רי"ף ברכות דף מד:
גמ' ברכות דף סא.-סא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא 36:00 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 25:50
דקות .
1)נהגו לסדר ברכות השחר בבהכ"נ 1
2)חייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות,
לפחות 2
3)צריך לברך בכל יום: שלא עשני עובד
כוכבים; שלא עשני עבד; שלא עשני אשה. 4
4)אם קדם וברך: זוקף כפופים קודם
שברך: מתיר אסורים, לא יברכנה. 5
5)יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח,
ואין דבריהם נראין 6
6)כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת
מהן, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם.. 6
8)ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך. 10
9)יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר
וענו אחריו אמן, חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן 10
10)צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד 11
12)לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי
של עזרה 12
בית יוסף אורח חיים סימן
מו
ב ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה ולפי שאין הידים
נקיות תקנו לסדרם בבית הכנסת. כן כתב הרא"ש (פרק הרואה סו"ס כג) וכתב עוד
והא דאמרינן (פסחים ז:) כל הברכות מברכין עובר לעשייתן היינו ברכות המצות שאומר בהם
וצונו צריך לברך להקב"ה תחלה על מה שצונו וקרבנו לעבודתו אבל ברכה של הודאה ושבח
כגון אלו יכול לברך אחר כך וטעם זה כתב הר"ן בסוף פרק קמא דפסחים (ד. ד"ה
והאי) וסיים בו שאע"פ ששמע התרנגול בחצות לילה מברך עליו בשחר דכיון דלאחר מכן
מברך לא נתנו חכמים בהם שיעור תכיפה ומיהו בירושלמי (ברכות פ"ט ה"ב) אמרינן
גבי ברקים היה יושב בבית הכסא וכו' נראה מזה שאין ברכת השבח אלא בתוך כדי דיבור של
ראיה ושמיעה אלא יש לומר שסדר ברכות הללו ברכות השבח על מנהגו של עולם ואפילו לא שמע
שכוי מברך עליו וכן בכולן עכ"ל ומה שכתב שאפילו לא נתחייב בהן מברך יתבאר לקמן
(ד"ה וכל הברכות) בסייעתא דשמיא:
ועל מה שכתב רבינו וגם מפני שרבים
מעמי הארצות שאינם יודעים אותן וכו'. אבל ודאי חובה היא על כל יחיד ויחיד לברך אותן.
כתב מהר"י אבוהב ז"ל הכוונה לומר שלא נחשוב שמאחר שאין מברכין אלו הברכות
בזמנן שכבר נדחו וכיון דאידחו אידחו אמר שאין זה מן הדין אבל חובה על כל יחיד לברך
ורמז עוד בזה שאינו יוצא כשאחר מברך אותם אם לא יכוין הוא לברכה לפטור עצמו ע"כ
ולי נראה שרצונו לומר דסלקא דעתך אמינא שלא נתקנו לברכן אלא בציבור שאחד מברך וכולם
עונים אמן אבל לא ביחיד קמ"ל. וברכת נטילת ידים אם אומר אותה בשעת נטילה או אם
ממתין עד בית הכנסת נתבאר בסימן ו' (ב"י ד"ה ואם) גם שם כתבתי טעם למה שנהגו
באשכנז שאחד מברך וחביריו עונין אחריו אמן וחוזרין ומברכין לעצמם הברכות שענו אחריהם
אמן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן מו
סעיף ב
עכשיו, מפני שאין הידים נקיות ו וגם
מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותם, (יא) נהגו לסדרם בבהכ"נ (יב) ועונין אמן אחריהם,
ויוצאים (יג) [ה] ידי חובתן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן מו סעיף ב
(יא) נהגו לסדרם – ואם מותר גם להמתין
בברכת נט"י לסדרה בבהכ"נ עיין לעיל בסימן וא"ו ובבה"ל:
(יב) ועונין אמן – ובדיעבד אפילו לא
ענו אמן יוצאין ידי הברכה וכדלקמן בסימן רי"ג כיון שכיוונו לצאת:
(יג) ידי חובתן – ואפילו לבקי מוציא
אם מכוין בברכתו [אחרונים] ועיין לעיל בסוף סימן ו' במ"א שהביא בשם הלבוש להחמיר
בברכת השחר שאינו מוציא בפחות מעשרה ועיין לקמן בסימן נ"ט סעיף ד' בבה"ל
שם מה שכתבנו אודות זה ובזמננו המנהג שכל אחד מברך בפני עצמו ואין הש"ץ מוציא
שום אדם [ע"ת בסימן ו']:
בית יוסף אורח חיים סימן
מו
ג דתניא היה רבי מאיר אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום. בפרק התכלת
(מנחות מג:) ומנין מאה ברכות כך הוא בלילה כשהולך לישן מברך המפיל חבלי שינה ובשחר
מברך נטילת ידים ואשר יצר ועוד מברך ט"ו ברכות מאלהי נשמה עד הגומל חסדים טובים
ושלש ברכות על התורה וברכת ציצית וברכת תפילין וברוך שאמר וישתבח וברכות ק"ש שחרית
וערבית שבע הרי ל"ב ונ"ז ברכות בשלש תפלות ובשתי סעודות שהוא סועד אחת ערבית
ואחת שחרית יש ט"ז ברכות ח' בכל סעודה אחת כשנוטל ידיו וברכת המוציא וד' ברכות
שבברכת המזון וכשהוא שותה מברך לפניו ולאחריו הרי מאה וחמש ברכות אדם מברך בכל יום
ואם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו
להשלימן כשיניח ציצית ותפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ובשבת חסר בכל תפלה י"ב
ברכות וברכת התפילין הרי ל"ז וכנגדם אנו מוסיפין ברכה אחת מעין שבע וקידוש ותפלת
מוסף שיש בה ז' ברכות וסעודה שלישית שיש בה ח' ברכות הרי י"ז חסרו עדיין עשרים
להשלים מאה וחמש שאנו מברכין בכל יום נמצא שלהשלים מאה ברכות חסרים עדיין ט"ו
ברכות וכבר אמרו בפרק התכלת (שם) דממלא להו באספרמקי ומגדים פירוש מיני בשמים ומיני
פירות: וכתוב בשבלי הלקט (סי' א) בשם גאון דמשלימין הברכות עשרים בשבת שקורין בתורה
ז' בשחרית וג' במנחה ומברך כל אחד אחת לפניה ואחת לאחריה הרי עשרים ברכות והמפטיר מברך
שבע וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ז מהלכות תפלה (אות פ) בשם רא"ם (יראים
סי' רנה) דברכות שמברכין הקוראים בתורה וברכות המפטיר עולין לשומעיהן לחשבון וכן כתב
הרא"ש בסוף פרק הרואה (סי' כד) ומשמע מדברי ההגהות שם דדוקא כששומעין אותן ועונין
אחריהם אמן ולי נראה דאפילו אם אומרים אותם בלחש כיון שהשומעים יודעים איזו ברכה הוא
מברך ומכוונים לצאת בה ידי חובתם ועונין אחריה יוצאים כדאמרינן בפרק החליל (סוכה נא:)
שבבית הכנסת של אלכסנדריא היו מניפין בסודרין להודיע שסיים שליח צבור הברכה ויענו אמן
אלמא שהיו עונים אמן אף על פי שלא שמעו הברכה דכיון שיודעין איזו ברכה סיים די בכך
וכמו שכתב רבינו בסימן קכ"ד וכיון שיכול לענות אמן אע"פ שלא שמע משמע דהכי
נמי נפיק ידי חובת אותה ברכה בכך ואם הוא מתענה בשבת חסרו י"ו ברכות שבשתי סעודות
וט"ו ברכות שחסרים בכל שבת הרי ל"א וכשתחשוב כנגדם עשרים ברכות שמברכים הקוראים
ושבע שמברך המפטיר הרי כ"ז עדיין חסרו ד' וצריך להשלימם בברכת ציצית במנחה ובברכת
ציצית בשחר על טלית קטן ובברכות הריח ולדעת האומרים דאין מברכים על התורה אלא שתי ברכות
דהערב נא אינה אלא סיום ברכה ראשונה נכניס במקומה ברכת המקדש שמו ברבים וסמ"ג
כתבה במנין הברכות (עשין כז קיד.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן מו סעיף ג
ז חייב אדם לברך בכל יום ח מאה (יד)
ברכות, לפחות.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן מו סעיף ג
(יד) ברכות – הטעם לפי שהיו מתים בכל
יום מאה נפשות מישראל תיקן דוד ע"ז לברך מאה ברכות בכל יום. והנה בכל יום אנו
מברכין עוד יותר ממאה ברכות כיצד בלילה כשהולך לישן מברך המפיל ובשחר מברך ענט"י
ואשר יצר ועוד ט"ז ברכות בברכת השחר וג' ברכות על התורה [לדעת הרמ"א לקמן
בסי' מ"ז סעיף ו' בהג"ה] הרי כ"ב וברכת ציצית ותפילין הרי עוד שלש לפי
מנהגינו שמברכין שתים על התפילין הרי כ"ב וברוך שאמר וישתבח הרי עוד שתים וברכת
ק"ש שחרית וערבית עם ברכת יראו עינינו שמנה הרי ל"ה ונ"ז ברכות דג'
תפלות הרי צ"ב ובשתי סעודות שסועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכות כי
בכל סעודה יש ח' ברכות על נט"י והמוציא וד' ברכות שבבהמ"ז וכשהוא שותה כוס
בבהמ"ז מברך לפניו ולאחריו הרי בס"ה ק"ח ברכות וא"כ אף ביום התענית
שחסר לו סעודה אחת ג"כ מקיים ק' ברכות. וביום השבת חסר לו י"ג ברכות מהמאה
וכדאיתא במ"א עי"ש ע"כ יראה להשלימם במיני פירות ומגדים ואם אין לו
יוצא ע"פ הדחק במה שיכוין לשמוע ברכת התורה והמפטיר ויענה אמן וכדלקמן בסימן רפ"ד
וכתב המ"א דלא יכניס עצמו בחשש ברכה שאינה צריכה משום מצות ק' ברכות. וביוהכ"פ
ג"כ יוצא בשמיעת הברכות כמו בשבת אך ביוה"כ אחר כל החשבונות חסר לו עוד שלש
ברכות וכתב המ"א דישלים זה בברכת הריח על הבשמים אך כ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח
אסור לחזור ולברך משום ברכה שאינה צריכה. וכן יוכל להשלימם בברכת אשר יצר אם נזדמן
לו. ואפשר דיוצא ע"פ הדחק במה שמכוין לשמוע חזרת הש"ץ:
בית יוסף אורח חיים סימן
מו
ד ויש עוד שלש ברכות שצריך לברך שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה.
בפרק התכלת (שם) ופריך התם היינו עבד היינו אשה ומשני עבד זיל טפי. ופירש רש"י
היינו אשה. דלענין מצות אשה ועבד שוין דגמרינן לה לה מאשה: זיל טפי אפילו הכי מזולזל
העבד יותר מן האשה ע"כ. ומשמע מדבריו דהני ברכות על חיוב המצות הן דגוי לא נתחייב
במצות כלל ואשה ועבד אע"פ שנתחייבו בקצת מצות לא נתחייבו בכולן ויש להקדים שלא
עשני עבד שבתחלה אנו מברכין שלא עשני גוי שאינו בר מצות כלל ואח"כ אנו מברכין
שלא עשני עבד אף על פי שישנו בקצת מצות זיל טובא והוא חשוד על הגזל כדתנן (אבות פ"ב
מ"ח) מרבה עבדים מרבה גזל וגם דומה לגוי שאין לו זכות אבות ועוד שאסור בבת ישראל
ואח"כ אנו מברכים שלא עשני אשה שאע"פ שהיא חשובה מן העבד מכל מקום אינה חייבת
בכל המצות: וכתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' מא) שהשיב הרמ"ה שברכות אלו אינם אלא
על תחלת ברייתו של אדם לפיכך הגר אינו מברך שלא עשני גוי כל שלא היתה הורתו ולידתו
בקדושה אבל השבוי מברך שלא עשני עבד שלא תקנו ברכה זו מפני העבדות עצמה אלא מפני שאין
העבד חייב במצות כישראל ואינו ראוי לבא בקהל ופסול לכמה דברים וכן כתוב בספר ארחות
חיים (הל' מאה ברכות סי' ח):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן מו סעיף ד
צריך לברך בכל יום: (טו) ט שלא עשני
(טז) עובד כוכבים; (יז) שלא עשני עבד; שלא עשני [ז] אשה. הגה: י ואפי' גר (כותים) היה
(יח) יכול לברך כך (ד"ע), אבל (יט) לא יאמר: שלא עשני עכו"ם, שהרי היה עכו"ם
מתחלה, (אבודרהם). והנשים מברכות: שעשני כרצונו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן מו סעיף ד
(טו) שלא עשני וכו' – ויזהר שלא יברך
שעשני ישראל כמו שיש באיזה סדורים ע"י שיבוש הדפוס כי י"א שבזה לא יוכל לברך
שוב שלא עשני עבד ולא עשני אשה:
(טז) עכו"ם – ואם בירך מתחלה
שלא עשני אשה י"א דשוב לא יוכל לברך שלא עשני עכו"ם ושלא עשני עבד כי אשה
עדיפה משתיהן וממילא נכלל ההודאה כי בכלל מאתים מנה. וכן אם בירך שלא ע"ע לא יוכל
לברך שלא עשני גוי כי עבד עדיף מגוי דחייב בקצת מצות. אבל הרבה אחרונים חולקין בכל
זה וכן הסכים הא"ר ודה"ח דיוכל לברך:
(יז) ש"ע =שלא עשני= עבד – ועבד
שנולד עבד י"א דלא יוכל לברך ג"כ ברכת שלא עשני אשה כי עבד זיל טפי מאשה
ויש חולקין עיין בפמ"ג:
(יח) יכול לברך – פי' שיאמר שעשני
גר דמיקרי עשייה כדכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. ויש חולקין בזה וטעמם דלא שייך לומר
שעשני דהגיור לא היתה כ"א מצד בחירתו הטובה שבחר בדת האמת ולכ"ע יכול לברך
שלא עשני עבד ושלא עשני אשה ואע"ג דעכו"ם זיל טפי מעבד אפ"ה אם היה
נולד עבד פן לא היה משחררו רבו והיה נשאר עבד משא"כ עתה שהיה הגיור תלוי ברצון
עצמו. ממזר יוכל לברך כל אלו הברכות דישראל גמור הוא וכן סומא דקי"ל דהוא חייב
בכל המצות וטומטום ואנדרוגינוס דחייבין מספק בכל המצות לא יאמרו שלא עשני אשה דספק
הם [פמ"ג]:
(יט) לא יאמר – עמ"א ובה"ט:
בית יוסף אורח חיים סימן
מו
ה וראיתי בסדור רב עמרם כיון שבירך זוקף כפופים וכו' ואיני יודע למה דהא
בגמרא מפרש כל אחת ואחת למה נתקנה. ונראה שיש ליישב שאף על פי שצריך לברך שתי ברכות
אלו צריך לברך תחלה ברכת מתיר אסורים וכדאיתא בגמרא (ס:) כי תריץ יתיב לימא מתיר אסורים
כי זקיף לימא זוקף כפופים כלומר כשיושב על המטה ומותח עצמותיו מברך מתיר אסורים מפני
שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה ככפותים וכשעומד על עמדו מברך זוקף כפופים מפני שהיתה
קומתו כפופה כל הלילה ואם בירך תחלה זוקף כפופים קאמר רב עמרם שלא יברך אח"כ מתיר
אסורים שלפי שבכלל זקיפת הקומה היא תנועת האברים ולמה יחזור לברך פעם שנית על זה וכן
כתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל וה"ר דוד אבודרהם (עמ' מ) כתב שברכת
מתיר אסורים אינה נזכרת בגמרא ונראה שמפני שראה דברי רב עמרם כתב כן לפי שפירשם כמו
שפירשם רבינו וליתא אלא לרב עמרם נמי היא נזכרת בגמרא וכמו שכתבתי וכך נוסחא דידן בגמרא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן מו סעיף ה
אם קדם וברך: זוקף כפופים קודם שברך:
מתיר אסורים, (כ) יא לא יברכנה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן מו סעיף ה
(כ) לא יברכנה – שכיון שנתן הודאה
שנזקף לגמרי זה בכלל דמתיר אסורים נתחיי' מיד כשיושב ויש חולקים בזה ומסקי האחרונים
להקל בזה וכתב הפמ"ג דטוב שיראה שישמע אח"כ מאחר הברכה ויכוין לצאת ויוצא
ממ"נ. אם בשע' שאמר בא"י היתה כוונתו לברך זוקף כפופים יסיים זוקף כפופים
אע"ג דאז לא יוכל לברך מתיר אסורים ומכ"ש בשאר ברכות שלא יקפיד על הסדר אלא
יסיים כמו שחשב בשעה שהזכיר השם [ח"א]. אם בשעה שהגיע לברכת פוקח עורים ורצה לסיים
פוקח עורים נכשל בלשונו וסיים מלביש ערומים ובתוך כ"ד נזכר וסיים פוקח עורים י"א
דיצא בזה ידי ברכת פוקח עורים כי בזה עקר סיומו הראשון ויש מסתפקין בזה [השע"ת
בסימן זה והדגמ"ר] אבל אם בשעה שאמר בא"י אמ"ה חשב ג"כ לסיים מלביש
ערומים ואחר שסיים מלביש ערומים נזכר בתוך כדי דיבור ואמר פוקח עורים לכו"ע יצא
ידי ברכת מלביש ערומים וחוזר ומברך פוקח עורים כי אין הסדר מעכב וכן ה"ה בכל ברכת
השחר לבד מברכת מתיר אסורים וזוקף כפופים אם הקדים ברכת זוקף כפופים ובתוך כדי דיבור
סיים מתיר אסורים דאף דלא יצא בזה רק ברכה אחת והיא ברכה ראשונה של זוקף כפופים אפ"ה
לא יברך שוב מתיר אסורים [הפמ"ג בסי' ר"ט]:
בית יוסף אורח חיים סימן
מו
ו עוד ברכה אחת יש בסידורי אשכנז הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד נשמתו
בערב וכו'. אע"פ שיש סמך יפה לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך
היה רשות לשום אדם לתקנה ומצאתי שכתב האגור (הל' ברכות סי' פז) שראה מקטרגים עליה מטעם
זה והרמב"ם וסמ"ק והרוקח לא הזכירוה והכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן מו סעיף ו
יש נוהגין לברך: הנותן ליעף כח, יב
ואין דבריהם נראין. הגה: אך (כא) המנהג פשוט בבני האשכנזים (כב) [ו] לאומרה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן מו סעיף ו
(כא) המנהג פשוט – וכן הסכימו האחרונים:
(כב) לאומרה – ר"ל בהזכרת שם
ומלכות ואפילו אם היה ניעור כל הלילה ג"כ יש לברך אותה לפי מה שאנו נוהגין היום
כהג"ה שבסעיף ח' [פמ"ג]:
בית יוסף אורח חיים סימן
מו
ח וכל הברכות שהם על סדור העולם והנהגתו וכו' אין לחסר מהם אפילו לא שמע
קול תרנגול או לא הלך על הארץ אבל אותם שהם על הנאותיו לא יברך אלא אם כן נהנה וכו'.
כן כתבו התוספות (ד"ה כי שמע) והרא"ש (סי' כג) בסוף פרק הרואה (ס:) שאע"פ
שלא שמע קול התרנגול יכול לברך הנותן לשכוי שאינה אלא הודאה למקום שנתן לנו בינה וברא
לנו כל צרכינו דאף אם ישן אדם בבית אפל יבחין ביאת היום על ידי קול התרנגול וכתב עוד
הרא"ש (שם) כל הנך ברכות שהם להנאתו כמו מלביש ערומים ועוטר ישראל ושעשה לי כל
צרכי אם אין נהנה מהם כגון ששוכב על מטתו ערום אינו מברך אותם עכ"ל ומשמע לרבינו
דברכת רוקע הארץ וברכת המכין מצעדי גבר הוו על סידור העולם כמו הנותן לשכוי והכלבו
(סי' א) כתב שפשט המנהג באותם הארצות לאמרם על הסדר וכן הנהיגו רב נטרונאי ורב עמרם
ושאר הגאונים לסדר את כולם אפילו לא עשה המעשה שלא על עצמו בלבד הוא מברך אלא על כל
העולם מברך את השם שעשה כל הטובות והחסדים האלו תמיד לכל עכ"ל ומשמע מדבריו שאפילו
ברכות שהם על הנאותיו מברך אע"פ שלא נתחייב בהם: והרמב"ם קרא תגר על המנהג
שכתב בפ"ז מהלכות תפלה (ה"ט) נהגו העם ברוב ערינו לברך ברכות אלו זו אחר
זו בבית הכנסת בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו בהם וטעות הוא ואין ראוי לעשות כן ולא
יברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה עכ"ל ונראה שדעתו לומר שהמנהג הזה טעות משני פנים
האחד מפני שאין ראוי לעשות כן לברכן אחר שעבר זמנן אלא כל ברכה וברכה יברך בזמנה האמור
בגמרא. השני שהם מברכין אותם בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו ואין לברך שום ברכה מהם
אם לא נתחייב בה וכבר כתבתי לעיל (ד"ה ולפי סדר) טעם למה מברכין ברכות אלו אחר
עשייתן. והגהות מיימוניות כתבו בפ"ז (אות ז) בשם התוספות (הנ"ל) שאפילו לא
שמע קול התרנגול מברך שאין הברכה אלא על האורה שהתרנגול מבחין ונהנה מן האורה ולא אמרו
שמע קול התרנגול אלא לאפוקי מדבר דליכא תרנגול לא לו ולא לאחרים אי נמי לאפוקי חרש
וכן סומא לא יברך פוקח עורים כיון שהדבר חסר בגופו עכ"ל והר"ן כתב בפרק קמא
דפסחים (ד. ד"ה ומיהו בירושלמי) שסדר ברכות הללו שמברכין בשחרית בבית הכנסת ברכות
השבח הן על מנהגו של עולם ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן בכולן ומנהגן של ישראל
תורה היא כך כתב הרמב"ן בליקוטיו (חי' פסחים ח. ד"ה והוי יודע) אבל הרמב"ם
(שם) כתב שכל ברכה מהם שלא נתחייב בה אינו מברך אותה וזה שנהגו לברך ברכות אלו כולן
זה אחר זה בבית הכנסת בין נתחייבו בהם בין לא נתחייבו בהם טעות הוא בידם עכ"ל
הר"ן ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא במילתא אין לברך ברכה אלא אם כן נתחייב בה ונראה
לי שטוב לאמרה בלא הזכרת השם:
ובסידורי אשכנז כתוב אחר יהי רצון
רבון העולמים וכו'. בסידורים שלנו כתוב אלהינו ואלהי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך
וכו' ופרשת העקידה ואח"כ רבונו של עולם כשם שכבש רחמיו וכו' ואחר כך משנת אלו
דברים שאדם עושה אותם וכו' ואחר כך כתוב לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת
ודובר אמת בלבבו וישכם ויאמר רבון העולמים ואדוני האדונים לא על צדקותינו אנחנו מפילים
תחנונינו לפניך וכו' וכתוב בשבלי הלקט (סי' ו) תניא בסדר אליהו רבא (פכ"א) העטופים
ברעב בראש כל חוצות אין רעב אלא מדברי תורה שנאמר (עמוס ח יא) לא רעב ללחם וגו' ועל
אותו הדור הוא אומר לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ומודה על האמת וכו' כי על רחמיך הרבים
וכו' [וקדמונינו ז"ל הנהיגו לאומרו בכל יום קודם שיתחילו הזמירות] ורבינו שלמה
(סידור רש"י סי' ה) הנהיג שלא לומר ירא שמים בסתר מפני שתוהין לומר וכי בסתר יהא
אדם ירא ולא בגלוי ומתחילין רבון העולמים וגאון אחר כתב שהגון לאומרו [שהרי לדעתינו
הוקבע] שבא לזרז האדם להיות ירא שמים ואפילו בסתר ולדבר אמת ואפילו בלבבו וה"ר
בנימין אחי אמר שראוי לומר בסתר שלא אמרו אבא אליהו אלא כנגד דורו של שמד אחר שגזרו
שלא לקרות ק"ש ולא היו יכולין להיות יראין בגלוי וזהו שאומר וחייבין אנו לומר
לפניך תמיד שמע ישראל ועל כן הוא אומר ברוך מקדש שמו ברבים לפי שבשעת השמד אין שמו
מקודש ברבים אלא בסתר [על כן אין לנו לשנות] ע"כ: וכתוב עוד שם זרע יצחק יחידך
יש אומרים ידידך ויש מדלגין יחידך ואומרים זרע יצחק שנעקד על גבי מזבחך לפי שלא מצינו
שנקרא יצחק יחיד להקב"ה אלא לאברהם ויש מדקדקים ואומרים יחידו והוא מוסב לאברהם
שנזכר למעלה וה"ר בנימין כתב שאין לשנות ופירש יחידך בשמך שקראת לו אבל אברהם
ויעקב לא היו יחידים בשם אחד או יש לפרש על שנתייחד בקרבן ע"כ:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן מו
סעיף ח
כל הברכות האלו אם לא נתחייב באחת
מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא
הזכרת השם. הגה: יד וי"א (כד) דאפילו (כה) לא נתחייב בהן (כו) מברך [יב] אותן,
דאין הברכה דוקא על עצמו אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם. וכן המנהג, ואין לשנות.
(טור ותוס' והרא"ש פרק הרואה ור"ן פ"ק דפסחים וכל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן מו סעיף ח
(כד) דאפילו – עיין בספר אליהו רבא
שכתב דברכת אלהי נשמה וברכת המעביר שינה אין לברך אם היה ניעור כל הלילה ובפמ"ג
ובשערי תשובה השאירו דבריו בצ"ע ומסיק בשע"ת דיראה לשמוע אלו השתי הברכות
מאחר ויכוין לצאת ואם ישן בלילה ששים נישמין לכו"ע יש לו לברך אותם:
(כה) לא נתחייב – ואפילו במדבר שאינו
שומע קול תרנגול מברך. סומא מברך ברכת פוקח עורים וכן חרש אף שאינו יוכל לשמוע קול
תרנגול יוכל לברך ברכת הנותן לשכוי בינה [דה"ח] ובחיי אדם כתב דחרש ימתין מלברך
ברכה זו עד שיאור היום:
(כו) מברך אותן – עיין לקמן בסימן
מ"ז במ"ב ס"ק ל"א ובביאור הלכה שם מה שכתבנו בשם הפמ"ג:
בית יוסף אורח חיים סימן
ו
ב (א) ואם הולך מיד לבית הכנסת ורוצה להמתין מלברך על נטילת ידים עד בואו לבית
הכנסת וכו'. כבר כתבתי בסימן ד' (ו: ד"ה כתב הכלבו) בשם הר"ם (תשב"ץ
קטן סי' ריז) שאינו מברך על נטילת ידים כשנוטל ידיו עד בואו לבית הכנסת ורבינו כותב
כאן שברצונו תלוי הדבר שאם רצה מברך מיד ואם רצה ממתין עד בואו לבית הכנסת: וכתב רבינו
הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שכן כתוב בסמ"ק וכתב על זה שיש לפקפק בו שמאחר
שכל המצות צריך לברך עליהן עובר לעשייתן ולא התירו בנטילה אלא לפי שלא היה ראוי לברך
קודם לפי שהידים מטונפות אם כן להאי טעמא כיון שמברך קודם ניגוב הוי ליה כקודם נטילה
אך מן הדין הוא שנברך בסמוך כל מה שאפשר ואולי דעתו בזה שמאחר שאלו הברכות של שחרית
אנו מברכים אותם בבית הכנסת אם כן ברכת נטילה גם כן אם ירצה לחבר אותה עם האחרות אף
על פי שלא תהיה במקומה יכול לעשותו ואף על פי שיש לחלק בזה שברכת נטילת ידים היא ברכת
המצוה שלעולם צריך להקדימה והאחרות הם ברכות השבח שיכול לאמרם אחר עשייתן כמו שכתבו
הפוסקים על זה וגם הרא"ש בסוף ברכות (פ"ט סי' כג) ועוד דהא ניחא לההוא טעמא
שכתב הרב לקמן (סי' מו) שמה שאנו מסדרים אותם בבית הכנסת הוא בשביל עמי הארץ שאינם
יודעים אותם ויענו אמן אבל לההוא טעמא שכתב שאנו עושים זה בשביל שאין הידים נקיות אין
ראוי לעשות זה אלא שיש להשיב בזה שמאחר שהברכות האחרות אין אנו מברכין אותם מיד סמוך
לנטילה ואנו מניחים אותם לבית הכנסת זאת גם כן תדחה עמהם שאין לחלק עכ"ל: והאגור
(סי' פט) כתב שנשאל מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' א) איך יתכן
שהאדם נוטל ידיו שחרית וממתין לברך על נטילת ידים עד בית הכנסת והלא הפסק הוא והשיב
שאין לו כל כך טעם מפורסם אבל נראה לו שדבר זה נתקן שימתין לסדרם בבית הכנסת כדי שישמעו
עמי הארץ ויענו אמן ויצאו בברכתו ואף על פי שלפעמים מברכים בבית הכנסת אף על פי שאין
שם מי שאינו בקי מכל מקום לא חילקו ולי המחבר נראה שמי שמברך בשחרית על נטילת ידים
ואחר כך בבית הכנסת לא יברך יפה עושה עכ"ל האגור:
ב (ב) ולפי מה שכתבתי בסימן ד' (ד"ה ומשמע) בשם תשובת הרשב"א (ח"א
סי' קצא) שבשחר תקנו שיטול אדם ידיו לפי שאז אנו נעשים כבריה חדשה וצריכים אנו להודות
לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו
מברכין בכל בוקר ובוקר ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן
שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו יש לומר דכיון דנטילת ידים לא אתיא אלא כדי להתקדש
לברך ברכת ההודאה בתרייהו גרירא ומאחר שהן נסדרות בבית הכנסת גם ברכת נטילת ידים יכול
לסדרה בבית הכנסת ומיהו בני ספרד לא נהגו לברכה בבית הכנסת אלא כל אחד מברך בביתו על
נטילת ידים ואשר יצר ובבית הכנסת מתחילין מאלהי נשמה וכן עיקר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ו
סעיף ב
יש נוהגין (ז) ה [ד] להמתין (ח) ו
לברך על נט"י עד בואם [ה] לבית הכנסת, ומסדרים אותו עם שאר הברכות. ובני ספרד
(ט) ז לא נהגו כן. ועכ"פ לא יברך ב"פ ומי (י) שמברכם בביתו, לא יברך בבהכ"נ,
וכן מי שמברכם בבהכנ"ס לא יברך בביתו (כל בו סימן ב'). ומי שלומד קודם שיכנס לבהכ"נ,
או מתפלל קודם, יברכם בביתו ולא יברך בבהכ"נ. ואפילו (יא) [ו] בכהאי גוונא, יש
נוהגין לסדרם עם שאר ברכות בבהכ"נ ואין מברכין בביתם (מהרי"ל הלכות תפלה).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ו סעיף ב
(ז) להמתין – קבלה מר"י חסיד
היוצא מביתו לבהכ"נ קודם שיתפלל יאמר פסוק שמע ישראל אבל יכוין שלא לצאת בזה המ"ע
דק"ש אא"כ ירא שיעבור זמן ק"ש ועיין לקמן בסוף סימן מ"ו מה שכתבנו
במ"ב שם:
(ח) לברך – ודוקא אם הולך מיד לבהכ"נ
אבל אם לומד אחר הנטילה וכ"ש כשמפסיק בשיחה בטלה ואח"ז הולך לבהכ"נ
ומברך שם ענט"י לכו"ע לא עביד שפיר דיש הפסק גדול בין נטילה לברכה וכדלקמיה
ע"כ אותם שאומרים תהלים קודם ענט"י לא יפה הם עושים דהוי הפסק גדול. כתב
הלבוש אותם שאומרים תהלים טוב יותר שיאמרו קודם התפלה ע"ש הטעם:
(ט) לא נהגו כן – והסכמת האחרונים
לנהוג כאנשי ספרד שלא להפסיק לכתחלה בין ברכת ענט"י והנטילה אלא מיד שנוטל ידיו
צריך לברך ענט"י אך אם בעת שנוטל ידיו הוא צריך לנקביו שאפילו בד"ת אסור
ואפילו יכול להעמיד עצמו עד פרסה אין לו לברך ענט"י עד שיעשה צרכיו ויברך ענט"י
ואשר יצר [שערי תשובה] ועיין לקמן בסי' צ"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב שם
ועיין לעיל בסימן ד' במשנה ברורה שכתבנו שם בשם הח"א שלכתחלה יותר טוב להמתין
מלברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל דאז יוצא לכו"ע ועיין שם בביאור
הלכה שכתבנו דטוב שאז יסדר אחר ברכת ענט"י ואשר יצר גם שאר ברכות השחר ובאופן
זה מיירי הח"א שכתב דיוצא לכו"ע. ועיין שם בביאור הלכה שבמעשה רב כתב ג"כ
כהח"א ומ"מ העושה כהשע"ת יש לו ג"כ על מה לסמוך:
(י) שמברכם בביתו – עיין במ"א
ופמ"ג ושארי אחרונים שהסכימו דאפילו ש"ץ שבירך בביתו שוב לא יברך בבהכ"נ
דבימינו הכל בקיאים וכל אחד מברך לעצמו ואין רוצה לצאת בברכת הש"ץ ע"כ במקום
שהמנהג שהש"ץ אומר כל הברכות בצבור כמו במקומותינו שהמנהג כן בימים נוראים שמברך
בצבור גם ענט"י ואשר יצר וברכת התורה יזהר מתחלה שלא יברך אותם בביתו. ואם אירע
שכבר בירך אותם בביתו יראה לבקש לאחד מהשומעים שעדיין לא בירך שיכוין לצאת בברכתו אך
אז יהיה זהיר הש"ץ מאוד להשמיע כל לשון הברכה ולא כמו שנוהגין באיזה מקום שהש"ץ
משמיע רק לשון תחלת הברכה וסופה דכיון שכונתו אז בהברכה להוציא צריך השומע להשמיע כל
לשון הברכה:
(יא) בכה"ג וכו' – היינו מה שנוהגין
רוב המון העם להתפלל סליחות קודם אור הבוקר בימי הסליחות ושם מזכירין כמה פסוקים ואח"כ
מברכין ענט"י וברכת התורה ולענין ברכת התורה יש ליישב קצת דאותן הפסוקים אין אומרים
אותן אלא דרך תפלה ולא נתחייבו בהם בבה"ת לפי דעת איזו פוסקים כמו שנתבאר בסימן
מ"ו ס"ט בהג"ה ועיין שם במ"ב אך לענין נט"י שמפסיקין בהפסקה
כזאת צ"ע ליישב והסכימו האחרונים שלא לעשות כן אלא יש לברך בביתו מיד בקומו ושוב
אין לברך ענט"י בבהכ"נ וכמו שנתבאר בסימן זה ס"א או שבעת קומו לא יברך
ענט"י אלא אחר גמר הסליחות יבדוק עצמו לנקביו או יטיל מים וישפשף ואז יברך ענט"י
ואשר יצר ויתפלל וכמו שכתבנו לעיל בשם הח"א:
בית יוסף אורח חיים סימן
ו
ג אמנם אם יברך מיד על נטילת ידים ואשר יצר יש אומרים שצריך לומר מיד אחריה
אלהי נשמה וכו'. כן כתב הרא"ש בתשובה בכלל ד' סימן א' וזה לשונו ובבוקר לא יפסיק
בין ברכת אשר יצר לאלהי נשמה כי היא סמוכה לה וכן דעת הגאונים ולכן אינה פותחת בברוך:
ויש אומרים שאין צריך לומר מיד אחריה
ומה שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת ההודאה וכו'. כן כתבו התוספות בפרק היה קורא
(ברכות יד. ד"ה ימים) ובפרק שלשה שאכלו (מו. ד"ה כל) ובפרק ערבי פסחים (קד:
ד"ה כל) גבי כל הברכות פותח בברוך וחותם בברוך וכן עיקר:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ו סעיף ג
ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך,
מפני שהיא (יב) ח ברכת [ז] ההודאה, וברכת ההודאות אין פותחות בברוך, כמו שמצינו בברכת
הגשמים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ו סעיף ג
(יב) ברכת ההודאה – ואינה ברכה הסמוכה
לחברתה ולכן רשאי לומר בבוקר בקומו עד אלהי נשמה ובבהכ"נ יתחיל אלהי נשמה [טור]
ומ"מ יש לעשות על צד היותר טוב להסמיך אלהי נשמה לברכת אשר יצר ועיין בביאור הגר"א
בסימן מ"ו שדעתו ג"כ דברכת אלקי נשמה סמוכה לברכת אשר יצר ע"כ נכון
ליזהר בזה לכתחלה. אם לא בירך ברכת אלהי נשמה עד אחר שהתפלל י"ח אינו מברך עוד
לאחר התפלה שכיון שכבר אמר מחיה המתים הוא דומה למחזיר נשמות [פר"ח] ובשע"ת
מפקפק מאוד בדין זה ומסיק דעכ"פ אם בעת שאמר ברכת מחיה מתים היה בדעתו לברך אלקי
נשמה אחר התפלה רשאי אח"כ לברך עי"ש הטעם וכן משמע בפמ"ג סי' נ"ב
ועיין מה שכ' שם בביאור הלכה. בנוסח הברכה לא יאמר אתה יצרת בי רק אתה יצרת אתה נפחת
בי:
בית יוסף אורח חיים סימן
ו
ד וכתב עוד שנשאל מהר"י מולין לקהלות אשכנז שנוהגין הזקנים בהשכמה
בבית הכנסת לברך על נטילת ידים בקול רם ואחד הוא המברך וחביריו עונים אמן ואחר כך מברכין
האחרים גם כן פעם אחרת על נטילת ידים בקול רם למה לא יצאו באמן שענו והשיב שאף על פי
שענו אמן יכולין לחזור ולברך מאחר שהמתחיל לברך אינו מברך להוציא ואפילו אם השליח צבור
יכוין להוציא מי שאינו בקי מכל מקום המברכין אחריו אינם מכוונים לצאת ידי חובתן בברכתו
עד כאן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן ו סעיף ד
(יג) יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת
השחר וענו אחריו אמן, חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן, וכסדר הזה ט עושין
כל אותם שענו אמן תחלה, ואין לערער עליהם ולומר (יד) שכבר יצאו באמן שענו תחלה, מפני
שהמברך אינו מכוין להוציא אחרים, ואפילו אם היה המברך מכוין להוציא אחרים, הם מכונים
י שלא לצאת בברכתו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ו סעיף ד
(יג) יש נוהגין וכו' – וכונתם הוא
שישלים כ"א עד צ' אמנים ליום ועיין בש"ת שיש שמפקפקין בזה ובתשובה מאהבה
[ח"ב סי' רי"ב] העלה דלדידן שנוהגין שלא לצאת בברכת הש"ץ לכו"ע
מותר לעשות כן ובפמ"ג כתב דראוי עתה שלא לומר בקול רם כ"א הש"ץ עי"ש
ע"כ כל מקום ומקום יעשה כפי מנהגו שכ"א יש לו על מי לסמוך:
(יד) שכבר יצאו – בלבוש משמע שאין
יכול להוציא ברכת השחר בפחות מעשרה ועיין בפמ"ג דמצדד בסוף דבריו לומר דדוקא בבקי
אין מוציא בפחות מעשרה אבל בשאין בקי א"צ עשרה אף להלבוש:
רמב"ם הלכות איסורי
ביאה פרק כא הלכה כב
מי שפגע באשה בשוק אסור לו להלך אחריה
אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו, וכל המהלך בשוק אחרי אשה הרי זה מקלי עמי הארץ, ואסור
לעבור על פתח אשה זונה עד שירחיק ד' אמות שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה.
שולחן ערוך אבן העזר סימן
כא סעיף א
צריך אדם להתרחק מהנשים א מאד מאד.
ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחד מהעריות. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו
כנגדה ב או להביט ביופיה. ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור. ואסור להסתכל בנשים שעומדות
על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפי' אינם עליה, שמא יבא
להרהר בה. פגע אשה בשוק, אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו. ג (א) ולא
יעבור בפתח אשה זונה, אפילו ברחוק ארבע אמות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין
ליהנות ממנה, כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה. ואסור לשמוע ד קול ערוה או לראות
שערה. והמתכוין לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי
לאוין.
בית שמואל על שולחן ערוך
אבן העזר סימן כא סעיף א
א מאד מאד – לפי שנפשו של אדם מחמדתן
לכן כתב מאוד מאוד וכ"כ ביו"ד גבי ריבית ובח"ה גבי שוחד אע"ג דאמרו
חז"ל מיעוט בעריות מ"מ אם רגיל בחטא זה קשה לפרוש יותר משאר עבירות ועיין
פרישה סי' כ"ה:
ב או להביט ביופיה – הר"י כתב
דאסור מדאורייתא שנאמר לא תתורו אחרי עיניכם והרמב"ם ס"ל מדרבנן ובפנויה
לכ"ע מדברי קבלה והרהור אפילו בפנויה אסור מדאורייתא:
ג ולא יעבור בפתח אשה זונה – ואם הוא
חשוד על אשה א' מתרי' בו שאל יעבור פתח ביתה ואם יעבור מלקין אותו ועיין ב"י מ"ש
בשם רי"ו:
ד קול ערוה – אבל קול פנויה או קול
אשתו מותר אלא בעת תפלה אסור כמ"ש בא"ח ועיין בפרישה מ"ש בשם מהרש"ל
ודוק' קול ערוה אסור אבל קול דיבור שלה מותר וא"ל מש"ס קידושין דף ע' דאיתא
שם קול ערוה אפילו בשאלת שלומ' אסור תירץ הרשב"א קול דבור מה שהוא משיב על שאלת
שלומה גרע טפי ב"ה:
רמב"ם הלכות יסודי
התורה פרק ה הלכה ז
ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין
עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך
אפילו הוא נוטל את נפשך, והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס,
דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר
יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.
רמב"ם הלכות בית
הבחירה פרק ז הלכה ה
לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי
של עזרה שהוא שער ניקנור, מפני שהוא מכוון כנגד בית קדש הקדשים, וכל הנכנס לעזרה יהלך
בנחת במקום שמותר לו להכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני י"י כמו שנאמר והיו
עיני ולבי שם כל הימים, ומהלך באימה וביראה ורעדה שנאמר בבית אלהים נהלך ברגש. +/השגת
הראב"ד/ מהלך בנחת. פי' שלא ילך דרך הדיוטות.+
רמב"ם הלכות בית
הבחירה פרק ז הלכה ח
בזמן שהמקדש בנוי אסור לו לאדם להקל
את ראשו מן הצופים שהוא חוץ לירושלים ולפנים, והוא שיהיה רואה את המקדש, ולא יהיה גדר
מפסיק בינו ובין המקדש.
