרשב"א המיוחסות) להרמב"ן סימן קנ"א:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט סעיף יב
כג אם הקוף (פי' (עא) מין חיה סימיא"ה
בלע"ז) נותן מים לידים, (עב) יש פוסלים (עג) ויש מכשירים, ונראים דבריהם (ומ"מ
(עד) כד יש להחמיר).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף יב
(עא) מין חיה – ויש בה קצת דעת לתשמיש:
(עב) יש פוסלין – דאין כאן כח גברא:
(עג) ויש מכשירין – ס"ל דלא בעינן
שיבוא על ידיו רק מכח נותן:
(עד) יש להחמיר – ובדיעבד כשר [מ"א]
ובא"ר כתב דגם בדיעבד יחזור ויטול בלי ברכה אלא דאם אין לו מים יש לסמוך על נטילה
זו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קנט סעיף יג
* (עה) כה ולכתחלה יכוין הנוטל לנטילה
המכשרת לאכילה. ((עו) וכוונת נותן נמי מועיל אפילו לכתחלה, אפילו שלא כוון הנוטל כלל)
(תה"ד /רשב"א/ סי' תק"י).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קנט סעיף יג
(עה) ולכתחלה יכוין – והמ"א כתב
לפסול אף בדיעבד אם לא כוונו כלל עי"ש אבל הגר"א בקנ"ח ס"ז הסכים
כהסוברין דבלא כונה כשר וכן הוא דעת רוב הראשונים ובדיעבד בודאי יש להקל כשאין לו מים
ליטול שנית כדעת המחבר אח"כ מצאתי שכן כתב במאמר מרדכי:
(עו) וכונת נותן וכו' – ואם היה הנותן
פחות מבן שש משמע מהפוסקים דאין מועיל כונתו:
