רי"ף ברכות דף טו:
גמ' ברכות דף כד:
1)אפי' להניח בכלי תוך כלי, אסור
להניחם תחת מרגלותיו 1
2)אפי' להניח בכלי תוך כלי, אסור
להניחם תחת מרגלותיו 2
3)אשתו עמו במטה ואינו רוצה לשמש,
מקרי אין אשתו עמו. 2
4)שנים שהיו ישנים בטלית א', לא יקרא
ק"ש 3
5)אם היה ישן עם אשתו, קורא
בחזרת פנים לצד אחר 4
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מ סעיף ב
* ב בית שיש בו (ד) [ג] תפילין,
* אסור לשמש בו (ה) מטתו (ו) עד שיוציאם או שיניחם (ז) בכלי תוך כלי. והוא (ח) שאין
השני מיוחד להם, שאם הוא מיוחד אפי' מאה חשובים כא'. הגה: ואם שניהם אינן מיוחדים להם,
או שהפנימי אינו מיוחד להם והחיצון מיוחד להם, מותר (וע"ל סי' ר"מ סעיף ו')
(ב"י).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מ סעיף ב
(ד) תפילין – וה"ה חומשים
או סדורי תפילות או שאר ספרים בין בכתיבה או בדפוס הכל יש בהם קדושה ובעינן כלי תוך
כלי ואפילו אם הן כתב משיט"א [היינו שאינה כתיבת סת"ם והוא רק כתב אשורי]
וכריכת הספר אינה נחשבת לכיסוי דהיא מגוף הספר ובעינן עוד שני כיסויין. ועיין ביו"ד
בסי' רע"א בט"ז שם סק"ח שכתב כל המיקל בקדושת ספרים הנדפסין עתיד ליתן
את הדין דדפוס הוי כמו כתיבה. אך בתשובת חו"י סי' קפ"ז נוטה להקל בזה בשעת
הדחק כשאין לו במה לכסות:
(ה) מטתו – או לעשות צרכיו:
(ו) עד שיוציאם – בחדר אחר או
שמפסיק בפניהם במחיצה גבוה יו"ד טפחים. ועיין לקמן בסי' ר"מ במ"א סקט"ו:
(ז) בכלי תוך כלי – ל"ד
כלים דה"ה שני כיסויין ואם פירש טלית או שאר כיסוי על הכיס של תפילין אע"פ
שהכיסוי אין מכסה רק למעלה ומן הצדדין ולא למטה אפ"ה שרי. ועיין בבה"ל. ואותן
המניחין כיס התפילין והטלית לתוך כיס אחד גדול הרי גם הכיס הגדול נקרא כליין המיוחד
להן וצריך עוד כסוי על גבן אם לא שמכסה בטלית על התפילין בתוך הכיס דאז שרי דהטלית
אינו כליין וה"ה אם כיס התפילין מחובר למעלה על הכיס הגדול הרי צד הב' של כיס
הגדול אין נקרא כליין ומועיל להן אם הפכן. ועיין בביאור הלכה מה שכתבתי בשם הא"ר.
כתב המ"א דה"ה במזוזה הקבועה לפנים בחדר צריך כלי בתוך כלי דהיינו שיכסה
אותה בב' כסויין ואחד מהם יהיה עכ"פ אינו מיוחד לה וכדלקמן ואם על המזוזה יש כסוי
זכוכית אף שהמזוזה נראית מתוכה אפ"ה נחשבת כסוי אחד ודי בפריסת סודר על המזוזה
דהא עתה לא מיתחזיא וכ"כ הדה"ח. אבל לכו"ע לא מהני אם יכסנה עוד בזכוכית
מלמעלה אע"ג שמכוסה בשני כסויין דהא המזוזה נראית מתוכן. כתב בחכמת אדם נ"ל
דבין במזוזה או שאר ספרים אם עשה מתחלה ב' כלים שיחשב אחד לכלי בתוך כלי כגון שכרך
המזוזה בנייר ואח"כ הניחה בתיק שלה מותר כיון שבתחלה כיון לכך. ויתר כל הדינים
בזה נבאר לקמן בסימן ר"מ בעזה"י:
(ח) שאין השני – לאו דוקא וה"ה
אם הפנימי אינו מיוחד והחיצון מיוחד או ששניהם אינם מיוחדים וכמו שכתוב בהג"ה
ואינו אסור כלי בתוך כלי רק אם שניהם מיוחדים אבל אם אחד אינו מיוחד מצטרף עם המיוחד
ושרי וההג"ה לא בא רק לפרש דברי המחבר דלא נטעה בלישניה וכלי אחד אפילו אינו מיוחד
לא מהני ואסור:
רמב"ם הלכות
תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ד הלכה כד
בית שיש בו תפילין או ספר תורה
אסור לשמש בו מטתו עד שיוציאם או יניחם בכלי ויניח הכלי בכלי אחר שאינו כליין, אבל
אם היה הכלי השני מזומן להם אפי' עשרה כלים ככלי אחד הן חשובין, ואם הניחן כלי בתוך
כלי מותר להניחן תחת מראשותיו בין כר לכסת שלא כנגד ראשו כדי לשמרן ואפי' אשתו עמו
במטה.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מ סעיף ג
* אפי' להניח בכלי תוך כלי,
אסור להניחם תחת מרגלותיו. וכן אסור להניחם תחת מראשותיו (ט) כנגד ראשו, אפילו בכלי
תוך כלי ואפי' אין אשתו עמו. * אבל שלא כנגד ראשו, אם אין אשתו עמו, (י) ג [ה] מותר.
* ואם אשתו עמו, צריך ד כלי (יא) בתוך כלי.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מ סעיף ג
(ט) כנגד ראשו – שהוא ג"כ
דרך בזיון: מותר
(י) מותר – אפילו שלא בכלי כלל
רק שמניחן בענין שלא יתגלגלו משם לצדדין כגון שמניחן בין כר התחתון לכר שתחת ראשו שלא
כנגד ראשו:
(יא) בתוך כלי – דהיינו שמניחן
בתוך כלי או כיס המיוחד להן תחת הכר דהכר מיקרי כלי שני או שיניחן בלי כלי כלל תחת
שני כרין ולא התירו חכמים להניח תפילין תחת מראשותיו כשאשתו עמו אפילו בכלי תוך כלי
אלא כדי שישתמרו מן הגנבים והעכברים ולפיכך אם יש לו מקום אחר שמשתמרים שם לא יניחם
כלל במטה. ומיהו אם יש למעלה מראשותיו מקום יוצא מן המטה שהוא גבוה ג"ט או נמוך
ג' טפחים למטה מראשותיו מותר להניחן עליו:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מ סעיף ד
* אשתו עמו במטה ואינו רוצה
לשמש, (יב) מקרי אין אשתו עמו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מ סעיף ד
(יב) מקרי וכו' – וט"ז
אוסר להיות אשתו עמו במטה עד שיניח התפילין כלי בתוך כלי שמא ישכח וישמש וכן משמע בביאור
הגר"א ועיין בא"ר:
יחזקאל פרק טז
(ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה
נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ
וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה:
מצודת דוד יחזקאל
פרק טז
(ז) רבבה – החומל הזה הבטיחם שתהיה לרבבה להרבות בנים ובנות כצמח השדה ר"ל
המקום הפרם והרבם במצרים כמ"ש ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות
א'):
ותרבי – בהיותך ע"פ השדה
היית מגודלת ומאומנת ותגדלי בקומה ובאת לזמן הראוי להתקשט בקשוטים יפים הם ימי הנערות:
שדים נכונו – השדים שלך היו
גדולים כל צרכן ושער במקום בית הערוה היה מצמיח והם סימני נערות:
ואת ערום ועריה – ועוד היית
ערומה מבלי כסות כעת שנולדה ר"ל שהיו מרובים באוכלוסין וגדולים בכח ובא זמן הגאולה
אבל היו ערומים מבלי זכות ומע"ט:
רמב"ם הלכות
קריאת שמע פרק ג הלכה יח
שנים שהיו ישנים בטלית אחת כל
אחד מהן אסור לקרות אף על פי שיכסה מתחת לבו עד שתהא טלית מפסקת ביניהן עד שלא יגע
בשר זה בבשר זה ממתניו ולמטה, ואם היה ישן עם אשתו או בניו ובני ביתו הקטנים הרי גופן
כגופו ואינו מרגיש מהן, לפיכך אע"פ שבשרו נוגע בהם מחזיר פניו וחוצץ מתחת לבו
וקורא.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן עג סעיף א
* שנים שהיו ישנים בטלית א'
ובשר שניהם (א) נוגעים זה בזה, (ב) לא יקרא ק"ש אלא אם כן היתה טלית מפסקת (ג)
ביניהם * ממתניהם (ד) ולמטה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן עג סעיף א
(א) נוגעים – נקט נוגעים משום
דאז אסור לקרות בלא הפסקת טלית אפילו אם ירצו להחזיר פניהם מזה לזה ואם הם שוכבים פנים
להדי פנים אסור לקרות בלא הפסקת טלית אפילו אם אינם נוגעים כל ששוכבים בקירוב אחד לחבירו:
(ב) לא יקרא – שמא יבא לידי
הרהור:
(ג) ביניהם – ואז אפילו פניהם
זה לזה מותר דשוב לא יבוא לידי הרהור:
(ד) ולמטה – אבל ממתניהם ולמעלה
אפי' בשרם נוגע זה בזה לא אתי לידי הרהור. ודע דבכל זה צריך ג"כ שיוציא ראשו לחוץ
שלא יהא עיניו יוכל לראות את הערוה וצריך ג"כ לחוץ על לבו שלא יהא לבו רואה את
הערוה וכדלקמן בריש סימן ע"ד ועי"ש בס"ק ב' מה שכתבנו עוד בזה. כתב
הפר"ח דנראה לו דאם בדיעבד קרא בלא החזרת פנים ובלא הפסקת טלית דיצא ידי חובתו
עי"ש והפמ"ג מפקפק בזה וכן בס' ישועות יעקב עי"ש:
רא"ש מסכת
ברכות פרק ג סימן לה
לו [דף כד ע"ב] ת"ר
היה ישן בטליתו ואין יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש.
וי"א על לבו. ות"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. והלכתא
לבו רואה את הערוה אסור. וכן פסק רבינו חננאל מדפריך סתמא דגמרא והרי לבו רואה את הערוה
וה"ר שמעיה ז"ל כ' בשם רש"י ז"ל שמצא בתשובת הבבלי לבו רואה את
הערוה מותר מדסבר ת"ק די"א דלבו רואה את הערוה מותר והוי כרבים לגבי יחיד.
ומיהו נראה מדלא פליגי אמוראי לקמן אלא בעקבו רואה את הערוה משמע דבלבו מודו אביי ורבא
דאסור. ואע"ג דשמואל אית ליה בפ"ק דסוכה (דף י ב) היה ישן בכילה מוציא ראשו
חוץ לכילה וקורא ק"ש ולבו רואה את הערוה מותר. לא קיימא לן הכי אלא כאביי ורבא
דאינון בתראי דמשמע דמודו בלבו דאסור. וכן היה נוהג ר"ת ז"ל כשהיה רוחץ בחמין
צלולין והיה רוצה לשתות היה מתכסה בבגד ממטה ללבו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה:
בית יוסף אורח חיים
סימן עג
א – ג שנים שהיו ישנים בטלית אחד לא יחזיר זה פניו וכו'. בפרק מי שמתו
(כד.) בעא מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחד מהו
שיחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק"ש ויחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק"ש אמר ליה הכי
אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף אשתו ולא מיבעיא אחר אדרבה אשתו כגופו
אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שהיו ישנים בטלית אחד זה מחזיר פניו וקורא ק"ש וזה
מחזיר פניו וקורא ק"ש ותניא אידך היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק"ש
אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף
לא קשיא הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא והא תניא
היה ישן במטה ואשתו ישינה בצידו לא יחזיר פניו ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם
אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי אחר תנאי היא ופסק הרי"ף
(טו.) כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור
וכן פסק הרמב"ם (פ"ג הי"ח). והרא"ש (סי' לה) הביא פסק הרי"ף
ואחר כך כתב שרבינו יצחק סובר דכיון דלא איפסיק הלכתא לא כשמואל ולא כרב יוסף עבדינן
לחומרא כברייתא דפליגא אדרב יוסף ולא יקרא אפילו באשתו עמו אם אין טלית מפסקת בינו
לבינה כיון דאשכחן ברייתא דלא כוותיה סמכינן אברייתא דאילו היה האמורא יודע אותה ברייתא
לא הוה פליג עלה:
ומ"ש רבינו ורש"י
פסק דאף באשתו אסור וכו'. טעות סופר הוא וצריך להגיה במקומו ר"י (תוס' כד. ד"ה
והתניא) וכן מצאתי בספר מוגה ומתוך דברי הברייתות שכתבתי יתבאר לך שמה שכתב רבינו לא
יחזיר זה פניו לכאן ויקרא אלא אם כן היה טלית מפסיק ביניהם לאו למימרא דתרתי בעינן
חזרת פנים והפסקת טלית אלא בהפסקת טלית סגי ואפילו אם לא יחזיר פניו וכתב הרמב"ם
(שם) שאין צריך הפסק טלית אלא ממתניו ולמטה וכן בדין דממתניו ולמעלה אע"פ שנוגע
בשר זה בבשר זה לא אתו לידי הרהור ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם ז"ל
מסכימים לפסוק הלכה כרב יוסף הכי נקטינן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן עג סעיף ב
אם היה ישן (ה) עם אשתו, קורא
א בחזרת פנים לצד אחר, ואפילו בלא הפסקת טלית, משום דחשיבא כגופו. ויש מי (ו) שאוסר,
ונכון לחוש לדבריו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן עג סעיף ב
(ה) עם אשתו וכו' – משום דאשתו
כגופו ורגיל בה וליכא הרהורא ומ"מ צריך חזרת פנים דפנים להדי פנים א"א דליכא
הרהורא. ואם האיש מחזיר פניו לבד והאשה נשארת כמות שהיא אף שפניה נגד אחוריו מ"מ
הוא מותר לקרות דשוב ליכא הרהור ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בערותה אבל אם תרווייהו רצונם
לקרות אז גם היא צריכה להחזיר פניה ואפילו בשרם נוגעים זה בזה מותרים לקרות:
(ו) שאוסר – ר"ל בלא הפסקת
טלית. ולפי דבריהם צריך מאוד ליזהר בזה בק"ש שעל המטה ובברכת המפיל שיהיה ביניהם
הפסקת טלית ואז אפילו פנים להדי פנים מותר וכנ"ל:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן עג סעיף ג
אם היה ישן (ז) עם בניו בעודם
קטנים, מותר לקרות (ח) בחזרת פנים בלא הפסקת טלית. ואם הם (ט) גדולים, צריך להפסקת
טלית.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן עג סעיף ג
(ז) עם בניו וכו' – דלדידהו
לכו"ע אמרינן כיון דגס בהן חשובין כגופו וליכא הרהורא. ומ"מ פנים להדי פנים
אסור ובפר"ח מיקל בזה והביא ראיה ובספר מאמר מרדכי וברכי יוסף דחו ראיתו. ומשמע
עוד מדברי המ"מ דאפילו אם נימא דאין צריך להחזיר פנים עכ"פ בנוגע ערותו בבשרם
או להיפך אסור:
(ח) בחזרת פנים – היינו שיהא
אחוריהם זה לזה ואם פני בניו נגד אחוריו צריך עכ"פ ליזהר שלא יהא בשרו נוגע בערותן
כן נראה לי וראיה מלקמן סימן ע"ד ס"ה דמוכח דאם בשרו נוגע בערות חבירו ג"כ
אסור:
(ט) גדולים – וה"ה קטנים
אחרים שאינם בניו [כן משמע מהרמב"ם ועיין בביאור הגר"א סימן ע"ה ס"ד
בהג"ה ויש ליישב] אך לפי מה שמבואר לקמן בסימן ע"ה ס"ד בהג"ה דקטן
כל זמן שאין ראוי לביאה [היינו בזכר עד ט' שנים ויום אחד ובנקיבה עד בת ב' ויום אחד]
אין ערותו ערוה לכאורה גם לענינינו יש להקל אם עדיין לא הגיע הזמן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן עג סעיף ד
עד כמה הם חשובים קטנים, התינוק
עד שיהיו לו י"ב שנים, והתינוקת עד שיהיו לה י"א שנים. ואפילו הביאו ב' שערות,
מותר. (י) ב ובשנת י"ג לתינוק וי"ב לתינוקת, (יא) אם הביאו ב' שערות אסור
בלא הפסק, ואם לא הביאו ב' שערות, מותר. ג ומשנת י"ג ואילך לתינוק, וי"ב
לתינוקת, אפילו לא הביאו ב' שערות, אסור.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן עג סעיף ד
(י) ובשנת י"ג וכו' – ר"ל
משהתחיל יום ראשון בשנה זו וכן מה שכתב ומשנת י"ג ואילך ר"ל ג"כ תיכף
משהושלם השנת שלשה עשר וא"צ י"ג שנה ויום אחר רק שלימות ויום הלידה ג"כ
בכלל כגון אפילו אם נולד באחד בתשרי בסוף היום כשבא לתחלת ליל שנת י"ד שנולד בו
היינו אחד בתשרי נשלם לו הי"ג שנים ונעשה גדול וכן הדין לענין בר מצוה אך דשם
בעינן ג"כ שתי שערות ועיין לעיל בסימן נ"ה סעיף ט' ובמ"ב שם:
(יא) אם הביאו ב"ש – עיין
במ"א שכתב דלפי מה שפסק הטור באבן העזר סימן כ"א אסור משהגיע הזמן הזה אפילו
לא הביאו ב' שערות. וגם אפי' בלא ק"ש אסורים לישן ביחד ערומים בקירוב בשר משהגיע
הזמן הזה ועיין בח"מ וב"ש שם:
צריך לחוץ בטלית על לבו ואז יקרא
רמב"ם הלכות
קריאת שמע פרק ג הלכה יז
וכשם שהוא אסור כנגד ערות אחרים
כך הוא אסור לקרות כנגד ערותו ולא יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערותו, היתה חגורה של בגד
או עור או שק על מתניו אע"פ ששאר גופו ערום מותר לו לקרות קריאת שמע והוא שלא
יהיה עקבו נוגע בערותו, היה ישן בטליתו והיה ערום חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא, אבל
לא יחוץ צוארו ויקרא מפני שלבו רואה את הערוה ונמצא כמי שקורא בלא חגורה.
שולחן ערוך אורח
חיים סימן עד סעיף א
* (א) היה ישן ערום בטליתו,
* (ב) צריך לחוץ בטלית (ג) על [א] לבו ואז יקרא, * (ד) משום דלבו (ה) רואה את הערוה
אסור. הגה: וה"ה אם לבו (ו) רואה א [ב] ערות חבירו, אסור (טור).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן עד סעיף א
(א) היה ישן ערום – המחבר תפס
לשון הגמרא [ברכות כ"ג ע"ב] דשם שייך האי לישנא אבל בענינינו ה"ה כשהיה
ישן בחלוקו בלא מכנסים ג"כ דינא הכי דאסור בד"ת או לברך שום ברכה עד שידביק
בידיו הכתונת במקום הלב או למטה מלבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה:
(ב) צריך לחוץ – פי' דידביק
הטלית על לבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה אבל בלא"ה אסור דנהי דלבו מכוסה בטלית
שעל כל גופו הרי עדיין לבו וערוה בהדדי הן ואין דבר ביניהן:
(ג) על לבו – וה"ה אם
חוצץ בטליתו מתחת ללבו כדי שיהא הפסק בין לבו לערוה ואפילו אם לבו מגולה לגמרי וכדלקמן
בסעיף ו':
(ד) משום דלבו וכו' – דערוה
בראיה תלי רחמנא כדכתיב לא יראה בך ערות דבר וגו' ומצינו לשון ראיה בלב כדכתיב ולבי
ראה הרבה חכמה לפיכך החמירו חכמים בזה. ודע דאפילו אם לבו מכוסה בבגד להפסיק בינו לערוה
צריך שתהא ערותו ג"כ מכוסה ואם הוא מגולה הסכימו הרבה אחרונים דאסור לקרות מן
התורה אפילו אם מכוסה בהטלית גם על ראשו ועיניו שלא יוכל לראות את הערוה שהרי לא נאמר
לא תראה ערות דבר אלא לא יראה בך כלומר שתהא מכוסה בענין שלא יוכל להראות אפילו לאחר.
לפיכך העומד בבית ערום והוציא ראשו חוץ לחלון שלא יראה ערותו אע"פ שחצץ בבגד על
לבו ה"ז לא יקרא כיון שערותו מגולה ונראית בבית אבל הישן ערום בכילה שאינה גבוה
י' טפחים והוציא ראשו חוצה לה וגם חצץ באיזה דבר להפסיק בין לבו לערוה אע"פ שערותו
מגולה בכילה ה"ז כמכוסה בטלית שכיון שאין הכילה גבוה י"ט שם כיסוי עליה כמו
מלבוש ואינו דומה לבית שהוא חלוק רשות לעצמו ולא נוכל לכנות עליה שם כיסוי ע"כ
אסור. וכן אם צואה בבית בתוך ד"א והוציא
ראשו חוץ לחלון אסור לקרות ק"ש דשדינן ראשו בתר רובו [מ"א ור"ל דאסור
אפילו לדעת המתירין לקמן בסימן ע"ו ס"ד עי"ש ועיין בפמ"ג] ואם
הכניס ראשו לחדר שיש שם צואה אסור ג"כ לכו"ע לקרות דעכ"פ הצואה נגד
עיניו ולדעת הרשב"א המובא בסימן ע"ט ס"ב אסור אפילו הוא עומד מבחוץ
נגד הפתח כיון שהצואה כנגדו עי"ש [פמ"ג]:
(ה) רואה את וכו' – עיין
בדה"ח דאפילו בדיעבד אם קרא ק"ש והתפלל חוזר וכן מוכח מפמ"ג בסימן ע"א
בא"א אות ה' עוד מוכח שם דהק"ש חוזר עם ברכותיה אם קראם בראיית לבו לערוה
דהכי תקנו חכמים אבל בשאר ברכות יש להסתפק בדיעבד אם יחזור וספק ברכות להקל. ובח"א
כלל ג' דין ל"ג ובנשמת אדם כלל ד' משמע דיש להקל בדיעבד גם לענין תפלה בדבר דהאיסור
הוא רק מדרבנן ועיין בבה"ל סימן קפ"ה ואפשר דיש לתפוס כוותיה לענין זה ונצרף
דעת רש"י ור"ש תלמידו המובא בתוס' [ברכות כ"ה ע"ב]:
(ו) רואה ערות חבירו – דהיינו
שאין הפסק בין לבו לערות חבירו כגון ששניהם שוכבים ערומים ומתכסים בטלית אחד והם רחוקים
זה מזה דהיינו שאין בשרם נוגע אלא שפניהם זה כנגד זה והוא עצמו יש לו הפסק בין לבו
לערוה אעפ"כ אסור משום דלבו רואה ערות חבירו או כגון ששניהם עומדים במים ולבו
אינו רואה ערות עצמו לפי שמכוסה בבגד ממטה ללבו אלא שרואה ערות חבירו שאינו מכוסה אסור
אף שעיניו חוץ למים דמ"מ לבו רואה:
אסור לתלות תפילין
שולחן ערוך אורח
חיים סימן מ סעיף א
(א) א אסור לתלות תפילין, (ב)
בין בבתים בין ברצועות, אבל מותר לתלותן (ג) [ב] בכיסן.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן מ סעיף א
(א) אסור לתלות – על היתד מפני
שהוא דרך בזיון:
(ב) בין בבתים – שהבתים תלויות
למטה ובין שהרצועות תלויות למטה. ומ"מ באקראי בעלמא שאוחז התפילין בידו והרצועות
תלויות למטה אין להקפיד אבל אם התפילין תלויין אסור בכל גווני ואין בכלל זה מה שהתש"ר
תלוי באויר ומחזיקן ביד ברצועות ומשימם על הראש כי זהו צורך הנחתן. ויש מניחין הש"ר
על הדף וכדומה בשעה שלובשין:
(ג) בכיסן – וס"ת אסור
לתלותה בכל גווני אפילו כשהיא באה"ק ותולה האה"ק ועיין בח"א כלל ל"א
שכתב דאפילו כשאה"ק מחובר ביתידות לכותל אסור כל שאין תחתיו עומד דבר מה וספרים
כגון ספרי תלמוד וכדומה דומה לתפילין. ומ"מ ספרים או סידורי תפלות הקבועים בלוחות
שבהם שלשלת של כסף אסור לתלותן בם שהלוחות אין דומות לכיס לפי שהן מחוברות לסידור והרי
הן כסידור עצמו. מותר לכתוב פסוקים בנייר ולתלותן בפתח ביהכ"נ. נוהגים העולם להתענות
כשנופל תפילין מידו על הארץ בלא נרתיקן וה"ה כשנופל ס"ת אפילו בנרתיקן. ועיין
בא"ר שכתב דאפילו תפילין בנרתיקן יתן פרוטה לצדקה:
רי"ף דף טו:
לא יתפלל בלבו לבד, אלא משמיע
לאזניו
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קא סעיף ב
ב לא יתפלל * בלבו לבד, אלא
מחתך הדברים בשפתיו (ה) ג ומשמיע [ג] לאזניו בלחש, (ו) ולא ישמיע (ז) קולו; * ואם אינו
יכול לכוין (ח) בלחש, מותר (ט) להגביה קולו; וה"מ בינו לבין עצמו, אבל (י) בצבור,
אסור, * דאתי למטרד צבורא. הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל, כדי שילמדו ממנו בני
ביתו, מותר (טור).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קא סעיף ב
(ה) ומשמיע – ויש שכתבו דצריך
לחוש לדברי הזוהר שאף לכתחילה לא ישמיע לאזניו אבל המ"א כתב שאין ראיה מהזוהר
וכ"כ בביאור הגר"א דאף דעת הזוהר הוא כהשו"ע וכ"כ שארי אחרונים
שטוב יותר לכתחילה שישמיע לאזניו. ובדיעבד לכו"ע אם אמר בלחש כ"כ שאפילו
לאזניו לא השמיע יצא כיון שמ"מ הוציא בשפתיו:
(ו) ולא ישמיע – דכתיב בתפילת
חנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע וכל המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כאלו
אין מאמין שהקב"ה שומע תפלת לחש וכל המגביה קולו בתפילתו ה"ז מנביאי השקר
שהיה דרכן לצעוק בקול לע"ז שלהן ועיין בברכי יוסף ובח"א דלכתחילה צריך להתפלל
בלחש כ"כ שאף חבירו העומד בסמוך לו לא יהיה יוכל לשמוע ומ"מ אם א"א
לו לכוין בענין זה יש לו לעשות בענין שיכול לכוין אך שיזהר שלא יטריד לאחרים וכדלקמיה:
(ז) קולו – ואפילו בפסוקי דזמרה
טוב שלא להרים קול כי הקב"ה שומע בלחש לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי ומיהו
בשבת שנוהגים שאחד אומר פסוקי דזמרה בקול רם שפיר דמי [פמ"ג]:
(ח) בלחש – הט"ז כתב דאף
אם יכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל ביחיד
בקול ועיין בבה"ל שכתבנו דאין להקל בזה:
(ט) להגביה קולו – ואיירי דאפילו
אם ישמיע קולו במקצת ג"כ לא יוכל לכוין דאל"ה אסור:
(י) בצבור אסור – אפילו להשמיע
קולו במקצת וכ"ש להגביה קולו:
לא יגהק , ולא יפהק
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צז סעיף א
לא יגהק (מוציא מגופו לפיו נפיחה
מתוך שובעו רייטי"ר בלע"ז), ולא יפהק (פותח פיו להוציא רוח הפה); ואם צריך
(א) לפהק מתוך אונס, יניח ידו על פיו, שלא תראה פתיחתו. (ויזהר שלא יניח ידו על (ב)
א סנטרו בשעת התפלה, דהוי דרך גסות הרוח), (טור והרי"ף).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן צז סעיף א
(א) לפהק מתוך אונס – ה"ה
דבגיהוק מתוך אונס ליכא איסורא ומה דלא נקטו אפשר משום דבו ליכא חיובא להניח ידו שאין
פתיחת פיו רב כ"כ וגם הוא לזמן מועט מאוד משא"כ בפיהוק:
(ב) סנטרו – היינו לחי התחתון
וחזנים העושים כן בשעת הזמר מותר לפי שאינם מתכוונים לגסות אלא להנעים את הקול אבל
שלא בשעת הזמר אסור:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קג סעיף ג
ו (י) המתעטש בתפלתו מלמטה,
סימן רע לו; מלמעלה, סימן יפה לו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קג סעיף ג
(י) המתעטש – י"א דדוקא
כשמפיח בקול והמ"א חולק דה"ה בלי קול וגם בזה צריך להרחיק כנ"ל:
אסור לו לרוק
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צז סעיף ב
אסור לו (ג) ב לרוק; ואם (ד)
ג א"א לו שלא לרוק, מבליעו בכסותו בענין (ה) ד שלא יהא נראה; ואם הוא אסטניס,
(פי' שאינו יכול לראות דבר מאוס), (ו) ה ואינו יכול להבליעו בכסותו, (ז) זורקו לאחוריו.
ואם א"א לזורקו לאחוריו, זורקו לשמאלו, אבל ו לא לימינו; (ח) וכל שכן לפניו,
[ו] דאסור, (הר"י פ' מי שמתו). והא דלקמן בריש סי' קכ"ג שהופך פניו לצד שמאל
תחלה, שהוא ימין של הקב"ה, (ט) י"ל דהטעם כיון שמעולם לא ירדה השכינה למטה
מי' א"כ אין השכינה כנגד המתפלל, ולפיכך חלקו כבוד לימין דידיה ברקיקה שהיא בשעת
תפלה. אבל כשפוסע שלשה פסיעות, האדם מרחיק עצמו ממקום תפלתו (י) והוא כנגד השכינה,
ולפיכך נותן שלום לשמאלו שאז הוא כנגד ימינו של הקב"ה (ב"י בשם אביו).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן צז סעיף ב
(ג) לרוק – וכל שאסור בתוך התפילה
אסור אפילו בתחנונים שלאחר התפילה דכל זמן שלא פסע ה"ל כעומד לפני המלך:
(ד) א"א לו וכו' – כגון
שיצטער בזה ויהא טרוד בתפילתו ואחר הרקיקה ימתין כדי הילוך ד"א וכדלעיל בסימן
צ"ב ס"ט:
(ה) שלא יהא נראה – כגון בבגד
תחתון אבל בבגד עליון כיון שהרוק נראה אסור ובמדינתינו שלובשין פאצילעס אף שהרוק נראה
אפשר דמותר דכיון שעשוי לכך אין בו משום מיאוס כן כתב המ"א אבל שארי אחרונים כתבו
שגם בזה צריך לכרוך מקום הרוק שלא יהא נראה:
(ו) ואינו יכול וכו' – פי' שמאוס
לו להבליעו בכסותו או שאינו יכול לשהותו בפיו עד שיבליענו או שהוא כסות נאה ואם נצריכנו
שיבליענו בו יטרידנו ג"כ:
(ז) זורקו לאחוריו – היינו שהופך
פניו לאחוריו או שזורקו בידו לאחוריו אבל לא כלפי מעלה שנראה ככופר:
(ח) וכש"כ לפניו – מפני
שהמתפלל שכינה לפניו ומ"מ אם א"א לו לרוק אלא לפניו או לימינו והוא מצטער
בתפילה ע"י שאינו יכול לרוק מותר לו לרוק לימינו ואפילו לפניו:
(ט) י"ל דהטעם וכו' – והאחרונים
תרצו בפשיטות דהכא בשעת רקיקתו מסלק ממנו כבוד השכינה וכמש"כ בסימן ג' לענין התכבדו
מכובדים וכו' ע"כ אזלינן בתר ימין ושמאל של האדם משא"כ בסימן קכ"ג דאיירי
בהשתחואה שמשתחוה בסוף תפילתו להשכינה ע"כ אזלינן בתר ימין דשכינה:
(י) והוא כנגד השכינה – ר"ל
שע"כ כונתו אז בעת השתחויה להשתחות נגד השכינה שהיא למעלה מעשרה כי הלא לא ירדה
למטה:
היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח מלמטה
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קג סעיף א
היה עומד בתפלה ויצא ממנו רוח
מלמטה, ממתין עד שיכלה (א) הריח * (ב) א וחוזר ומתפלל.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קג סעיף א
(א) הריח – דמעיקרא אסור אפילו
בד"ת וכדלעיל בסימן ע"ט ס"ט:
(ב) וחוזר ומתפלל – היינו למקום
שפסק אפילו שהה אחר שפסק הריח וע"י הצירוף היה כדי לגמור כולה דהא אם היה רוצה
היה מתפלל מיד שפסק וא"כ לא היה כל ההפסק מחמת אונס ואינו חוזר לראש לפי מה שפסק
הרמ"א לעיל בסימן ס"ה. כתבו האחרונים דבזה אין צריך לומר הרבון הכתוב בס"ב
דכשאין מרחיק אין ניכר בושתו וכלימתו וכעין שכתב ההג"ה לקמן בס"ב:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קג סעיף ב
בקש לצאת ממנו רוח מלמטה ונצטער
הרבה (ג) ואינו יכול להעמיד עצמו, הולך (ד) ב אחוריו ארבע אמות ומוציא הרוח וממתין
עד שיכלה הריח, (ה) ג ואומר: רבון העולמים, יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי
וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה בחיינו רמה ותולעה במותנו, (ו) וחוזר למקומו
וחוזר (ז) למקום שפסק. הגה: * (ח) וע"ל סי' פ"ה. י"א דכל זה מיירי כשמתפלל
בביתו, אבל כשמתפלל בצבור דהוי ליה ביוש גדול, ד אין צריך להרחיק כלל לאחוריו (ט) ה
וגם לא יאמר הרבון, רק ממתין עד שיכלה ממנו הריח, וכן נוהגין. (תרומת הדשן סימן ט"ז).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קג סעיף ב
(ג) ואינו יכול – דבלא"ה
אין לו להוציא רוח בשום פנים בתפלה ולא חיישינן לבל תשקצו אלא כשמשהא עצמו לקטנים או
לגדולים אבל להפחה לא ונראה לי דעכ"פ יראה להזיז התפילין ולנתקן שלא יהיו מונחין
על מקומן כי אסור להפיח בתפילין:
(ד) אחוריו – דבעינן שיהא פניו
נגד המקום שהתחיל להתפלל להראות שרוצה עדיין לחזור לתפלתו ואפילו לצדדין או לפניו אסור:
(ה) ואומר רבון – בתוך התפלה
דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע:
(ו) וחוזר למקומו – ובח"א
הסכים לדעת הסוברים דיחזור למקומו קודם הרבון:
(ז) למקום שפסק – לכאורה הכוונה
לתחלת הברכה שפסק בה וכדלקמן בסימן ק"ד ס"ה [לבושי שרד] ועיין לקמן מה שכתבנו
שם להלכה בשם האחרונים:
(ח) ועי"ל סי' פ"ה
– ר"ל דנתבאר שם דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכתב הב"ח דדוקא אם
השהייה היה ע"י העיטושים וריח הנודף לבד ולא מצרפינן לזה מה שצריך לילך לאחריו
ד"א והחזרה ואמירת הרבון וכ"כ הפמ"ג:
(ט) וגם לא יאמר – וטוב שיהרהר
בלבו:
