רי"ף ברכות דף ל.
גמ' ברכות דף מב., מב:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא: 26:11 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא:17:09 דקות .
3)נטל ידיו מים אחרונים, אינו יכול
לאכול ולא לשתות 5
6)אם קבע לשתות לפני המזון, א"צ לברך על יין 10
רא"ש מסכת ברכות
פרק ו סימן ל
ל [דף מב ע"א] רב הונא אכל תליסר
ריפתא והוא פת הבא בכיסנין מן תלת לקבא ולא בריך ברכת המוציא וג' ברכות אמר רב נחמן
עדי כפנא הוא אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין סעודתן עליו צריך לברך המוציא וג' ברכות
וכתב רבינו משה ז"ל דאם אחרים אינם קובעין אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב
אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם והראב"ד ז"ל כתב ואם היה קובע עליו אפי' משהו
מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות ונראין דברי רבינו משה ז"ל ואם מתחלה
היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו
מברך ג' ברכות אע"פ שלא בירך המוציא תחלה ומסקנא היכא דאכל ליה בתורת כיסנין בתחלה
הוא מברך בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש והיכא דאכלינהו בתורת קביעות מברך עליהם
המוציא ושלש ברכות דאמר רב יהודה משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהם המוציא
ואוקמי' בדקבע סעודתו עלוייהו:
לחמניות פרש"י אובליא"ש
ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתו וסופו עיסה ומברך עליהם המוציא וברכת המזון ונראה לפרש
לחמניות היינו נבלי"ש שהן דקות ואין מברכים עליהם אלא בורא מ"מ אבל אי קבע
סעודתו עליהם מברך עליהם המוציא וג' ברכות ואי אכיל להו [בתוך הסעודה] שלא מחמת הסעודה
טעונין ברכה לפניהן ולא לאחריהם:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסח
ו פת הבאה בכיסנין. בפרק כיצד מברכין (מב.) רבי מונא אומר משום רבי יהודה
פת הבאה בכיסנין מברכין עליה המוציא ואסיקנא דלית הלכתא כוותיה ואקשינן עליה מדאמר
רב יהודה אמר שמואל לחמניות מערבין עליהם ומברכין עליהם המוציא ושני שאני התם דקבע
סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא. ותו איתא התם (שם) רב הונא אכל
תריסר ריפתא בני תלתא בקבא ולא בריך א"ל רב נחמן עדי כפנא אלא כל שאחרים קובעין
עליו סעודה צריך לברך והסכים רש"י לדעת המפרש דמפת הבאה בכיסנין אכל וכן כתבו
הרי"ף (כט:) והרא"ש (סי' ל) וכתב הרי"ף (ל.) מסקנא היכא דאכיל לה בתורת
כיסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא
מברך עליה המוציא ושלש ברכות וה"ר יונה כתב (כט: ד"ה תריסר) שיש מפרשים דכי
אכיל לה שלא בקביעות אינו מברך לאחריה כלום ויש מפרשים שמברך בורא נפשות. והרא"ש
(שם) כתב שמברך מעין שלש וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה רב הונא) וכך הם דברי הרמב"ם
בפ"ג (ה"ט – יא) והכי נקטינן: וכתב הרא"ש (שם) כל שאחרים קובעים עליו
סעודתם צריך לברך המוציא ושלש ברכות וכתב רבינו משה דאם אחרים אינם קובעים אפילו כשהוא
קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם והראב"ד כתב ואי הוה קבע
עליו אפילו משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות ונראים דברי רבינו משה ואם
מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעים
עליו מברך שלש ברכות אף ע"פ שלא בירך המוציא תחלה עכ"ל וגם ה"ר יונה
(ל. ד"ה א"ל) כתב ואם אחרים אינם קובעים אע"פ שהוא קובע אינו מברך דאחר
הרוב אזלינן ואם הוא קובע במה שאין אחרים קובעין בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ והכי
נקטינן: והאגור (סי' ריז) כתב ופירוש אם קבע סעודתו עלייהו פירש ה"ר אביגדור דוקא
סעודת ערב ובוקר ולא סעודת עראי ע"כ והוא מדברי שבלי הלקט (סי' קנט). וליתא אלא
בין סעודת ערב ובוקר בין סעודת עראי אם אכל שיעור שבני אדם קובעין עליו מיקרי קביעות
ואי לא לא וכמו שנתבאר בסמוך בשם רבוותא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסח סעיף ו
פת הבאה (כג) בכיסנין, מברך עליו:
בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור (כד) שאחרים רגילים
יג לקבוע [ח] עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: (כה) המוציא וברכת המזון;
ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור
שאחרים קובעים עליו, (כו) יד יברך עליו בהמ"ז, אע"פ שלא ברך המוציא [ט] תחלה;
ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, * אע"פ שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא
בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסח סעיף ו
(כג) בכיסנין וכו' – בסעיף שאח"ז
מתבאר מה הוא. ואף דבסתם פת מברכין עליו המוציא בכל שהוא ועל כזית מברכין בהמ"ז
שאני אלו דאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליהם ורק אוכלין אותן מעט דרך עראי לפיכך
ברכתן רק במ"מ ולאחריו ברכה מעין שלש אא"כ אכל כשיעור קביעת סעודה דאז מברך
המוציא ובהמ"ז דעכ"פ פת הוא:
(כד) שאחרים רגילין לקבוע – כתבו האחרונים
דאם אכלו לבדו צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם אכלו עם בשר או
דברים אחרים שמלפתים בו הפת סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלין ג"כ
עם דברים אחרים אך אם אכלו לבדו ושבע ממנו אף שאחרים לא היו שבעין ממנו לבדו אבל כיון
שאם אכלו אותו עם דברים אחרים היו שבעין ממנו ג"כ לא אמרינן בטלה דעתו וצריך לברך
עליו המוציא ובהמ"ז. והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ה איתא דשיעור סעודה
הוא ג' או ד' ביצים וכתבו כמה אחרונים דה"ה כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה אבל
כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים וס"ל דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא
כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר וכמש"כ בב"י בשם שיבולי לקט וכן מצאתי
באשכול דמוכח שהוא סובר כן וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומ"מ לכתחלה טוב לחוש
לדעת המחמירים שלא לאכול ד' ביצים וכ"ש אם הוא דבר שיש להסתפק בו מדינא אם הוא
פת הבאה בכיסנין אף דמבואר בס"ז דהולכין בזה להקל עכ"פ בודאי יש לחוש לדעת
המחמירים הנ"ל:
(כה) המוציא ובהמ"ז – וגם נט"י
וכמו בפת גמור וכמבואר לעיל בסימן קנ"ח ס"א ע"ש:
(כו) יברך עליו בהמ"ז – כיון
שהשלים לשיעור קביעת סעודה אבל המוציא אין צריך לברך על מה שנמלך לאכול כיון דאין במה
שמונח לפניו אחר שנמלך שיעור קביעת סעודה אלא ביחד עם מה שאכל כבר ואם באמת יש שיעור
קביעת סעודה במה שלא אכל עדיין צריך ליטול ידיו ולברך המוציא וענט"י וברכת המזון:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסח סעיף ו
* אע"פ שהוא קובע וכו' – הוא
דעת הרא"ש שחולק על הראב"ד שלדידיה אפילו במועט סגי כיון דהוא קובע ע"ז
בתר דידיה אזלינן עי"ש ברא"ש. ומ"מ נראה ברור דאם הוא זקן או נער שאכילתן
מועט בטבע חייבין בהמוציא ובהמ"ז אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע ע"ז כיון
דכל בני מינם מסתפקין בשיעור אכילה כזו וכעין שכתבתי לקמן בסימן קפ"ד בבה"ל
בשם הרדב"ז עי"ש:
בית יוסף אורח חיים סימן
קסח
ח לחמניות אותם שבלילתם עבה לחם גמור הוא וכו'. בפרק כיצד מברכין שם לחמניות
מערבין בהם ומברכין עליהם המוציא ואוקימנא דהיינו בדקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא
קבע סעודתיה עלייהו לא ופירש רש"י לחמניות אובליא"ש. וכתב הרא"ש (סי'
ל) ולא נהירא דלחם גמור הוא שתחלתו וסופו עיסה ומברך עליהם המוציא וברכת המזון ונראה
לפרש לחמניות היינו נבלאי"ש שהן דקות ואין מברכים עליהם אלא בורא מיני מזונות
אבל אי קבע סעודתו עליהם מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואי אכיל להו שלא מחמת הסעודה
טעון ברכה לפניהם ולא לאחריהם עכ"ל וכך הם דברי רבינו. ודין אכיל להו שלא מחמת
הסעודה יתבאר בסימן קע"ז בס"ד. והתוספות (ד"ה לחמניות) כתבו גם כן דאובליא"ש
אפילו לא קבע מברך המוציא דלחם גמור הוא אלא נראה דהיינו נילי"ש מיהו כי קבע סעודתיה
עלייהו מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון פירש דאין מברך עליו המוציא דהוי
כמו דייסא ע"כ: והמרדכי (סי' קכ) נסתפק בהם לפי שהם רכים יותר מדאי והיה נוהג
ר"י שלא לאכלם אף בפורים כי אם תוך הסעודה לברך בפת תחלה כדי לפטרם מברכה שהיה
מסופק אי הוי קביעותיה קביעות אי לא וכן כתבו התוספות (לח. ד"ה מר זוטרא) גבי
כובא דארעא וכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ג' (אות ג) אלא שכתבו (פ"ד אות ט) ונראה
דפת לא פטרא להו מברכה שלפניה דלא חשיבי מחמת סעודה טפי מפת הבאה בכיסנין שטעונין ברכה
לפניהם ולא לאחריהם ע"כ: וה"ר יונה כתב בפרק כיצד מברכין (כז. ד"ה ואי)
גבי הא דאמר אביי טריתא פטורה מן החלה שרבינו יצחק הזקן אומר שבאלו הרקיקין הדקין ביותר
שעושין בשני ברזלים ונקראים אובליא"ש אין הקביעות שלהם קביעות ואינו מברך אלא
בורא מיני מזונות שאין קביעות אכילה בזה לעולם ולקמן (ל. ד"ה ואמר) גבי הא דלחמניות
מברכים עליהם המוציא כתב רוב המפרשים אומרים שלחמניות כעין כעכין וקשה על זה אמאי איצטריך
למימר דמברך עליהם היכא דקבע עלייהו שהרי פשוט הוא ולפיכך נראה יותר נכון לפרש דלחמניות
רקיקין דקים ונקראים בלעז ניבלא"ש ומפני שבלילתן מתחלה רכה הוצרך להשמיענו דהיכא
דקבע עלייהו מברכים עליהם המוציא עכ"ל: ומיהו אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת
עליהם נראה שהם טפלים למרקחת וברכת המרקחת פוטרן וכן כתב הכל בו (סו"ס כד כ ע"ג)
ואכתוב לשונו בסימן רי"ב (ד"ה כתב הכל בו) בס"ד: כתוב בשבלי הלקט (סי'
קנט) על כובא דארעא ולחמניות ופת הבאה בכיסנין אי קבע סעודתו על הפת ולבסוף הביאו לו
אלו לקינוח סעודה מברך עליהם בורא מיני מזונות דהוי ליה כמו פירות ולאחריהם לא יברך
דברכת המזון פוטרתן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קסח סעיף ח
לחמניות, אותן שבלילתן עבה שקורין
אובליא"ש, (לו) יט לחם גמור הוא ומברך עליו המוציא ובהמ"ז; ואותן שבלילתן
רכה כ ודקים מאוד (לז) שקורין ניבלא"ש, מברך עליהם בורא מיני מזונות וברכה אחת
מעין שלש; (לח) ואם קבע (לט) סעודתו עליהם, מברך המוציא וברכת המזון; (מ) ואי אכיל
להו בתוך הסעודה (מא) כא שלא מחמת הסעודה, * (מב) כב טעונים ברכה (מג) לפניהם ולא לאחריהם,
(מד) אבל אותם כג רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, (מה) הם טפילים לגבי המרקחת וברכת
המרקחת (מו) פוטרתן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קסח סעיף ח
(לו) לחם גמור הוא – דנעשים רק מקמח
ומים כשאר פת ואף שהם דקים מ"מ לא הוי כמו כעבים יבשים דס"ז דהם יבשים מאד
ואינם עשוים לאכילה ורק כוססין אותם לקינוח אבל אלו עשוים לאכילה:
(לז) שקורין ניבלא"ש – וכתבו
האחרונים דהיינו מה שקורין בלשון רוסיא נאלסילק"ע שמערבין קמח עם הרבה מים בקדירה
כמו דייסא ושופכין על עלי ירקות ונאפים בתנור עם העלים [וה"ה כשנאפים על מחבת
בלי שמן] ודוקא באלו שהם דקים ורכים ביותר אבל אם אינם רכים ודקים כ"כ מבואר בסי"ד
דדין לחם עליו ומברך המוציא [מ"א]:
(לח) ואם קבע וכו' – וכתבו הפוסקים
דאותן שקורין בפראג וואלאפלאטקע"ס שנעשין ג"כ בלילתן רכה אך מפני שמתפשטין
באפייתן נעשים דקין וקלושים הרבה יותר מאותן נאלסילקע"ס שנזכר לעיל אין לברך עליהם
המוציא אפילו בדקבע דאין ע"ז תורת לחם כלל ודמיא לטריתא בסט"ו:
(לט) סעודתו עליהם וכו' – ומה נקרא
קבע מבואר לעיל בס"ו לענין פת כיסנין וה"ה הכא:
(מ) ואי אכיל להו וכו' – פי' להני
רכין ודקין וה"ה לכל פת הבא בכיסנין המבוארים בסעיף ז' [מ"א] ועיין בה"ל
שכמה אחרונים חולקים על דבריו:
(מא) שלא מחמת הסעודה – פי' שלא אכלם
להשביע רעבונו רק לקינוח ומתיקה [דאלו אכלם למלא רעבונו אפילו לא אכלם רק מעט הם בכלל
סעודה וא"צ ברכה]:
(מב) טעונים ברכה – דכיון דאינו אוכל
זה לשם סעודה לא נפטר בברכת המוציא ואם אוכל הרבה כשיעור קביעת סעודה המבואר בס"ו
אפילו אכלם למתיקה בעלמא נפטר בברכת המוציא דכיון דאי אכלם שלא בתוך הסעודה צריך לברך
המוציא ממילא בתוך הסעודה נפטר בברכת המוציא:
(מג) לפניהם – וכ"ז בעניני פת
אבל בעניני מעשה קדרה שבאין למזון ולתבשיל תמיד מחמת הסעודה הם באים כמבואר בסימן קע"ז
ואפילו הם ממולאים בפירות כאותן שקורין עפי"ל פלאדי"ן וכדומה הפירי נעשה
תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר והפירי בטל לגבייהו ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מתוכם
ולברך בפה"ע דהוי ברכה לבטלה [אחרונים]:
(מד) אבל וכו' – קאי על עיקר דין פת
הבאה בכיסנין וקמ"ל דזה לא הוי בכללו דאין מברכין בזה על העיסה כלל משום דהוי
טפילה למרקחת כדמפרש:
(מה) הם טפלים – דאין מתכונין לאכול
הרקיקין ורק שעושין אותם כדי שלא יטנפו הידים מהמרקחת ולכן הוי העיסה בכלל טפל כדלקמן
בסימן רי"ב. וכתבו האחרונים שם דבמדינותינו שנותנין מרקחת על הדובשנין [שקורין
לעק"ך פלאדי"ן] שטובים הדובשנין למאכל בעצמן אם כן כונתם גם בשביל אכילת
הדובשנין וממילא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת. ופשוט דדוקא שבעת אפייה
נאפין ביחד אבל אם אפה הדובשנין לבד ואח"כ מניח עליהם מלמעלה המרקחת אין נעשין
המרקחת טפילה להם שכונתו לאכול שניהם ואין המרקחת באין ללפת הדובשנין וצריך לברך גם
על המרקחת:
(מו) פוטרתן – ואם אכל המרקחת מלמעלה
והשאיר הרקיקין ואכלן בפני עצמן צריך לברך במ"מ עליהם אך אם אכלן ביחד ונשאר עוד
קצת רקיק בלא מרקחת אין צריך לברך עליו כיון דעיקר אכילתו היה ביחד ונחשב לטפל להמרקחת
אין חוששין על גמר האכילה:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ד הלכה ז
גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח"כ
נמלך לאכול או לשתות אף ע"פ שלא שינה מקומו חוזר ומברך, ואם לא גמר בלבו אלא דעתו
לחזור לאכול ולשתות אפילו פסק כל היום כולו אינו צריך לברך שנית. +/השגת הראב"ד/
גמר בלבו מלאכול או מלשתות כו' עד לברך שנית. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/
לא אמרו לענין אכילה אלא לענין שתיה בלבד, אבל לענין אכילה לא הויא הפסקה אלא במים
אחרונים או בשינה או בנמנום עכ"ל.+
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעט
סעיף א
גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים,
א אינו יכול (א) לאכול ולא לשתות, * (ב) ב עד שיברך בהמ"ז; ואם אמר: (ג) הב לן
ונברך, הוי היסח הדעת ואסור לו (ד) לשתות אלא א"כ יברך עליו תחלה, (ה) ואכילה
דינה כשתיה להרא"ש; אבל להר"ר יונה והר"ן אכילה שאני, שאע"פ (ו)
שסילק ידו מלאכול * (ז) ואפילו סלקו השלחן * אם רצה (ח) לחזור לאכילתו * א"צ לברך
פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו (ט) לא נסתלק לגמרי מאכילה.
משנה ברורה סימן קעט
(א) לאכול – וה"ה שיש ליזהר לכתחלה
שלא יפסיק בדבור אפילו מעט דתיכף לנטילה ברכה [ומהאי טעמא יש ליזהר שלא לשהות שהיה
מרובה אחר הנטילה וכ"ש שלא לעסוק באיזה עסק] אך אם צריך להפסיק בדבר נחוץ או בדיעבד
אם הפסיק יטול ידיו שנית כדי להיות תיכף לנטילת מים אחרונים ברכה:
(ב) עד שיברך בהמ"ז – ולא דמי
להב לן ונברך דמותר לאכול ורק שיברך המוציא מתחלה וכדלקמיה דכיון שנטל ידיו אסור להפסיק.
והנה יש כמה פוסקים דס"ל דאין איסור לאכול אף בנטל ידיו ורק שיברך המוציא מתחלה
וכ"כ האחרונים להקל ורק דאחר אכילתו יטול ידיו שנית שתהא סמוכה נטילה לברכה אלא
דלכתחלה דעת הב"ח והמ"א דצריך ליזהר בזה ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד
בזה. וכ"ז לענין אכילה אבל להפסיק בדבור כשאינו רוצה לאכול ולשתות או להתעסק באיזה
עסק אסור לכו"ע [א"ר וכ"מ מכמה אחרונים לעיל בסימן קס"ו]:
(ג) הב לן ונברך – פי' תן לנו כוס
לברך וכשמברכין בלא כוס אם אומרים בואו ונברך ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת. וכן
אם הסיח דעתו בהדיא בלבו מלשתות עוד ואח"כ רוצה לשתות ג"כ צריך לברך מתחלה
על המשקה:
(ד) לשתות – ואם מסובין רק לשתיה ואמרו
בואו ונברך ברכה אחרונה ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת ואסור לשתות עוד בלא ברכה:
(ה) ואכילה דינה כשתיה – דבגמרא לא
נזכר בהדיא רק לענין שתיה וס"ל דה"ה לאכילה:
(ו) שסילק ידו מלאכול – ר"ל אפילו
גמר בדעתו שלא לאכול:
(ז) ואפילו סילקו השלחן – זהו מלשון
רבינו יונה והיינו אף דס"ל דזה חשיב היסח הדעת טפי מהב ונברך אפ"ה לא מהני
לענין אכילה ועיין מש"כ בבה"ל בדעת הרא"ש בזה:
(ח) לחזור לאכילתו וכו' – כתב הט"ז
דאם מחמת אכילה זו שחזר לאכול נגרר לבו גם לשתיה א"צ ברכה לדעה זו גם על השתיה
דבתר אכילה גרירא אף שאמר מתחלה הב לן ונברך ולא מיירי השו"ע בתחלה לענין שתיה
דמצריך לברך לכו"ע רק כשלא חזר גם לאכילה:
(ט) לא נסתלק – משום דדרך להגרר מאכילה
קטנה לגדולה לא חשיב היסח הדעת גמור אלא כשנטל ידיו משא"כ בשתיה בהיסח הדעת כל
דהו כבר נסתלק משתייתו וצריך לברך שנית כשנמלך. ועיין בבה"ל שהבאנו הרבה פוסקים
שסוברים כדעת הרא"ש דבהב ונברך חשיב גמר סעודה ואף באכילה אסור בלא ברכה וכן סתם
המחבר לקמן בסימן קצ"ז ס"א עי"ש וע"כ לכתחלה בודאי יש ליזהר שלא
לאכול אחר שאמר הב לן ונברך וכ"פ בדה"ח. ודע דמי שצריך ברכה באמצע סעודה
צריך נטילה ג"כ דכיון דהסיח דעתו לא שמר ידיו ורק ברכת נט"י אין לו לברך:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעט סעיף א
* עד שיברך בהמ"ז – עיין מ"ב
מש"כ דדעת כמה פוסקים דמים אחרונים דומה להב לן ונברך ודי כשיברך המוציא על מה
שירצה לאכול אך הב"ח והמ"א כתבו דלכתחלה יש ליזהר בזה. והנה כאשר נתבונן
בודאי אין להקל בזה לכתחלה דמצינו לכמה גדולי הראשונים שמחמירין בזה והוא דעת רש"י
ורשב"ם ואו"ז והביא כן בשם רבו והרמב"ם וראב"ד [הובא ברשב"א]
ורשב"א ורבינו יונה [וכ"כ הגר"א בדעתו שהוא סובר כהב"י דלא כמ"ש
הט"ז דגם הוא מודה דבנטילה שניה שרי וכן מרשב"א שכתב הטעם משום דכבר הכין
עצמו לבהמ"ז משמע ג"כ דאין מועיל נטילה שנית] והרא"ה בביאורו להרי"ף
בברכות ג"כ כתב דאסור אפילו אם ירצה לברך המוציא משום דכיון שנטל ידיו לברכה הא
קביל עליה לברוכי בהמ"ז ואף בהבא ונברך כמה מהם החמירו לאכול אף בברכה משום דהכין
עצמו לבהמ"ז ונסתלק מהסעודה אבל רבו המקילין בזה [רי"ף ור"ח ורש"י
בחולין התירו בברכה וגם התוספות ורא"ש וסייעתייהו הנ"ל ולר"י ור"ן
מותר באכילה אף בלי ברכה] אבל עכ"פ בנטל ידיו בודאי יש להחמיר וכן הוא מסקנת הגר"א
בביאורו ע"ש שכתב שצריך בהמ"ז דוקא בנט"י:
* ואפילו סלקו השלחן – היינו שסילק
הלחם ושארי מזון מעל השלחן [כדפירש"י שם בגמרא] והנה מלשון זה משמע דזה חשיב היסח
הדעת טפי מן הב ונברך וא"כ להרא"ש דמצריך לברך בהב ונברך כ"ש בסילוק
השלחן אבל באמת אינו כן דזהו רק לשיטת רבינו יונה והר"ן דהסוגיא דברכות מיירי
רק לענין אכילה אבל להרא"ש אדרבה הב ונברך חשיב היסח הדעת טפי ובסילוק השלחן ס"ל
דלא חשיב היסח הדעת כדמוכח בגמרא שם דקאמר במסקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דקאי גם
אסילוק וכדפירש"י שם. והנה בשו"ע לא מבואר בהדיא לדעת הרא"ש רק בהב
לן ונברך אבל בסתם אם הסיח דעתו מלאכול ולשתות עוד ולא אמר הב לן ונברך לא הוזכר בשו"ע
כלל לדעת הרא"ש אם זה מצריכו לחזור ולברך או לא [והנה הרמב"ם פסק בהדיא דאם
גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד ואח"כ נמלך לאכול ולשתות חוזר ומברך אף שלא שינה
את מקומו והובאו דבריו בב"י היפך מדעת הר"ן ור"י ומה שאמר שם בגמרא
מתחלה גמר אסור מלאכול ולבסוף מסיק על זה ולית הלכתא הכי מפרש הרמב"ם דגמר היינו
דגמר סעודתיה ומתחלה רצה הגמרא לומר דזה ג"כ חשיב היסח הדעת דמסתמא כיון שגמר
ממילא הסיח דעתו ועל זה מסיק לית הלכתא ככל הני שמעתתא אבל אם גמר בלבו בהדיא שלא לאכול
ולשתות עוד זה עדיף מגמר וסילוק השלחן. כ"ז הוא במגדול עוז ודבריו נכונים מאד
בדעת הרמב"ם וכן הוא ג"כ דעת הרא"ה דהיכא דנמלך שלא לאכול ואח"כ
חוזר ואוכל צריך לברך לפניו] דאפשר דהוא מפרש בגמרא גמר היינו שגמר סעודתו וע"ז
מסיק ולית הלכתא וכו' דאף דסילק השלחן אמרינן דעדיין היה דעתו כשיזדמן לו לאכול שיאכל
אבל אם הסיח דעתו בהדיא מלאכול ולשתות עוד אפשר דלדידיה זהו עדיף גם מסילוק השלחן וכמו
לדעת הרמב"ם ודומה להב לן ונברך ומצאתי בספר בית מאיר דגם הוא העיר בזה ולבסוף
מצדד ג"כ לומר כן לדעת הרא"ש דהיסח הדעת מהני אף באכילה להצריכו לחזור ולברך
וכ"כ הגר"ז:
* אם רצה לחזור לאכילתו וכו' – עיין
בפמ"ג שכתב דלאו דוקא בפת ה"ה בשאר מידי דמזון ג"כ לא נסתלק להרר"י
ור"ן באומר נברך ברכה אחרונה ואם רוצה לאכול עוד רשאי בלא ברכה ראשונה:
* אין צריך לברך וכו' – הנה להלכה
לא הכריע המחבר בהדיא כמאן ונראה לכאורה דדעתו כהרר"י ור"ן שהם רבים אכן
בסימן קצ"ג ס"א סתם המחבר כדעת הרא"ש דהב ונברך הוי גמר סעודה [עי"ש
במגן אברהם סק"ב] דבאמת דעת הרא"ש לאו יחידאה הוא בזה דגם הרמב"ם ס"ל
דמשאמר הב לן ונברך אסור לאכול [והוא סובר דאף בברכה אסור וכמו שמובא בב"י ע"ש]
וכן הוא ג"כ דעת התוספות בברכות מ"ב ד"ה תיכף ע"ש וכן הוא ג"כ
דעת האו"ז באות קע"ז ובאות קצ"ד ע"ש וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א
בברכות מ"ח ד"ה יהבו ע"ש ואח"כ מצאתי בא"ר שהביא עוד הרבה
פוסקים שסוברין כן כהרא"ש ע"ש וכתב דדעת הרר"י בדבר זה יחידאה הוא ועיין
במאמ"ר שהשיג עליו דבהר"ן הביא דבר זה בשם הרמב"ן והר"ר משולם
דקיימי בשיטה זו עי"ש באורך ומ"מ איך שיהיה הרוב פוסקים סוברין כהרא"ש
דאין חילוק בין אכילה לשתיה ומסיק בא"ר דנ"ל להלכה למעשה דבהב לן ונברך לא
יאכל עד שיברך לפניו אמנם בביאור הגר"א כתב דנ"ל לעיקר לדינא כהרר"י
והר"ן מהך עובדא דשמעון בן שטח בברכות מ"ח [ועיין בפסחים ק"ג ע"ב
ד"ה כיון שהקשו קושיא זו ותרצו דגם זה באמת לגרמיה הוא דעבד אלא דבלא"ה דחי
ליה וכ"כ גם הרשב"א בברכות מ"ח] וע"כ לא נוכל להכריע לדינא בזה
ויש ליזהר שלא לאכול אחר שאמר הב לן ונברך דהוי ספק ברכה וכ"כ בדה"ח. וכן
אם הסיח דעתו בהדיא שלא לאכול אף שלא אמר הב לן ונברך ג"כ נכון מאד ליזהר לכתחלה
שלא לאכול דגם בזה יש הרבה ראשונים שסוברין להחמיר בזה וכנ"ל:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעט סעיף ב
מי שסומך על שלחן אחרים, * אפילו אמר:
הב לן ונברך, * (י) ג לא הוי היסח הדעת * (יא) ד עד שיאמר בעל הבית.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעט סעיף ב
(י) לא הוי היסח הדעת – דודאי דעתו
אם ירצה בעה"ב לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו ואם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור
שאף שיאכל וישתה בעה"ב לא יאכל וישתה עמו ונמלך אח"כ צריך לברך [היינו לדעת
רבינו יונה בשתיה לבד ולהרא"ש אף באכילה] וכ"ש כשנטל ידיו דמהני [מ"א
וש"א]:
(יא) עד שיאמר בעה"ב – ואז כל
המסובין אסורין ודוקא כששתקו והסכימו לדבריו אבל אם האורח דעתו לאכול ולשתות עוד רשאי
אף שאמר בעה"ב הב ונברך וטוב שיגלה לפני המסובין שלא היה לו היסח הדעת שלא יחשבוהו
כנמלך:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעט סעיף ב
* אפילו אמר הב לן וכו' – עיין מ"ב
ומשמע מפמ"ג בסק"ג בא"א דאם נטל ידיו אמרינן דמסתמא בודאי הסיח דעתו
בכל גווני וכ"כ בחי' רע"א בשם תשובת פרח שושן ובספר מטה יהודה חולק ע"ז
ע"ש וכן בספר מנחת שמואל:
* לא הוי היסח הדעת – עיין מ"ב
והוא מלשון המ"א ולכאורה משמע מזה דכשאין בעה"ב אוכל ושותה עוד והאורח נמלך
ממחשבתו הראשונה ורוצה לאכול ולשתות דאסור דהרי אמר הב לן ונברך והסיח דעתו אבל באמת
יש לומר דכל זמן שלא אמר בעה"ב הב ונברך לא חשיב היסח הדעת של האורח כלל דבודאי
לא הסיח דעתו עדיין בבירור כ"ז שלא אמר בעה"ב הב לן ונברך וכן מורה לשון
השו"ע והלבוש ע"ש אח"כ מצאתי בספר מנחת שמואל שכתב ג"כ כדברינו:
* עד שיאמר בעה"ב – וה"ה
גדול השלחן [א"ר בשם צ"ל] ולשון המחבר שכתב על שלחן אחרים לכאורה משמע דוקא
מפני דעת בעה"ב אדם מבטל דעתו אבל לא באופן אחר וכן משמע קצת בפמ"ג ע"ש
וצ"ע למעשה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעט סעיף ג
אם לא אמר הב לן ונברך וגם לא נטל
ידיו * (יב) ה משנטל הכוס לברך, (יג) הוי היסח הדעת.
רמב"ם הלכות מעשה
הקרבנות פרק ג הלכה יב
ובמקום שסומכין שוחטין, ותכף לסמיכה
שחיטה, ואם שחט במקום אחר או ששהה שחיטתו כשירה, והסמיכה שיירי מצוה היא לפיכך אם לא
סמך כפר ואינה מעכבת ואע"פ כן מעלין עליו כאילו לא כפר.
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קיא סעיף א
(א) א צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא
יפסיק (ב) ביניהם, (ג) אפי' באמן אחר גאל ישראל (ד) ולא בשום פסוק, חוץ מה' שפתי תפתח
(תהילים נא, יז). הגה: וי"א שמותר ב לענות (ה) אמן על גאל ישראל, (ו) וכן נוהגין
(טור). וי"א הא דצריך לסמוך גאולה לתפלה, היינו דוקא בחול או ג בי"ט, [א*]
אבל בשבת א"צ (פי' דטעמא דבעינן למסמך גאולה לתפלה, משום דכתיב יענך ה' ביום צרה
(תהילים כ, א) וסמיך ליה יהיו לרצון אמרי פי (תהילים יט, טו), (ז) ושבת (ח) לאו זמן
צרה; ולענ"ד נראה דמה שא"כ בי"ט, הוא משום שהם ימי הדין כדתנן במשנה
ב' פ"ק דר"ה: בפסח, על התבואה וכו') (הגהת אשיר"י פ"ק דברכות וכל
בו הלכות שבת ומהרי"ל הל' י"ט), * וטוב להחמיר אם לא במקום (ט) שצריך לכך
(טור).
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ד הלכה יב
בשבתות ובימים טובים ובסעודת הקזת
הדם ובשעה שיצא מן המרחץ וכיוצא בהן שאדם קובע סעודתו על היין, אם בירך על היין שלפני
המזון פטר את היין ששתה לאחר המזון קודם שיברך ברכת המזון, אבל בשאר הימים צריך לחזור
ולברך בתחלה על היין של אחר המזון, בא להן יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו שאין
בית הבליעה פנוי שיענו אמן ואינו פוטר את היין שלאחר המזון.
טור אורח חיים סימן קעו
בירך על הפרפרת שלפני המזון פוטר את
הפרפרת שלאחר המזון פירוש אחר גמר סעודה קודם ברהמ"ז ופרפרת הוא פת צנומה בקערה
ואין בו תואר לחם ומברכין עליו בורא מיני מזונות והיה דרכם לאכלו לפני הסעודה ולאחריה
לאחר שמשכו ידיהם מן הפת קודם ברהמ"ז בירך על הפת פטר הפרפרת ודוקא פרפרת שאוכלים
בתוך הסעודה אבל פרפרת שלאחר הסעודה ברכת המזון אינו פוטר דהוה כדברים הבאים לאחר הסעודה
כדלקמן בירך על הפרפרת לא פטר את הפת:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעד
סעיף ד
(ו) ג אם קבע לשתות * לפני המזון,
א"צ לברך על יין (ז) שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו; (ח) וכן ד יין של קידוש
פוטר יין (ט) שבתוך המזון; (י) וכן המבדיל על השלחן, פוטר היין שבתוך המזון וי"א
(יא) שאין ברכת * (יב) ה יין הבדלה פוטר, אלא א"כ (יג) ו נטל ידיו (יד) קודם הבדלה,
הילכך המבדיל קודם נטילה (טו) יכוין שלא להוציא יין (וע"ל סי' רצ"ט סעיף
ז') שבתוך הסעודה; ובדיעבד שלא כוון כך, פוטר יין שבתוך הסעודה, דספק ברכות דרבנן להקל.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעד סעיף ד
(ו) אם קבע וכו' – כתבו האחרונים דל"ד
קבע דה"ה אפילו אם שתה רק כוס אחד של יין קודם הסעודה דפוטר היין שבתוך הסעודה
וכל זה אם דעתו לשתות גם בתוך הסעודה:
(ז) שבתוך המזון – וה"ה דפוטר
נמי יין שלאחר המזון קודם בהמ"ז [במקום שרגילין לשתות יין אחר גמר אכילתן או שהיה
דעתו לזה בפירוש] אבל אם לא היה לו יין לפני המזון ובירך על היין שבתוך המזון צריך
לברך שנית על יין שלאחר הסעודה כי יין שבתוך המזון אינו בא רק לשרות המאכל שבמעיו ואינו
חשוב לפטור היין שלאחר המזון שבא לשתיה ולתענוג [ועיין בב"י שכתב דאם הוא צמא
מחמת אכילתו אפילו נשתהא זמן הרבה אחר הסעודה אעפ"כ כל זמן שלא בירך בהמ"ז
כיין שבתוך המזון דמי דבא לשרות המאכל וגם משמע קצת מדברי הרשב"א דאם הוא שותה
מיד אחר האכילה ג"כ מסתמא כדי לשרות המאכל הוא בא] אך באמת אין דין זה מצוי בינינו
שאין אנו מושכין ידינו מן הפת עד בהמ"ז וחשיב הכל תוך הסעודה ולפיכך ממילא יין
שבתוך המזון פוטר גם יין שלאחר המזון דזה וזה לשרות:
(ח) וכן יין של קידוש – קמ"ל
דלא תימא דוקא יין קודם המזון דחשיב דבא לפתוח המעיים ולשתות פוטר בתוך הסעודה אבל
יין קידוש דבא עיקרו למצוה אימא לא קמ"ל דפוטר. ונ"ל פשוט דבמדינתנו שאין
אנו רגילין לשתות יין בתוך הסעודה אפילו בשבת אינו פוטר אלא א"כ היה דעתו לזה
מתחלה וכמו שכתבתי מקודם:
(ט) שבתוך המזון – וה"ה שלאחר
המזון [אחרונים]:
(י) וכן המבדיל וכו' – ר"ל אע"ג
דהבדלה אינה שייכא כלל לסעודה כמו קידוש אפ"ה כיון דהבדיל על השלחן ר"ל שהכין
עצמו לסעודה שייכא לסעודה ומיירי כנ"ל שהיה בדעתו לשתות גם בתוך הסעודה:
(יא) שאין ברכת וכו' – הטעם כנ"ל
דאינה שייכא לסעודה כמו קידוש [שאינה אלא במקום סעודה] וע"כ ס"ל להי"א
דבעינן עכ"פ שיטול ידיו לסעודה מתחלה דבזה בודאי אתחלתא דסעודה היא:
(יב) יין הבדלה – כתב מ"א דדוקא
יין הבדלה שאינו בא לצורך סעודה אבל ביין שלפני המזון דעלמא שבא לצורך סעודה לפתוח
המעיים פוטר אפילו קודם נטילה יין שבתוך הסעודה ולהכי סתם המחבר בריש הסעיף ולא התנה
דדוקא אחר נטילה:
(יג) נטל ידיו – לאו דוקא דה"ה
אם קבע עצמו לסעודה על השלחן [מ"א] ובא"ר חולק עליו וכן משמע מביאור הגר"א:
(יד) קודם הבדלה – וא"ת היכי
שרי להפסיק בהבדלה בין נט"י להמוציא י"ל דלא הוי היסח הדעת כיון שדעתו לאכול
ואינו רשאי לאכול בלי הבדלה אבל להפסיק בשתיית רשות בין נטילה להמוציא אסור:
(טו) יכוין שלא להוציא – ואז יברך
ברכה אחרונה על כוס זה קודם הסעודה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעד סעיף ד
* לפני המזון – ר"ל סמוך להמזון
דבמופלג אין שייך לפוטרו לכו"ע וכ"מ מהלבוש עי"ש:
* יין הבדלה – מוכח מזה דבקידוש סובר
דפוטר בכל גווני ואף דכמה פוסקים סוברים דלדעת התוספות ה"ה ביין של קידוש דוקא
אחר נטילה לא רצה המחבר להכריע כן להלכה דבהבדלה גופא אין לנו להחמיר בזה רק לכתחלה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעד
סעיף ה
כל מה ששותה (טז) בתוך הסעודה די לו
(יז) בברכה אחת, אלא א"כ כשבירך (יח) לא היה דעתו לשתות אלא אותו הכוס ונמלך לשתות
[ו] אחר. הגה: וכן מי (יט) שבא לסעודה (כ) ז ומושיטין לו הרבה כוסות, מברך על כל אחד
ואחד דהוי נמלך (כל בו) וע"ל סי' קע"ט; וכן מי שבירך (כא) על כוס ברכת נישואין
ואינו יודע להיכן יגיע הכוס, (כב) כל אחד צריך לברך, דמקרי נמלך (אגודה פרק ערבי פסחים
וע"ל סימן ק"צ).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעד סעיף ה
(טז) בתוך הסעודה – ר"ל אפילו
שלא בבת אחת:
(יז) בברכה אחת – דמסתמא כשבירך בפה"ג
על כוס האחד דעתו היה ג"כ על כל מה שישתה בתוך הסעודה:
(יח) לא היה דעתו וכו' – ר"ל
שהיה דעתו שלא לשתות אלא אותו הכוס ולא יותר אלא שאח"כ נמלך לשתות עוד וכתב הט"ז
דה"ה לענין אכילה כגון שקנה לעצמו לחם א' לאכלו כולו וע"ד זה בירך ואח"כ
נתאוה לאכול עוד ושולח לקנות עוד צריך לברך שנית המוציא [והטעם דמעשיו מוכיחין דלא
היה בדעתו לאכול כ"א הלחם שקנה דאל"כ היה קונה יותר אלא שאח"כ נתאוה
לאכול עוד] אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לו חתיכה לאכול אותה ואח"כ רוצה לחתוך
עוד אין זה נמלך דדרך אדם כן הוא דלפעמים בשעת ברכה חושב שיהיה די לו בחתיכה אחת ואח"כ
כשרואה שאינו שבע בזה לוקח עוד:
(יט) שבא לסעודה – היינו שאינו מן
הקרואים אלא שבא דרך עראי לשם לכך אמרינן דהוי נמלך דבשעה שבירך לא היה יודע אם יתנו
לו עוד וכדלקמן בסימן קע"ט סה"ו עי"ש במ"ב:
(כ) ומושיטין לו – ר"ל שלא בבת
אחת אלא בזה אחר זה:
(כא) על כוס ברכת נשואין – שיש שם
הרבה מסובין וכל כיוצא בזה:
(כב) כ"א צריך לברך – דמסתמא
אינו מכוון לצאת בברכת המברך מאחר שאינו יודע אם יגיע לו ועיין לקמן סימן ק"צ
במ"א סק"ז ובמ"ב שם:
בית יוסף אורח חיים סימן
קעד
ז ועל כל שאר משקין שבסעודה אין צריך לברך וכו'. כלומר כשאין שם יין דאם
יש שם יין הא קיימא לן (מא:) דיין פוטר כל מיני משקין ודין זה שכתב רבינו נלמד מדגרסינן
בפרק כיצד מברכין (מא:) שאלו את בן זומא וכו' אי הכי יין נמי נפטריה פת שאני יין דגורם
ברכה לעצמו וכתב הרשב"א (ד"ה אי הכי) אי הכי יין נמי כלומר דיין נמי מחמת
הסעודה הוא בא דלשרות המאכל הוא בא שאני יין דגורם ברכה לעצמו פירש רש"י בכמה
מקומות הוא בא ומברכין עליו אע"פ שלא היו צריכים לשתותו ולפי פירוש זה מים שאדם
שותה בתוך הסעודה אינם טעונים ברכה דאף הן מחמת הסעודה הן באין לשרות המאכל וכן אמרו
שהיה נוהג רש"י ורבינו תם וגדולי הצרפתים ז"ל ויש מפרשים יין גורם ברכה לעצמו
כלומר השתייה היא גורמת ברכה לעצמה לפי שהאכילה והשתיה שני ענינים ואי אפשר לשתיהן
להיות כאחת וכתב הראב"ד דלפי זה הפירוש אפילו שתית מים נמי בעי ברכה ויש עוד מחמירין
לברך עליהם בכל פעם ופעם משום דמסתמא נמלך הוא בשתיה בכל פעם דאין אדם קובע עצמו על
שתיה וכמו שהוא חייב לברך על היין בתוך ימי החול על כל כוס וכוס במקום שאין יין מצוי
מיהא ודברי רש"י ורבינו תם ז"ל נראין עיקר עכ"ל הרשב"א וסברות
אלו כתבום התוספות (ד"ה אי הכי) וה"ר יונה (כט: ד"ה יין) והמרדכי (סי'
קלו) ודעתם מסכמת לדעת רש"י ורבינו תם שכיון שהמים בסיבת הפת צריך לשתותן מעין
המזון הוי והפת פוטרת אותם וכן דעת סמ"ג (עשין כז קיא ע"ד) וסמ"ק (ריש
סי' קנא) וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה ומכאן) ואפילו היה צמא מתחלה לא נאמר כיון
שמתחלה היה צמא ולא באו בסיבת הפת מברך עליו עכשיו אלא כיון שלא רצה לשתות מתחלה כדי
שלא יזיקו לו המים נמצא כי שתיית המים בסיבת הפת היא ואין צריך לברך עליהם דפת פוטרתן
עכ"ל: והגהות מיימוניות כתבו בפ"ד (אות ט) שבצרפת נוהגים כדעת ר"י ורבינו
תם שלא היו מברכין על שום משקה בסעודה ואח"כ כתבו ומי שמברך על המים יברך על כל
פעם ופעם דשתי דחשיב נמלך ובה"ג (ברכות פ"ז יא.) כתב דלא יברך אלא זימנא
קמייתא וכן עמא דבר כהלכות גדולות עכ"ל והאגור (סי' רכד) כתב בשם אור זרוע (ח"א
סו"ס קנה) העולם נהגו לברך על כל משקים הבאים בתוך הסעודה ונראה שצריך לברך על
כל פעם ופעם והנוהג כדברי ר"י ורבינו תם ואינו מברך על שום משקה בתוך הסעודה כי
אם על היין לבדו לא הפסיד ונוהג בטוב עכ"ל ושבלי הלקט (סי' קמג) כתב דעת ר"י
ואח"כ כתב שנמצא בהלכות גדולות מאן דשתי מיא או שיכרא בסעודתו מברך זימנא קמייתא
והעלה שכדברי בה"ג נראה לו עיקר ושכן פסק ה"ר ישעיה ז"ל (פסקי הרי"ד
מא: ד"ה שאלו): והרא"ש (סי' כט) גבי הא דאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה
מחמת הסעודה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כתב וכן משקים הבאים בתוך הסעודה
חשיבי באים מחמת הסעודה לפי שאין בני אדם רגילים לאכול בלא שתיה וחשיבי כעיקר סעודה
ואח"כ כתב בה"ג פסק שיש לברך על המים בתוך הסעודה ופירש ה"ר יו"ט
הטעם דכי פריך יין נמי נפטריה פת ביין שייך לאקשויי הכי משום דזיין אבל מים לא זייני
כדאמרינן (בנדרים) [עירובין] (ל.) אין הפת פוטרתו ולא נהירא שהיין פוטר כל מיני משקים
אע"ג דברכת בפה"ג לא שייך מידי לשאר משקים לפי שהיין ראש לכל מיני משקים
הוא עיקר לענין ברכה וכולם טפלים לו וכן נמי כיון דפת הוא עיקר הסעודה והמשקים אינם
באים אלא בשבילו הפת פוטרתן אע"ג דלא זייני דמים נמי מיקרו באים מחמת הסעודה כדאמרינן
(ב"ק צב:) פת שחרית וקיתון של מים מבטלן ויש אומרים שיש לברך על המים באמצע הסעודה
על כל פעם ופעם דנמלך הוי שאין אדם שותה מים אלא לצמאו ולא מסתבר לי כלל כי ידוע הוא
שאי אפשר לאכול בלא שתיה וכו' ומתוך דבריו משמע שדעתו נוטה לדברי האומרים דמים שבתוך
הסעודה אינם טעונים ברכה כלל אלא שמכל מקום כדי להסתלק מן הספק כתב שקודם נטילת ידים
יברך על המים על דעת לשתות בתוך סעודתו כלומר ובהכי מסתלק מן הספק שיוצא לדברי הכל
שאף לדברי האומרים שצריך לברך בכל פעם ופעם משום דנמלך הוי בכהאי גונא מודו דמהני דכיון
דמברך על דעת לשתות בתוך סעודתו כל פעמים שירצה תו לא הוי נמלך. וכן כתב בתשובה כלל
ד' (סי' יד) יביא מים ויברך עליהם וישתה קודם שיטול. ובהגהות מיימוניות פ"ד (אות
ט) כתוב שכך היה נוהג הר"ם לברך על המים קודם ברכת המוציא על דעת לשתות עד אחר
ברכת המזון ע"כ: ומ"ש הרא"ש (שם) שיברך על המים קודם נטילה כלומר אבל
לא בין נטילה להמוציא משום דהוי הפסק ולטעמיה אזיל שסובר דההיא דתיכף לנטילה ברכה
(מב.) אף במים ראשונים היא כמו שנתבאר בסימן קס"ו. והגהות שכתבו בשם הר"ם
שיברך קודם ברכת המוציא אפשר דסבר דההיא דתיכף לנטילה ברכה במים אחרונים דוקא היא או
שהוא סובר דברכת המים כיון דצרכי סעודה היא לא הוי הפסק בין נטילה להמוציא. ובהגהות
החדשות (שם) כתוב שמברך על המים קודם ברכת המוציא ונטילת ידים וכדברי הרא"ש וכן
עיקר: ומ"ש הרא"ש ישב במקום סעודתו נראה שהוא כדי להראות שהוא קובע מקום
לשתות כדי שעל ידי ברכה זו יצא ידי חובתו בכל הסעודה: כתב הרוקח (סי' שכט) שיש אומרים
דהא דקיימא לן יין פוטר כל מיני משקים היינו מברכה אחרונה דוקא אבל לא מברכה ראשונה
ולא משמע כן מדברי הפוסקים אלא גם מברכה ראשונה הוא פוטרן וכן משמע בגמרא מדמדמה ליה
לפת כשם שפת פוטרת כל מיני מאכל כך יין פוטר כל מיני משקים וכיון דפת פוטר גם מברכה
ראשונה הוא הדין ליין:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קעד
סעיף ז
(כח) אם אין לו יין ושותה מים או שאר
משקה, אין לברך עליהם דחשיבי (כט) כבאים מחמת הסעודה, יא לפי שאין דרך לאכול בלא [ח]
שתייה; ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו, אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו; אבל מים
או שאר משקים לא חשיבי, (ל) ואינם טעונים ברכה; ואפי' אם היה צמא קודם סעודה, כיון
שלא רצה לשתות אז, כדי שלא יזיקו לו (לא) המים, נמצא כי שתיית המים יב בסבת הפת היא,
* ופת פוטרתם. (לב) וי"א לברך על (לג) המים שבסעודה, ויש מחמירין עוד לברך עליהם
(לד) יג בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם; והרוצה להסתלק מן הספק ישב (לה) יד קודם
נטילה (לו) במקום סעודתו, * (לז) טו ויברך (לח) על דעת לשתות בתוך [ט] סעודתו. הגה:
* (לט) והמנהג כסברא הראשונה.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קעד סעיף ז
(כח) אם אין לו יין וכו' – אסעיף א'
קאי דאיין שבתוך הסעודה מברך ברכה ראשונה אף בתוך הסעודה משום חשיבותו אבל אשאר משקין
לא דנטפלים להסעודה:
(כט) כבאים מחמת הסעודה – בתוך הסעודה
דמבואר בסימן קע"ז דאין מברכין עליהם דנפטרין בברכת המוציא:
(ל) ואינם טעונים ברכה – לא לפניהם
ולא לאחריהם ואפילו אם הם באים אחר גמר סעודה לדידן דאין אנו מושכין ידינו מן הפת וחשוב
הכל כבתוך הסעודה:
(לא) המים – אליבא ריקנא וה"ה
בשארי משקין:
(לב) וי"א לברך – היינו ברכה
ראשונה דס"ל דדינו כמו פירות שאוכל בתוך הסעודה דצריך ברכה לפניה' אבל מברכה אחרונה
לכו"ע נפטרין בבהמ"ז:
(לג) המים – וה"ה לשאר כל המשקין
ואע"ג דיין חשבינן ליה בא מחמת הסעודה [דרק משום חשיבותו צריך ברכה וכנ"ל]
יין שאני דסעיד ליבא טפי וגם דבא להמשיך תאות האכילה משא"כ שארי משקין:
(לד) בכל פעם דסתמא וכו' – ואף לדעה
זו דוקא במים אמרינן דמסתמא נמלך הוא שאין אדם שותה מים אלא לצמאו אבל בשכר ומי דבש
וכיו"ב לא חשיב בסתמא נמלך ובברכה אחת סגי לכו"ע אך לאקרי"ץ ודומיהן
שאין שותין כ"א לצמאו דינם כמו מים לדעה זו [מ"א]:
(לה) קודם נטילה – דלאחר נטילה אין
לו להפסיק בשתיית משקין של רשות והבדלה דס"ד שאני משום דאסור לאכול קודם הבדלה:
(לו) במקום סעודתו – ולא ישנה מקומו
דבשינוי מקום צריך לברך שנית כששותה אח"כ וכמבואר בסימן קע"ח וא"כ לא
תיקן כלום:
(לז) ויברך וכו' – וכתבו האחרונים
דיזהר לשתות פחות מרביעית דאם ישתה רביעית לא יועיל כלום בתיקונו דיכנס בספק ברכה אחרונה
על המשקין האלו דאפשר דאין בהמ"ז פוטרתו דאין שייכים לסעודה מכיון ששתה קודם נטילה
אכן אם יש לו כוס שכר לברך עליו בהמ"ז א"צ ליזהר בזה דברכת בנ"ר שיברך
על הכוס יפטור גם את המשקין ששתה קודם בהמ"ז:
(לח) על דעת וכו' – או שיבקש לאחר
שאינו אוכל שיברך על המשקה ויתכוון לפוטרו:
(לט) והמנהג כסברא הראשונה – והטעם
כדלעיל לפי שאין אכילה בלא שתיה והוי כדברים הבאים מחמת הסעודה ולענין יי"ש יש
אחרונים שכתבו דצריך ברכה בתוך הסעודה משום שאין שותין אותו מחמת צמאון האכילה כשאר
משקין אבל המ"א כתב דבתוך הסעודה א"צ ברכה משום דאז בא לעורר תאות המאכל
וחשיב גם זה מחמת הסעודה [וה"ה בפירות הבאים להמשיך תאות האכילה כגון לימני"ש
מלוחים או זית מליח או אוגערקע"ס מלוחים וכיו"ב ולא דמי לשאר פירות שבתוך
הסעודה שצריך ברכה] וכן העתיקו איזה אחרונים כדעתו ובאמת היה ראוי לנהוג בזה כעצת המחבר
לענין שאר משקין [דיברך על מעט מהיי"ש קודם נטילה ע"ד לפטור מה שישתה בתוך
הסעודה] מפני שיש דעות בזה אלא שהעולם נהגו להקל ויש להם על מה לסמוך. וכ"ז בתוך
הסעודה אבל אם שותה את היי"ש אחר סעודתו דאז בודאי דעתו רק לעכל המזון לכו"ע
צריך ברכה [אחרונים] מ"מ נ"ל דאם אכל מאכל שמן ולקח מעט יי"ש להפיג
השמנונית שבפיו אם רגיל בענין זה הוא בכלל טפל להאוכל וע"כ אף אם הוא אחר גמר
סעודתו א"צ לברך. כתב הח"א דאם שותה אחר גמר סעודתו קאפ"ע הוא רק כדי
לעכל המזון ולא דמי לשאר משקין וע"כ צריך לברך ברכה ראשונה ואינו מוכרח ונכון
שיברך מתחלה על מעט צוקע"ר לפטור את הקאוו"ע. וכל זה שייך רק לענין חול אבל
בשבת ויו"ט בשחרית אין שייך כ"ז דהרי בודאי כבר קידש על הכוס וממ"נ
אם קידש על היין הלא פוטר כל המשקין [ובאופן המבואר לעיל בסק"ג] ואם קידש על השכר
וכיו"ב הלא מברך שהכל וממילא נפטר גם זה:
