רי"ף ברכות דף כ.
גמ' ברכות דף כט:
3)ההולך במקום גדודי חיה ולסטים,
מתפלל: צרכי עמך מרובים 5
4)כן הכעס מדה רעה היא עד למאד. 5
5)היוצא לדרך, יתפלל: יר"מ ה' 6
6)אומר תפילת הדרך אחר שהחזיק בדרך. 7
7)אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום.. 9
רמב"ם הלכות
תפילה ונשיאת כפים פרק י הלכה י
טעה ולא הזכיר יעלה ויבא אם
נזכר קודם שישלים תפלתו חוזר לעבודה ומזכיר, ואם נזכר אחר שהשלים תפלתו חוזר לראש,
ואם היה רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר אחר שהשלים תפלתו קודם שיעקור רגליו חוזר
לעבודה.
בית יוסף אורח חיים
סימן תכב
א גרסינן בפרק במה מדליקין ימים שיש בהם קרבן מוסף וכו' עד ואם לא אמר
מחזירין אותו. שם (כד.): ואם הוא מסופק אם הזכיר אם לאו נראה מהירושלמי פרק קמא דתעניות
(ב ע"ב ה"א) דמחזירין אותו דקתני התפלל ואינו יודע מה הזכיר כל ל' יום חזקה
מה שהוא למוד הזכיר וכתבוהו התוספות בסוף פרק קמא דברכות (יב ע"ב ד"ה והלכתא)
ולמדנו ממנו לכל הדברים שצריך להזכיר וגם הכל בו כתב בסימן י"א (ז ע"א) בשם
הרב מאיר נראה מזה הירושלמי שכך נמי אמרינן בראש חדש ובחולו של מועד אם נסתפק אם אמר
ענין היום אם לא שצריך לחזור אלא שאחר כך כתב מיהו בפרק שלשה שאכלו גרסינן בירושלמי
(נה ע"א ה"ד) דבספק הזכיר בראש חדש ובחולו של מועד אין מחזירין אותו עכ"ל.
ותמיהני עליו איך לא נסתכל במאי דאיתמר התם עלה דההיא אשכח תני ופליג כל יום שיש בו
קרבן מוסף כגון ראש חדש וחולו של מועד צריך להזכיר מעין המאורע ואם לא הזכיר מחזירין
אותו וכיון דפלוגתא היא ותלמודא דידן אייתי ברייתא דקתני מחזירין פשיטא דלא חיישינן
לאידך ברייתא ואפשר עוד דהתם בירושלמי לא לענין הזכרה דתפילה איירי אלא לענין הזכרה
דברכת המזון דהא אהזכרה דברכת המזון דאיירי ביה מייתי לה:
ומ"ש ואם נזכר קודם שיסיים
[ברכת רצה או אפי' אחר שסיים] כל זמן שאינו מתחיל מודים אומרו במקום שנזכר. כן כתב
המרדכי בריש תעניות (סי' תריד) בשם אבי"ה (סי' תתמו עמ' 591) וכן נראה גם כן ממה
שכתב שם הרא"ש (פ"ב סי' טו) בשמו וכבר כתבתי זה בסימן קי"ד (צט ע"ב
ד"ה ודע):
ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל
מודים וכו'. בסוף פרק תפילת השחר (ברכות כט ע"ב):
ומ"ש ואסיקנא שלעולם חוזר
לראש וכו'. שם הא דאמרן סיים חוזר לראש לא אמרן אלא שעקר רגליו אבל לא עקר רגליו חוזר
לעבודה אמר רב נחמן בר יצחק הא דאמרן עקר רגליו חוזר לראש לא אמרן אלא שאינו רגיל לומר
תחנונים אחר תפילתו אבל רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו חוזר לעבודה איכא דאמרי אמר רב
נחמן בר יצחק הא דאמרן כי לא עקר רגליו חוזר לעבודה לא אמרן אלא שרגיל לומר תחנונים
אחר תפילתו אבל אם אינו רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו חוזר לראש ופסקו הרי"ף
(ברכות כ.) והרמב"ם (תפילה פ"י ה"י) והרא"ש (פ"ד סי' טז)
כלישנא בתרא דתרתי בעינן לא עקר רגליו וגם רגיל לומר תחנונים אחר תפילתו:
ורב עמרם. נראה שסובר דמאן דאמר
לא אמרן אלא שעקר רגליו וכו' לית ליה דרב נחמן בר יצחק דמפליג בין רגיל לומר תחנונים
וסובר דהלכתא כוותיה:
ולמעלה בברכת אתה חונן כתבתי
אם יכול לחזור וכו'. כלומר בברכת אתה חוננתנו והיא בסימן רצ"ד (מד ע"ב).
ומה שכתב רבינו זה בכאן אינו במקומו שהרי עדיין לא הזכיר דבר שאינו צריך לחזור ואפשר
שמפני שכתב שאם נזכר קודם שיתחיל מודים אומרו במקום שנזכר כלומר ואינו צריך לחזור לעבודה
הוצרך להודיענו שיש אומרים שאם רצה לחזור חוזר ויש אומרים שאינו יכול לחזור:
והא דמחזירין על שכחת הזכרת
ראש חדש דוקא שחרית וכו'. אבל שכח ולא הזכיר בערבית אין מחזירין אותו לא שנא אם ראש
חדש יום אחד או הוא שני ימים. פשוט בסוף פרק תפילת השחר (ל ע"ב): כתב באורחות
חיים (הל' תפילה אות קג) כתב הרב נתן דבערבית ליל שני מחזירין אותו שכבר מקודש הוא
וכן כתב ריב"ט עכ"ל ודבר תימה הוא שזה היפך פשט דברי הגמרא:
וכשם שיחיד חוזר ש"צ נמי
חוזר אם טעה חוץ משחרית דתניא טעה ולא הזכיר ראש חדש שחרית וכו'. גם זה שם וכבר נתבאר
בסימן קכ"ו (קח ע"ב):
כתב רבינו יהודה שאם שכח ולא
התפלל יעלה ויבוא במנחה וכו'. כל זה כתבו הרא"ש (סי' ב) והתוס' ריש פרק תפילת
השחר (כו ע"ב ד"ה טעה): אם טעה ולא התפלל מנחה ביום שלפני ראש חדש כתב הכל
בו בסימן י"א (ז ע"ב) מתפלל ערבית שתים ומזכיר יעלה ויבוא בראשונה ולא בשנייה
ואם הזכיר בראשונה ולא בשנייה או בשנייה ולא בראשונה שנייה עלתה לו ראשונה לא עלתה
לו ואי אדכר בתרווייהו יצא ואי לא אדכר בתרווייהו יצא עכ"ל דימה אותו לדין טעה
ולא התפלל מנחה בשבת שנתבאר בסי' רצ"ב (מג ע"ב) ונכון הוא וכן מצאתי בשם
חידושי גאון:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן תכב סעיף א
ערבית, שחרית ומנחה מתפלל י"ח
ברכות (א) ואומר יעלה ויבא ברצה. ואם לא אמרו בערבית, אין מחזירין אותו, ((ב) ובאיזה
מקום שנזכר שאינו חוזר א ע"ל [א] סימן רצ"ד סעיף ד' וה'), בין שר"ח
יום אחד בין שהם ב' ימים, מפני שאין מקדשין את החדש (ג) בלילה. אבל אם לא אמרו שחרית
ומנחה, (ד) [ב] מחזירין אותו. ואם נזכר קודם שהתחיל מודים, (ה) אומר במקום שנזכר. ואם
לא נזכר עד אחר שהתחיל מודים, אם נזכר קודם שהשלים תפלתו, (ו) חוזר לרצה. ואם לא נזכר
(ז) עד שהשלים תפלתו, חוזר לראש. (ח) ב ואם הוא רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ונזכר
אחר שהשלים תפלתו (ט) קודם [ד] שיעקור רגליו, חוזר לרצה. הגה: ג ואם ד הוא ספק אם הזכיר או לאו, (י) אין צריך לחזור (כל בו הלכות
תפלה). (יא) וש"צ ששכח מלהזכיר בשחרית ע"ל סימן קכ"ו.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן תכב סעיף א
(א) ואומר יעלה ויבא ברצה –
ומבואר לעיל בסימן רל"ו ס"ב דמכריז הש"ץ בין קדיש לתפלה שהוא ר"ח
ולא חשיב הפסק כיון שהוא צורך תפלה:
(ב) ובאיזה וכו' עיין לעיל בסימן
רצ"ד – ושם מבואר דמשהתחיל לומר ותחזינה והזכיר ברוך אתה ה' אפילו לא סיים המחזיר
וכו' נמי אינו חוזר:
(ג) בלילה – ולא היה עדיין קדושת
ר"ח על היום ואפילו בליל ב' של ר"ח שייך טעם זה שהלא יום ב' הוא רק משום
ספיקא דאלו היום א' היה קודש היום שני הוא חול:
(ד) מחזירין אותו – כתב הכנה"ג
דדוקא בשנזכר קודם שהתפלל מוסף אבל אם לא נזכר עד שהתפלל מוסף יצא בדיעבד במה שהזכיר
קדושת היום בתפלת מוסף וא"צ לחזור ולהתפלל שחרית וכמו דמקילינן בזה בסימן קכ"ו
ס"ג בש"ץ לכתחלה יש להקל בזה עכ"פ ביחיד בדיעבד והעתיקו במג"א
שם בסק"ג אבל בשיורי ברכה בשם הרשב"א כתב דביחיד לעולם חוזר ואפילו כבר התפלל
מוסף וכן הסכים בספר מור וקציעה אלא דכתב דמ"מ משום ספק יתנה דאם אינו חייב מתפלל
הוא בתורת נדבה אכן אם כשהיה מתפלל ג' ראשונות ע"ד להתפלל מוסף נזכר שלא אמר יעלה
ויבוא בתפלת שחרית בודאי יש להורות שיסיים התפלה בשל שחרית ואח"כ יתפלל מוסף:
(ה) אומר במקום שנזכר – ואח"כ
יאמר מודים והיינו אפילו כבר אמר וסיים ברכת ותחזינה ואם לא סיים עוד המחזיר רק אמר
ברוך אתה ה' כתבנו לעיל בסימן קי"ד ס"ו בבה"ל דנכון יותר לסיים למדני
חקיך כדי שלא יהיה הזכרת השם לבטלה ויאמר יעלה ויבא ואח"כ יאמר עוד הפעם ותחזינה
וכ"כ בשע"ת:
(ו) חוזר לרצה – דג' אחרונות
חשובות כאחת:
(ז) עד שהשלים תפלתו – היינו
שסיים ברכת שים שלום ואמר יהיו לרצון וכו' דיהיו לרצון מכלל התפלה הוא וכדלעיל בסימן
קכ"ב:
(ח) ואם הוא רגיל וכו' – ואין
נ"מ בזה בין אם אומר התחנונים קודם יהיו לרצון או אחר יהיו לרצון דכל שהוא עוסק
עדיין בתחנונים או שעדיין צריך לומר תחנונים לא מקרי עדיין סילוק תפלה:
(ט) קודם שיעקור רגליו – נקט
האי לישנא משום דהמחבר מיירי שעדיין לא אמר תחנונים רק דכיון דרגיל מסתמא יתחיל לומר
גם עתה אבל אם כבר אמר תחנונים וסיים אותם ואין במחשבתו לומר עוד אפילו עדיין לא עקר
רגליו כמי שעקר דמי וחוזר לראש התפלה:
(י) א"צ לחזור – טעמו דכיון
שאין עוברין שלשים יום שאין מזכירין בו יעלה ויבוא אין זה חזקה שלמה לומר שבודאי לא
הזכיר ומ"מ להלכה לא נקטינן כן דרוב האחרונים וכמעט כולם חולקין ע"ז וסוברין
דאפילו בספק צריך לחזור ולהתפלל דמסתמא התפלל כמו שרגיל בכל יום בלא יעלה ויבוא מיהו
כבר כתבנו לעיל בסימן קי"ד במ"ב סקל"ח בשם האחרונים דאם ברור לו שהיה
בדעתו לזכור מעין המאורע בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או
לא אין צריך לחזור אך כ"ז אם הספק נפל לו לאחר זמן אבל אם נתעורר לו הספק מיד
אחר התפלה יש לו לחזור:
(יא) וש"ץ וכו' בסימן קכ"ו
– דשם מבואר שאין צריך לחזור משום טרחא דצבורא ויש לו לסמוך על תפלת מוסף שיתפלל ושם
נזכר קדושת היום:
רמב"ם הלכות
תפילה ונשיאת כפים פרק ד הלכה טז
כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו
מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה
כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי
ומשליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט אחר התפלה ואחר כך יפטר, חסידים הראשונים היו
שוהין שעה אחת קודם תפלה ושעה אחת לאחר תפלה ומאריכין בתפלה שעה.
בית יוסף אורח חיים
סימן צח
ג ויתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת ושלא תראה עליו כמשאוי וכו'.
בפרק תפילת השחר (כח:) תנן רבי אליעזר אומר העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים ובגמרא
(כט:) מאי קבע א"ר יעקב בר אידי א"ר הושעיא כל שתפילתו דומה עליו כמשאוי
ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים וכתב ה"ר יונה (כ. ד"ה גמ') בשם
רבינו האי דרבנן סברי שאע"פ שתפילתו דומה עליו כמשאוי ואינו מתפלל כמי שצריך הדבר
אלא כמי שמתפלל מפני החיוב בלבד אפילו הכי כיון שאומרה בנחת כמי שמבקש רחמים על עצמו
הוא ונראה דסבירא להו לרבנן שאע"פ שלא יתפלל כמי שדומה עליו כמשאוי אלא שמתפלל
כמי שצריך לו הדבר ביותר אם אינו אומרה בלשון תחנונים אין תפילתו תפילה ורבי הושעיא
סבירא ליה בהיפך. ורבינו כתב שיתפלל בלשון תחנונים וגם שלא תדמה עליו כמשאוי דלכתחלה
תרווייהו בעינן אליבא דכולי עלמא:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן צח סעיף ג
* יתפלל דרך תחנונים, [א*] כרש
(ח) המבקש בפתח, ובנחת, ושלא תראה עליו (ט) ד כמשא ומבקש ליפטר ממנה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן צח סעיף ג
(ח) המבקש בפתח ובנחת – הוא
ענין אחד ור"ל שיאמרה בנחת בלשון תחנונים כמי שמבקש רחמים על עצמו. וישים אל לבו
שאין ביד שום נברא מלאך או מזל או כוכב למלאות שאלתו כ"א ברצונו ית':
(ט) כמשא – פי' אע"פ שאומרה
בלשון תחנונים אם אינו מחשב כמו שצריך דבר ובא לבקש מלפני המלך אלא שמתפלל מפני החיוב
לצאת ידי חובתו אינו נכון ומאוד צריך ליזהר בזה ומ"מ בדיעבד אפילו אם לא אמרה
בלשון תחנונים לא יחזור ויתפלל ועיין בבה"ל:
ביאור הלכה סימן
צח
* יתפלל דרך תחנונים וכו' –
מה מאוד צריך האדם ליזהר בזה כי יש כמה פוסקים המצריכין לחזור ולהתפלל מחמת זה הלא
המה הב"ח והא"ר וכן מוכח מהב"י והמאמר מרדכי ומגן גבורים הוכיחו מהרמב"ם
[פ"ד מה"ת הלכה ט"ז] דסבר ג"כ הכי ולדעתי אין ראיה כ"כ דכה"ג
מה שאמר שם לפיכך צריך לישב מעט וכו' בודאי הוא רק לכתחילה וכן הפמ"ג כתב דיש
לחוש לחשש ברכה לבטלה ואין להחמיר דיעבד ועכ"פ לכתחילה מאוד יזהר בזה. עוד נ"ל
פשוט דאפילו לדעת המאמ"ר ומגן גבורים אין לעיכובא רק באבות לבד ובשאר ברכות רק
לכתחילה דהלא לדידהו עיקר הטעם משום כונה וכמו שהוכיחו מהרמב"ם וא"כ בשאר
ברכות לא הוי לעיכובא דיעבד:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קי סעיף ג
* ההולך במקום גדודי (יג)
חיה ולסטים, מתפלל: צרכי עמך מרובים וכו', ואינו צריך לא לג' ראשונות ולא לג' אחרונות;
ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך, ואם יכול לעמוד עומד, וכשיגיע לישוב ותתקרר דעתו, (יד)
ח חוזר ומתפלל תפלת י"ח ברכות (ואם לא חזר להתפלל, הוי כאילו שכח (טו)
להתפלל לגמרי, ונתבאר לעיל סי' ק"ח), (כן משמע בבית יוסף).
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קי סעיף ג
(יג) חיה ולסטים וכו' – ר"ל
לפי שאז אינו מיושב דעתו כלל ולכך פטרוהו אז מלהתפלל אפי' תפילת הביננו:
(יד) חוזר ומתפלל – היינו אם
לא עבר עדיין זמנה:
(טו) להתפלל לגמרי – ר"ל
אף דהתפלל התפילה קצרה כמאן דליתא דמיא לענין עצם מצות תפילה וחייב להשלימה בתפילה
הסמוכה וכדלעיל בסימן ק"ח והיינו דוקא אם מה שלא חזר והתפלל היה בשגגה שלא היה
יודע שחייב לחזור ולהתפלל או מחמת שכחה או שכלה הזמן בדרך ולא היה יכול להתפלל בבואו
לביתו אבל אם במזיד לא התפלל הרי הוא מעוות שאינו יכול לתקן ואם עבר זמן שני תפילות
בדרך והוצרך להתפלל תפילה קצרה אין תשלומין לתפלה ראשונה:
רמב"ם הלכות
דעות פרק א הלכה ד
הדרך הישרה היא מדה בינונית
שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה
ואינה קרובה לא לזו ולא לזו, לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שם דעותיו תמיד ומשער
אותם ומכוין אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו, כיצד לא יהא בעל חמה נוח לכעוס
ולא כמת שאינו מרגיש אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא
יעשה כיוצא בו פעם אחרת, וכן לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן ואי אפשר להיות בזולתן
כענין שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו, וכן לא יהיה עמל בעסקו אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי
שעה כענין שנאמר טוב מעט לצדיק, ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו אלא נותן צדקה
כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך, ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל
ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו, ודרך זו היא דרך החכמים, כל אדם שדעותיו
דעות בינונית /בינוניות/ ממוצעות נקרא חכם.
רמב"ם הלכות
דעות פרק ב הלכה ג
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג
בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה
אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו
מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה
לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות
הרוח ואפילו מקצתה, וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר,
וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם רצה להטיל אימה על בניו
ובני ביתו או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב יראה עצמו בפניהם
שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו כאדם שהוא מדמה כועס בשעת כעסו
והוא אינו כועס, אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים, ואמרו שכל
הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין
חייהם חיים, לפיכך צוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים
וזו היא הדרך הטובה, ודרך הצדיקים הן עלובין ואינן עולבין שומעים חרפתם ואינם משיבין
עושין מאהבה ושמחים ביסורים, ועליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
בית יוסף אורח חיים
סימן קי
ד היוצא לדרך יתפלל תפילת הדרך וזה נוסחה יהי רצון מלפניך וכו'. גם זה
בסוף פרק תפילת השחר (כט:): ומ"ש וצריך לאומרה בלשון רבים. שם אמר אביי לעולם
לישתתף איניש נפשיה בהדי ציבורא היכי נימא יהי רצון מלפניך יי' אלהינו שתוליכנו לשלום
וכו' ופירש רש"י שמתוך שמתפלל אותה בלשון רבים תפילתו נשמעת:
ומ"ש ומעומד. שם (ל.) והיכי
מצלי לה רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר אפילו מהלך רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא
קם רב חסדא וקא מצלי אמר ליה רב ששת לשמעיה מאי קא עביד רב חסדא אמר ליה קאי ומצלי
א"ל אוקמן נמי ואצלי מהיות טוב אל תקרא רע ופירש רש"י הואיל ואני יכול להתפלל
מעומד שהרי חבורתי עומדת לא אקרא רע להתפלל מהלך ואע"פ שמותר וכתבו הרי"ף
(כ:) והרא"ש (פ"ד סי' יח) וכדברי רב חסדא עדיף טפי דהא רב ששת נמי קאי ומצלי:
והתוספות (ד"ה והיכי) כתבו וקיימא לן כרב ששת ומיהו (בתוספתא) [בתוספות] פסק
[הר"ר יוסף] כרב חסדא וכן הרי"ף פירש דרב חסדא עדיפא ליה טפי. וה"ר
יונה (כ: ד"ה ר' חסדא) כתב בשם רבני צרפת דהלכה כרב ששת דלא עבד רב ששת עובדא
כוותיה דרב חסדא משום דסבר דהכי הלכתא אלא משום מהיות טוב אל תקרא רע אבל מן הדין סגי
ליה במהלך עכ"ל וכן דעת הרשב"א (ל. ד"ה היכי): ולי נראה דאף הרי"ף
והרא"ש לא אמרו דרב חסדא עדיף טפי אלא בדאפשר ליה כגון שבני חבורתו ממתינים לו
וכעובדא דרב חסדא ורב ששת ומשום מהיות טוב אל תקרא רע אבל מן הדין סגי ליה במהלך וכדרב
ששת: כתב ה"ר יונה בפרק תפילת השחר (שם ד"ה ובתפלת יוצא לדרך) בתפילת יוצא
לדרך נחלקו המפרשים יש אומרים שאם היה רכוב אין צריך לירד דלא עדיפא מתפילת י"ח
דאמרינן דלא ירד ויש אומרים שיתכן לומר דבתפילת י"ח דצריכה כוונה יותר אמרו שלא
ירד לפי שאין דעתו מיושבת עליו אבל בתפילה זו שאינה צריכה כוונה כל כך צריך לירד עכ"ל
וסברא ראשונה נראית יותר:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קי סעיף ד
(טז) היוצא לדרך, יתפלל: יר"מ
ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו (יז) ט לשלום וכו', (יח) וצריך (יט) לאמרה (כ) י
בלשון [ו] רבים, (כא) ואם אפשר (כב) יעמוד מלילך כשיאמרנה, ואם היה יא רוכב (כג) אין
צריך לירד.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קי סעיף ד
(טז) היוצא לדרך – סעיף זה מיירי
אפי' אחר שכבר התפלל שמו"ע:
(יז) לשלום – הנפטר מחבירו אל
יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום וכשנפטר מן המת יאמר בשלום ולא לשלום. והטעם ע' סוף
ברכות בע"י בהכותב ובמהרש"א:
(יח) וצריך – ובדיעבד יצא אפילו
אם אמר כל הנוסח בלשון יחיד:
(יט) לאומרה וכו' – פי' כל הנוסח
של תפלת הדרך שמתוך כך תפילתו נשמעת יותר. ובשם ספר הקנה כתבו דמילת ותנני לחן יאמר
בלשון יחיד:
(כ) בלשון רבים – ודוקא בתפילה
הקבועה לרבים אבל כשאדם רוצה לבקש איזה בקשה בעד עצמו אין צריך להתפלל בלשון רבים.
ויעסוק בתורה בדרך וכבר אמרו המהלך בדרך ומפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו אבל לא יעיין
בהלכה דילמא אתי לאיטרודי. [תענית דף יו"ד] וכתב המ"א ואפשר דביושב בעגלה
ואיש אחר מנהיג הסוסים שרי אפילו עיון. עוד משמע בגמרא דהמהלך בדרך צריך להרעיב עצמו
מעט כי השביעה קשה אז למעיים מפני טורח הדרך. ויזהר כל אדם שיהיה לו פת אפילו הולך
במקום קרוב ובמקום דשכיח פת כי כמה פעמים שיקרה מקרות ר"ל בדרך ונכון לכל י"ש
בעת יציאתו לדרך שיקח עמו הטלית ותפילין שלו אפילו הוא נוסע למקום קרוב ודעתו לחזור
היום פן יקרה איזה מקרה ויתבטל ממצוה ובעו"ה יש עוברי דרכים שאין לוקחין עמן אפילו
תפילין וסומכין עצמן שבדרך ישאלו מאחרים ועונם גדול כי הרבה פעמים מצוי שעי"ז
עוברים מן ק"ש ותפלה כשממתינים עד שיזדמן להם. ועוד שלוקחין תפילין ממה שבא בידם
ואין מקפידים אם הקשר של ראש הוא לפי מידתו או לא:
(כא) ואם אפשר – כגון שהחברותא
ממתנת:
(כב) יעמוד מלילך – אך אם עיכוב
עמידתו יטרידו מותר לומר במהלך או במיושב:
(כג) א"צ לירד – שירידתו
ועלייתו טורדתו אלא יעמיד הבהמה מלילך אם אפשר לו שאם ירכוב הרי הוא כמהלך וה"ה
ליושב בעגלה שא"צ לירד אלא להעמיד הסוסים אם אפשר לו:
בית יוסף אורח חיים
סימן קי
ז ויש לומר אותה אחר שהחזיק בדרך ואין לאמרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה
וכו'. בסוף פרק תפילת השחר (ל.) אימת מצלי אמר רב חסדא משעה שאחז בדרך ועד כמה אמר
רב חסדא עד פרסה ופירש רש"י ועד כמה זמנה להתפלל עד פרסה אבל לא לאחר שהלך פרסה
ובה"ג (ברכות סוף פ"ד) מפרש עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל עד פרסה אפילו
אין לו לילך אלא עד פרסה אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפילה זו וכתב הרא"ש
(סי' יח) ונראה פירוש הלכות גדולות עיקר אם יש לו עדיין ללכת הרבה למה לא יברך אבל
כשיש לו ללכת פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי מקום סכנה ואין צריך לברך וה"ר יונה
(כ: דיבור ראשון) כתב שהפירוש הנכון הוא דעד כמה הוי אחיזת הדרך להתפלל אותה לכתחלה
לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה
אחר כך על מה שיש לו ללכת כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך: ורבינו תפס
עיקר כפירוש בה"ג וכמו שהסכים הרא"ש ולכן כתב שאין לאמרה אלא אם כן יש לו
לילך פרסה וכן אם שכח מלאמרה יאמר אותה כל זמן שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה
ללון ומשמע ליה לרבינו דהא דאמרינן בגמרא דעד כמה עד פרסה לומר דבפחות מפרסה לא היינו
לומר אותה בברכה אבל אם רוצה לומר תפילה זו בלא ברכה הרשות בידו וכן כתוב בכל בו סימן
פ"ז ובתוך פרסה יתפלל ויחתום ולאחר פרסה יתפלל ואל יחתום וכן כתבו הגהות מיימוניות
בפ"י מהלכות ברכות (דפוס קושטא הכ"ה) בשם סמ"ק (סי' יא עמ' יג): וכתב
ה"ר יונה (כ: דיבור ראשון) שיש מקשים על פירוש בה"ג דבדרך פחות מפרסה אינו
צריך להתפלל תפילה זו מדאמרינן בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ד) כל הדרכים בחזקת
סכנה ותירץ דאפשר דההיא דירושלמי לא בקרוב לעיר מיירי אלא בהולך בדרך בין הכפרים שהכל
הוא בחזקת סכנה: והרמב"ם לא הזכיר תפילת הדרך אלא שכתב בפ"י מהלכות ברכות
(הכ"ה) שכשיצא מן העיר בשלום יאמר מודה אני לפניך יי' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום
וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמיכני לשלום ותצילני מכף אויב
ואורב בדרך ע"כ ויש לתמוה למה לא הזכיר בה חתימה וגם למה לא כתב דמצלי לה משאחז
בדרך עד פרסה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קי סעיף ז
אומר אותה יד אחר (כט) שהחזיק בדרך; * (ל) אין לאומרה, אלא אם כן יש לו
לילך (לא) טו פרסה, (לב) אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך (ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה) (רש"י והר"י), ואם שכח
מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע (לג) תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה
ללון בה ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן קי סעיף ז
(כט) שהחזיק בדרך – ר"ל
שלא יאמרנה כשעדיין הוא בתוך העיר שדר בה אף שמכין עצמו לצאת לדרך ועיבורה של עיר דהיינו
שבעים אמה ומעט יותר סמוך לעיר לאחר שכבר כלו כל הבתים הרי הוא כתוך העיר והט"ז
מתיר אפילו בתוך העיר משעה שגמר בלבו והכין עצמו לצאת אבל הא"ר והפמ"ג ושארי
אחרונים חולקין ע"ז והסכימו דלכתחילה יש ליזהר שלא לעשות כך אך בדיעבד יש לסמוך
על דבריו. וכ"ז בתחלת יציאתו מביתו אבל כשהוא לן בדרך יוכל לומר תה"ד בבוקר
כשמכין עצמו לצאת אפילו כשהוא עדיין בעיר דכבר החזיק בדרך. ועיין לקמן בסימן ר"ל
לענין מה שמתפלל כשיוצא מן הכרך ובמ"ב שם:
(ל) ואין לאומרה וכו' – שפחות
מפרסה בקרוב לעיר אינו מקום סכנה מן הסתם אם לא שמוחזק לן באותו מקום שהוא מקום סכנה
אז יש לברך תה"ד בכל גווני. ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה [א"ר]
ולפ"ז גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תה"ד אפילו אם נוסע רק פרסה ולפ"ז
יש לזהר לכתחילה תיכף כשמתחיל לנסוע לברך ברכת תה"ד וכמו שכתב הרמ"א בסמוך
דלכתחילה יהדר תוך פרסה ראשונה ובדיעבד יברך עד לבסוף כ"ז שיש לו עדיין פרסה אחת
ליסע על המסילה:
(לא) פרסה – הוא ח' אלפים אמה
דמיל הוא אלפים אמה ופרסה הוא ד' מילין:
(לב) אבל פחות וכו' – ומפני
זה כשאחד בא מן הדרך בתוך פרסה מנהג העולם שלא ליתן לו שלום דאין זה מקרי בא מן הדרך
דהא אין אומר תפילת הדרך:
(לג) תוך פרסה – ואפילו אם בדעתו
ליסע עוד אח"כ כמה פרסאות מעיר זו הוא נסיעה בפני עצמה והשתא הוא עכ"פ פחות
מפרסה וליכא סכנה:
בית יוסף אורח חיים
סימן קי
ה ואין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום אפילו אם ינוח בעיר וכו'. כן כתב
הכל בו בסימן פ"ז (נו:) בשם הר"מ (תשב"ץ קטן סי' רמב) וכתב עוד (שם)
אבל אם דעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך בו ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך
לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת:
ו ומה שאינה פותחת בברוך פירש ר"י לפי שאינה אלא תפילה בעלמא וכו'.
כן כתבו התוספות בפרק ערבי פסחים (קד: ד"ה כל):
והר"מ מרוטנבורק (תשב"ץ
קטן סי' רמג) כשהיה יוצא לדרך בבוקר וכו'. זה לשון הכל בו בסימן פ"ז שאלו אל הר"מ
נ"ע למה תפילת הדרך חותמת בברוך הואיל ואינה פותחת בברוך והשיב שהוא סומך אותה
לעולם לאחת מן הברכות הפותחות בברוך כגון לאחת מאותן ברכות דאשר נתן לשכוי בינה ע"כ.
וה"ר יונה כתב בריש ברכות (א. ד"ה אלא) דטעמא משום דכל ברכה שבמקומה היא
סמוכה לחברתה כשאומר אותה בפני עצמה אומרה כמו שהיא במקומה שחותמת ואינה פותחת ותפילת
הדרך נמי כיון שבתפילת י"ח ברכות שומע תפילה סמוכה לחברתה אם עכשיו אינה סמוכה
לחברתה לא חיישינן להכי:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קי
סעיף ה
אין לומר אותה אלא פעם אחת
(כד) [ח] ביום, אפי' (כה) אם ינוח בעיר באמצע היום, אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך
נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, * (כו) צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת.
סעיף ו
הר"מ מרוטנבורג, כשהיה
יוצא (כז) יב לדרך [ט] בבקר היה אומרה אחר יהי רצון כדי להסמיכה לברכת הגומל חסדים
ותהיה ברכה (כח) יג הסמוכה לחברתה.
משנה ברורה סימן
קי
כד) ביום – פי' בכל יום ויום
כ"ז שהוא בדרך מחויב לומר אותה:
(כה) אם ינוח – ר"ל שמתעכב
שם איזה שעות כדי לנוח ואח"כ חוזר והולך לדרכו כיון שכשנח בעיר דעתו היה לחזור
ולילך א"צ לחזור ולברך:
(כו) צריך וכו' – דהוי היסח
הדעת וכ"ש אם לן בדרך באושפיזא בלילה דצריך לברך בבוקר אך אם הוא נוסע כל הלילה
דהיינו שאינו לן בקביעות באושפיזא רק ינוח איזה מעט זמן באושפיזא ואח"כ חוזר לנסוע
יש לברך תה"ד בבוקר בלי חתימה ועיין בבה"ל:
(כז) לדרך בבקר – פי' כשהיה
נחוץ לפעמים לילך לדרך בבוקר קודם התפלה והיה אומר הברכות בדרך היה מסמיך התפילת הדרך
אחר יה"ר אבל כשהוא מהלך אחר התפילה אין יכול לומר תה"ד קודם התפלה דהלא
עכ"פ אסור לאומרה עד שהחזיק בדרך וכמ"ש בס"ז:
(כח) הסמוכה לחברתה – שאינה
פותחת בברוך ואם הולך באמצע היום יסמיכה לברכה אחרת כגון שיאכל או ישתה איזה דבר ויברך
ברכה אחרונה או יטיל מים ויאמר אשר יצר ובמקום שאין יכול לעשות כ"ז כגון שאין
לו על מה לברך וגם הוא יושב בעגלה בין אנשים ואינם רוצים להמתין עליו עד שירד ויעלה
אעפ"כ מותר לומר תה"ד דכמה ראשונים סוברים דתה"ד אין צריכה שתהיה סמוכה
לחברתה עיין בטור וב"י נוהגין ליטול רשות מהגדולים ומתברכים כשהולכים בדרך. ויש
סמך ממ"ש חז"ל נמלכין בסנהדרין ופרש"י נטלו רשות כדי שיתפללו עליהם.
ויכנס בכי טוב ויצא בכי טוב והיינו בשחרית בנץ החמה ובערבית תחילת השקיעה דשמא יפול
באחת הפחתים וע"כ כשהוא סמוך לעירו שהוא יודע להזהר שם מהפחתים יכול לילך שם בלילה
אם אינו הולך יחידי שאין לחוש למזיקים:
שו"ת
יחווה דעת חלק ב סימן כו
שאלה: הנוסע במטוס מעיר לעיר
או ממדינה למדינה, האם הוא בכלל הולכי דרכים שחייבים לברך ברכת הגומל, או לא?
תשובה: במסכת ברכות (דף נד:),
אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכים להודות (בברכת הגומל), יורדי הים, הולכי מדברות,
מי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. (וסימן לדבר, וכל החיים יודוך
סלה, חיים ראשי תיבות, חבוש יסורין ים מדבר. טור ושלחן ערוך /או"ח/ סימן ריט סעיף
א. ושו"ת חוט המשולש שבסוף שו"ת תהשב"ץ /התשב"ץ/ סימן ל). וכולם
למדנו אותם מהפסוקים שבתהלים (מזמור קז), שעליהם נאמר: יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני
אדם. ודין הולכי מדברות נלמד מהכתוב שם; תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו. וכן
כתב הרמב"ם (בפרק י' מהלכות ברכות הלכה ח), שהולכי דרכים כשיגיעו ליישוב צריכים
להודות בברכת הגומל. וכן הוא לשון הערוך (ערך ארבע) בשם תשובת רבינו האי גאון. ע"ש.
והנה הגאון הראגצ'ובי רבי יוסף רוזין נשאל אם הנוסע באוירון צריך לברך תפלת הדרך, והשיב
על פי הגמרא (חולין דף קלט /ע"א/), כי יקרא קן צפון /צפור/ לפניך בדרך, מצא קן
בים, חייב בשילוח הקן, שנאמר הנותן בים דרך, ומקשה הגמרא, שאם כן המוצא קן בשמים, שנאמר
דרך נשר בשמים, יתחייב בשילוח הקן? ומתרצת הגמרא, דרך נשר אקרי, דרך סתמא לא אקרי.
הרי למדנו שבאויר לא נקרא בשם דרך, וממילא אין לברך תפלת הדרך. (והובא כל זה בספר אישים
ושיטות לידידנו הגאון המפורסם רבי שלמה יוסף זוין שליט"א, עמוד פ'). ולכאורה גם
לענין ברכת הגומל, הואיל ונזכר בה לשון דרך, אין הנוסע באוירון צריך לברך הגומל. וכן
פסק הגאון רבי מרדכי יעקב ברייש ז"ל בתשובה שנדפסה בירחון המאור (חודש תמוז שנת
תשט"ז), על פי הראיה מהגמרא (חולין קלט ע"א) הנ"ל, שהנוסע באוירון אינו
מברך הגומל. והניף ידו שנית בספרו שו"ת חלקת יעקב חלק ב' (סימן ט). והעיד בגודלו
שכן היה מורה ובא האדמו"ר מבלז זצ"ל. ע"ש. אולם באמת שנראה שאין לדייק
מלשון דרך לפוטרו מברכת הגומל, שהרי הטור והשלחן ערוך כתבו הולכי מדברות, ואילו היה
חילוק בהלכה בין הליכה ביבשה לטיסה באויר, לא היו נמנעים מלהזכיר לשון דרך, כדי ללמוד
שבנסיעה באויר אין צריך לברך הגומל. ועוד, שהרי כתב המאירי (ברכות נד:), יש מי שאומר
שאין ברכת הגומל אלא להולכי מדברות שתעו, ויורדי הים שעמד עליהם נחשול של ים לטובעם,
וכן חולה שיש בו סכנה דוקא, שבכל אלו יש בהם נס, אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך.
ואף על פי שפשוטי המקראות מורים כן, שנאמר תעו במדבר בישימון דרך וכו'. יורדי הים באניות
יעלו שמים ירדו תהומות וכו'. מכל מקום אין אני מודה בכך, אלא כל הדרכים בחזקת סכנה,
והוא הדין לכל הליכה בים, וכל שעלה למיטה וירד, מברך. ע"כ. נמצא שלא דיבר הכתוב
אלא בהוה, שדרכם לבוא לידי כך. ואם כן אין הבדל גם כן בין הליכה ביבשה לטיסה באויר,
שכל שיכולים לבוא לידי סכנה, צריך לברך. וכן מתבאר ממה שכתב הגאון רבי משה חאגיז בהקדמת
שו"ת שתי הלחם, שאין להקפיד בהולכי מדברות שיהיו רעבים וגם צמאים, כמו שנראה מפשטי
הכתובים, שהרי עיקר חיוב ההודאה תלאה הכתוב במה שהנחם השי"ת אל מחוז חפצם, וכמו
שכתוב ביורדי הים, יקם סערה לדממה ויחשו גליהם, וינחם אל מחוז חפצם, ויורדי הים והולכי
מדברות דין אחד להם. ע"ש. (וראה עוד בשו"ת עמודי אש סימן ב אות כג). נמצא
שאף במה שכתוב בפירוש בפסוק, אנו אומרים שדיבר הכתוב בהוה, ולאו דוקא הוא, ואין צורך
שיארע להם סכנה. והוא הדין לנוסע באוירון, שהוא נחשב בכלל הולכי מדברות, וצריך לברך
הגומל. (וראה בתוספות שבת ו ע"א בד"ה התם. ובשו"ת הרמב"ם ירושלים
תרצ"ד סימן סט). וכן מוכח מדברי מרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן ריט) בדין
ארבעה שעלו לפרדס על ידי שם המפורש אם צריכים לברך הגומל. ומשמע דגם על טיסה באויר
צריך להודות בברכת הגומל. וכן פסק הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ"ל, ראב"ד העדה
החרדית בירושלים ת"ו, והובאו דבריו בשו"ת בצל החכמה (דף קצ ע"ב). (ושלא
כדברי הרב המחבר שם סימן כ, שכתב שהנוסע באוירון מברך הגומל בלי שם ומלכות). וכן הורה
למעשה הגאון רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה כרך ד' (חלק אורח חיים סימן נט),
שהדבר ברור שהנוסע באוירון כשיגיע למחוז חפצו צריך לברך הגומל. ע"ש. וכן העלה
בשו"ת בית מרדכי (סימן כג). ע"ש. ונראה שגם לענין תפלת הדרך העיקר להלכה
שיש לאומרה גם כשנוסע באוירון, וקרוב לומר שהראגצ'ובי לא אמר כן אלא לחדודי בעלמא,
ולא לענין הלכה למעשה +וראה בשו"ת חלקת יעקב חלק ב' (סימן קפז), שכתב בשם הגאון
בעל חבצלת השרון, שאף שהגאון הראגצ'ובי היה גדול מאד בתורה, וכל רז לא אניס ליה, מכל
מקום קשה לסמוך עליו להלכה. ולא זכה הדור ליהנות מאורו הגדול להלכה ברורה. (שבת קלט
ע"א). וכיוצא בזה כתב הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג זצ"ל בספר קריה נאמנה
(סימן לט עמוד פז), שמעולם לא נהגו במדינת ליטא לקבוע הלכה כדברי הראגצ'ובי, כי מפורסם
הדבר שהוא הלך בעניני הלכה בדרכו המיוחדת, ולא נרתע אפילו מפני גדולי הפוסקים. וראה
עוד בשו"ת שרידי אש חלק ב' (סימן לא דף סז סע"א). ע"ש.+
אולם יש להעיר שהנה מבואר בפוסקים
שדין הולכי מדברות שמברכים הגומל, הוא דוקא באופן שהלכו כשיעור פרסה, אבל בפחות מפרסה
אין לברך, אלא אם כן הוא מקום שמוחזק בסכנה ביותר, שאז יש לברך גם בפחות מפרסה. וכן
פסק בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן ריט סעיף ז). ודעת הגאון רבי חיים פונטרימולי בספר
פתח הדביר חלק ג' (דף שיג ע"ד), שאפילו הנוסע במסילת הברזל, די בשיעור מדת פרסה
(שהוא קרוב לארבעה קילומטר), כדי לברך הגומל. וכן הסכים השדי חמד (מערכת ברכות סימן
ב' אות טו). וכן כתב בשו"ת ישמח לב פראנג'י חלק ב' (חלק אורח חיים סימן ד).
אולם הגאון רבי יהודה גרינוואלד
בשו"ת זכרון יהודה (חלק או"ח סימן מב) כתב, שלפי מה שפסק בשלחן ערוך (/או"ח/
סימן קי סעיף ז), ומקורו בגמרא (ברכות ל ע"א), שאם הולך בפחות משיעור פרסה, לא
יחתום בשם בתפלת הדרך, נראה שאם נוסע במסילת הברזל, אין לחתום תפלת הדרך בשם, אלא אם
שוהה בנסיעתו שיעור זמן מהלך פרסה רגלי, דהיינו שעה וחומש. ע"ש. וכן כתב הרה"ג
רבי עמרם אבורביע בספר נתיבי עם (סימן קי), ושכן המנהג. לפי זה הרי שיעור פרסה בדין
ברכת הגומל למדנוהו מדין תפלת הדרך, וכמבואר בבית יוסף (/או"ח/ סימן ריט), ומעתה
אין לברך ברכת הגומל בשם ומלכות אם אינו שוהה בנסיעתו במכונית כדי שיעור שעה וחומש,
שהוא שיעור הילוך פרסה רגלי. ואף על פי שגם בדין תפלת הדרך יש חולקים, מכל מקום כלל
גדול בידינו ספק ברכות להקל. ומה גם שיש סמוכים לכך מדברי הארחות חיים (הלכות שני וחמישי
אות כד), ומדברי הרב רבי דוד אבודרהם (בסדר ברכות שער ח). ובפרט בנסיעה במכונית מעיר
לעיר שהדבר שנוי במחלוקת המנהגים, שמנהג בני אשכנז וצרפת שלא לברך הגומל כשנוסעים מעיר
לעיר, אלא ממדינה למדינה. אלא שמנהג בני ספרד לברך הגומל גם בנסיעה מעיר לעיר, שכל
הדרכים בחזקת סכנה, וכמו שכתב הרא"ש (בפרק הרואה סימן ג). והטור והשלחן ערוך
(/או"ח/ סימן ריט סעיף ז). לכן די לנו לברך כששוהה שיעור זמן מהלך פרסה רגלי,
דהיינו שעה וחומש. וכן הסכים לדברינו בזה הרה"ג רבי בנימין יהושע זילבר שליט"א
בספר אז נדברו. (וראה בשו"ת יביע אומר חלק א' חלק או"ח סימן יג). לפי זה
גם הטס באוירון מעיר לעיר בפחות משעה וחומש, לא יברך הגומל בשם ומלכות. ורק אם נוסע
במטוס שיעור שעה ושתים עשרה דקות, מברך הגומל בשם ומלכות. ואם הוא חוזר מנסיעתו בו
ביום, ויש בנסיעתו בסך הכל בהליכה ובחזרה שיעור שעה וחומש, מצטרפים ביחד, ומברך הגומל
בשם ומלכות. וה' ישמור צאתנו ובואנו לחיים טובים ולשלום מעתה ועד עולם.
