גמ' ברכות דף מט:
אורך השיעור הקולי
ברי"ף ותר"י הוא 31:00 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 23:00 דקות
1)אם טעה
ולא הזכיר בה של ר"ח. 1
2)היו
המסובין ג',חייבים בזימון שאומר אחד מהם 4
הלכות ברכות פרק ב הלכה
יג
בראשי חדשים שכח ולא אמר יעלה ויבא
אם נזכר קודם שיתחיל ברכה רביעית אומר ברוך אשר נתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון ואינו
חותם בה ומתחיל בברכה רביעית וגומר, ואם נזכר אחר שהתחיל בברכה רביעית גומר אותה ואינו
חוזר, וכן בחולו של מועד ובחנוכה ובפורים שכח ולא הזכיר הענין בברכת המזון אינו חוזר.
בית יוסף אורח חיים סימן
קפח
ז ואם טעה ולא הזכיר בה של ראש חודש וכו' ונסתפקו בה בגמרא אי מזכיר בה
שמחה וכו' עוד נסתפקו בה בגמרא אי חתים או לא. הכל בפרק שלשה שאכלו שם (ע"א) ופסק
הרי"ף (לו.) דלא חתים וכן דעת הרמב"ם בפ"ב (הי"ג) וכתבו הגהות
מיימון (אות ז) שכן פסק ראבי"ה (ברכות סי' קלא) ודלא כה"ג (הל' קדוש יד ע"ג)
שפסקו לחתום מקדש ישראל וראשי חדשים כתלמוד ירושלמי. והרא"ש (סי' כג) כתב בשם
ר"י דאין לשנותה משבת ויום טוב ויש לחתום בה אבל שמחה מסתברא שלא יאמר דלא שייך
שמחה בראש חודש ע"כ. והרוקח בסימן רכ"ח כתבה בחתימה בשם פסיקתא רבתי (ריש
פסיקתא א) וכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים דלא חתים הכי נקטינן:
ואי לא מדכר עד דפתח הטוב והמטיב לא
הדר לרישא דאמר שמואל טעה ולא הזכיר של ראש חודש וכו'. גם זה בפרק שלשה שאכלו שם (ע"ב):
ומ"ש רבינו פירוש דבר שצריך ברכת
המזון וכו'. כן פירשו התוספות (מט. ד"ה אי) וה"ר יונה (לו: ד"ה ברכת)
והרא"ש (שם) והרשב"א (שם ע"ב ד"ה תפלה): וכתב הרשב"א (סוכה
כז. ד"ה הא) ומינה שמעינן דהא דאסיקנא דשבתות וימים טובים דעל כרחך אכיל מחזירין
אותו הני מילי לילה הראשונה של יום טוב דוקא שהיא חובה באכילת פת דגמרינן לה מלילה
הראשון של פסח הא כולהו שאר עונות דיום טוב ואפילו דיום טוב הראשון אין מחזירין אותו
דאי בעי לא אכיל פת וכן כתבו התוספות בפרק הישן (סוכה כז. ד"ה אי) וכתב הרא"ש
בפרק שלשה שאכלו (סי' כג) על זה ומיהו קשה דמשמע יום טוב דומיא דראש חודש וראש חודש
דוקא ביום דאילו בלילה אפילו בתפילה אין מחזירין אותו (ברכות ל:) הילכך נראה לר"י
דחייב אדם לאכול פת ביום טוב משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה (ביצה טו:) ועיקר אכילה
הוא לחם וכן דעת התוספות (ברכות מט: ד"ה אי בעי) וכן דעת הר"ן בפרק הישן
(יב: ד"ה מתני' ר"א) וכן כתב המרדכי פ"ב דביצה (סי' תרסט) ולכן רבינו
סתם דבריו גבי יום טוב ולא חילק בין סעודת לילה הראשון לשאר לילות: ומיהו חול המועד
משמע דדינו כראש חודש וכן כתב סמ"ג (עשין כז קט ע"ד) והכל בו בהלכות (י"ט)
[ברכת המזון] (סי' כה כג.) אבל בתשב"ץ (קטן) סימן (שצ"ח) [רי"ד] כתב
דבחול המועד אין מחזירין אותו כי אם בסעודת שחרית ושל לילה אבל אם אוכל בחצי היום סעודה
אחרת אינו חוזר: ורבינו ירוחם כתב בנ"ח ח"ב (נז ע"ג) דנראה מדברי הרמב"ם
(סוכה פ"ו ה"ז) ורש"י (סוכה כז. ד"ה במיני תרגימא) שאע"פ
שחייב לאכול בשבעת ימי החג י"ד סעודות אחת ביום ואחת בלילה יכול להשלימן בפירות:
וכתב ה"ר יוסף שאם נזכר קודם
שפתח הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן וכו'. כן כתב המרדכי בפרק שלשה שאכלו (סי' קעו) וכן
כתב הרשב"א בפרק תפילת השחר (ל. ד"ה כתב):
ואם חל ראש חודש בשבת והזכיר של שבת
ולא של ראש חודש היה אומר ה"ר יוסף שאין מחזירין וכו'. כן כתב המרדכי שם ובהגהות
מרדכי פ"ב דשבת (סי' רעט) כתב שתי הסברות. ודעת הרשב"א בפרק שלשה שאכלו
(מט: ד"ה שבתות) כדעת ה"ר יחיאל דכיון דעל כרחו אכיל אפילו טעה בשל ראש חודש
מחזירין אותו [בדק הבית] ולענין הלכה נקטינן כה"ר יוסף דספק ברכות להקל [עד כאן]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפח סעיף ז
[ב*] אם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח,
בין ביום * בין בלילה, * (כה) [ג*] אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון,
ואינו חותם בה, והוא שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב; אבל אם לא נזכר עד שהתחיל הטוב
והמטיב, אינו חוזר (כו) ט מפני שאינו חייב לאכול פת כדי שיתחייב לברך בהמ"ז;
(כז) י וחוה"מ דינו כר"ח. הגה: ואפשר דמ"מ יש לאמרו בתוך שאר הרחמן,
כמו שנתבאר לעיל גבי על הנסים סי' קפ"ז; [ד*] ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש
בו הזכרת שמות * יא ואין לאומרו לבטלה, כן נראה לי וכן נוהגין. אם חל ר"ח בשבת,
והזכיר של שבת ולא הזכיר של ר"ח, ולא נזכר עד שהתחיל הטוב והמטיב, (כח) יב אינו
חוזר; (כט) ואם יג שכח (גם) של שבת ונזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, כולל ר"ח עם
שבת ואומר: שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון; ואם פתח בהטוב והמטיב, חוזר לראש
בהמ"ז ומזכיר של שבת ושל ר"ח; ויש מי שאומר שאם שכח של שבת ור"ח ונזכר
קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אומר: שנתן שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון, וחותם בשל שבת
(ל) יד [ה*] ואינו חותם בשל ר"ח.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפח סעיף ז
(כה) אומר ברוך שנתן – עיין בבה"ל
שביררנו בשם רוב הפוסקים דגם אותה צ"ל בשם ומלכות:
(כו) מפני שאינו חייב וכו' – דדוקא
בשבת וביו"ט שמחויב לאכול דוקא פת וא"כ חיוב ברהמ"ז קבוע הוא בימים
האלה לכן תקינו רבנן לעיכובא ג"כ להזכיר שם מעין המאורע וכמו בתפלה אבל בר"ח
אע"ג שאסור להתענות בו מ"מ אינו מחויב לאכול דוקא פת וא"כ אין חיוב
ברהמ"ז קבוע בו ולהכי לא תקנו חכמים הזכרת מעין המאורע שלו לעיכובא בבהמ"ז
וע"כ אם שכח אין צריך לחזור וכתב המ"א דה"ה ביו"ט יותר מסעודה
אחת ביום וסעודה אחת בלילה שמחויב לאכול אם אכל ושכח להזכיר מעין המאורע בבהמ"ז
אינו צריך לחזור כמו בר"ח אם לא כשלא אכל הסעודה בלילה שמחויב לאכול ביום שתים
כדלקמן בסימן תקצ"ט דאז אפילו בסעודה שניה חוזר [פמ"ג]:
(כז) וחוה"מ דינו כר"ח
– לענין שאין צריך לחזור וה"ה לענין שאם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב אומר בא"י
אמ"ה שנתן מועדים לעמו ישראל לששון ולשמחה ואינו חותם כמו בר"ח:
(כח) אינו חוזר – כמו בכל ר"ח
כששכח ואע"ג דבההוא יומא לא סגי דלא אכיל פת ההיא משום שבת היא ולאו משום ר"ח
דאכילת פת בר"ח ליכא חיובא ושל שבת הרי הזכיר:
(כט) ואם שכח גם של שבת – כצ"ל.
וכן הגירסא בש"ע של עולת תמיד ובשכח של שבת לבד בודאי אין צריך לכלול גם של ר"ח
בברכה זו כיון שכבר הזכיר ר"ח ביעלה ויבוא. ומ"מ אם לא נזכר עד לאחר שפתח
בהטוב והמטיב וחוזר לראש בהמ"ז בשביל הזכרה של שבת אז צריך לומר עוד הפעם גם יעלה
ויבוא דבהמ"ז הראשון נתבטל לגמרי:
(ל) ואינו חותם בשל ר"ח – כדלעיל
דליכא חתימה בר"ח ואע"ג דהכא מזכיר השם בחתימה בלא"ה משום שבת מ"מ
אינו כדאי להזכיר דהזכרת השם הוא על שניהם ומ"מ לדינא מסקי האחרונים דיזכיר בחתימה
גם ר"ח מטעם דבלא"ה הרבה פוסקים ס"ל דגם בכל ר"ח צריך לחתום בברכה
כמו ביו"ט ואע"פ שאין אנו נוהגין כוותייהו משום חשש ברכה שא"צ הכא דבלא"ה
חותם בברכה בשביל שבת שפיר דמי לומר מקדש השבת וישראל וראשי חדשים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן תכד
סעיף א
מזכירין יעלה ויבא בברכת המזון, ואם
לא אמר (א) א אין מחזירין אותו. (ב) ואם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב, אומר: ברוך
שנתן ראש חודש לעמו ישראל לזכרון. הגה: וע"ל סימן קפ"ח סעיף ז'.
משנה ברורה סימן תכד
(א) אין מחזירין אותו – דאין חיוב
לאכול פת בר"ח וא"כ אי בעי לא הוי אכיל פת ולא נתחייב כלל בברכת המזון:
(ב) ואם נזכר וכו' – עיין לעיל סימן
קפ"ח בביאור הלכה דצ"ל בשם ומלכות עיי"ש ועיי"ש עוד בסעיף י' לענין
אם בירך לאחר שיצא ר"ח דצריך להזכיר של ר"ח בבהמ"ז דבתר התחלת הסעודה
אזלינן שהיה בר"ח. וכתב עוד המג"א בסי' תי"ט דאם התפלל ערבית שלאחר
ר"ח אפילו התפלל מבעוד יום שוב אינו מזכיר אח"כ בבהמ"ז של ר"ח
שהרי עשאו חול בתפלתו אבל אם הוא לא התפלל אע"פ שהצבור כבר התפללו אינו נמשך אחריהם
וצריך להזכיר ר"ח בבהמ"ז בד"א שאינו נמשך אחרי הקהל אלא במקום שכבר
התחיל לאכול מקודם אבל אם התחיל לאכול אחר שהתפללו הקהל מעריב אפילו התפללו מבעוד יום
אינו מזכיר של ר"ח בבהמ"ז. וכ"ז בשהתפלל עכ"פ מנחה אבל אם לא התפלל
עדיין מנחה אפילו מתחיל לאכול אחר תפלת מעריב של הקהל נמי צריך להזכיר של ר"ח
בבהמ"ז דליכא למימר שימשך אחר הקהל שהרי ע"כ ר"ח הוא אצלו שהרי לא התפלל
עדיין מנחה וצריך ע"כ להזכיר ר"ח בתפלת המנחה. וה"ה איפכא אם הקהל התפללו
בערב ר"ח מעריב מבעוד יום והתחיל לאכול אחר ערבית אע"פ שהוא לא התפלל ערבית
אעפ"כ מזכיר של ר"ח דנמשך אחרי הקהל מיהו אם הוא לא התפלל מנחה עדיין אינו
מזכיר של ר"ח כיון שעתיד להתפלל מנחה של חול כ"ז כתב המ"א והעתיקוהו
האחרונים לדינא:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ב
שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת
הזימון קודם ברכת המזון, ואי זו היא ברכת הזימון אם היו האוכלים משלשה עד עשרה מברך
אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר
ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ד
היו האוכלין מעשרה ולמעלה מזמנין בשם,
כיצד המברך אומר נברך לאלהינו שאכלנו משלו, והן עונין ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו
חיינו, והוא חוזר ואומר ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, ומתחיל ברכת המזון.
בית יוסף אורח חיים סימן
קצב
א (א) ואם המסובים שלשה אז ניתוסף עליהם ברכת הזימון. פשוט בפרק שלשה שאכלו
(מה.) ובסימן קס"ז (קמה: ד"ה ואם היו) נתבאר אימתי מצטרפין לזימון ואימתי
אין מצטרפין: כתב המרדכי בריש פרק שלשה שאכלו (סי' קנה) שכתב ראבי"ה (ברכות סי'
קכד) משם רבינו האי דשלשה שאכלו משבעת המינים חייבים לזמן ואין נראה כן מדברי הפוסקים
אלא אין מזמנין אלא על פת לבדו וכן כתב הרמב"ם בהדיא בפ"ה (ברכות ה"ח):
ומ"ש רבינו והוא חוזר ואומר ברוך
שאכלנו משלו. שם בראש הפרק (מו:) להיכן הוא חוזר ואסיקנא למקום שפסק ופירש הרי"ף
(לד.) להיכן הוא חוזר כשהוא אומר נברך שאכלנו משלו, למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו
ובטובו חיינו:
ואם הם ארבעה יכול לומר ברכו וכו'.
שם (מט:) שנינו בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו ובגמרא (שם) אמר שמואל לעולם
אל יוציא אדם עצמו מן הכלל תנן בשלשה והוא אומר ברכו אימא אף ברכו ומכל מקום נברך עדיף:
ואם הם עשרה צריך להזכיר השם ואומר
נברך אלהינו וכו'. שם במשנה:
ומ"ש רבינו ואין לומר נברך לאלהינו
בלמ"ד. נראה לי שהוא מהטעם שיתבאר בסמוך שאין לומר למי שאכלנו משלו. וזה לשון
התוספות (ד"ה נברך) נברך אלהינו גרסינן ולא גרסינן נברך לאלהינו בלמ"ד דדוקא
גבי שיר והודאה כתיב למ"ד כמו שירו ליי' הודו ליי' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון
וכן מפרש בסדר רב עמרם (ח"א סי' עז):
ומשם ואילך אין חילוק בין מאה או אלף
או רבוא. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כמאן דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצב
א (ב) וכל המשנה מזה הנוסח וכו'. הכל שם (נ.) וטעמא דאין אומרים על המזון שאכלנו
משלו כתבו התוספות (ד"ה על) משום דמשמע דמברך לבעל הבית המאכילו דאי לרחמנא למה
הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו. והרשב"א (שם ד"ה על) כתב דמיחזי
כמי שמברך המזון וכן נראה מדברי רש"י: וטעמא דאין אומרים למי שאכלנו משלו פירש
רש"י משום דמשמע דמרובים הם זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דברו מברך את בעל הבית:
וטעמא דאין אומרים ומטובו חיינו פירש רש"י מפני שממעט בתגמוליו של מקום דמשמע
דבר מועט כדי חיים: וטעמא דאין אומרים ובטובו חיים פירש רש"י מפני שמוציא עצמו
מן הכלל כלומר דמשמע בטובו חיים שאר העולם ולא אנו:
ומ"ש רבינו וכשהם עשרה כיון שהם
מזכירים את השם וכו'. גם זה שם וטעמא דכיון דמזכירין את השם ליכא למיטעי ולומר על המזון
דקאמרי קאי לבעל הבית או למזון ונראה לי דמהאי טעמא מצי למימר נמי למי שאכלנו משלו
כשהם עשרה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצב סעיף א
היו המסובין ג', (א) חייבים בזימון
* שאומר אחד מהם: (ב) נברך שאכלנו משלו, והם עונים ואומרים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו
חיינו, (ג) והוא חוזר ואומר: ברוך שאכלנו משלו (ד) ובטובו [ב] חיינו [ג] בא"י
אמ"ה הזן את העולם וכו'; ואם הם ד' (ה) א יכול לומר: ברכו שאכלנו משלו, אבל ב
יותר טוב לומר נברך, שלא להוציא עצמו מן הכלל; ואם הם עשרה, צריך להזכיר את ה', שאומר:
נברך אלהינו וכו', והם עונים ואומרים: ברוך אלהינו וכו'. אין לומר נברך לאלהינו (ו)
ג בלמ"ד. ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא, כך הם מברכים; וכל המשנה מזה
הנוסח, כגון שאומר: נברך (ז) ד על המזון שאכלנו, או שאומר: (ח) ה למי שאכלנו משלו,
או שאומר במקום ובטובו ו מטובו, או במקום חיינו אומר חיים, הרי זה בור; וכשהם עשרה,
ז כיון שמזכירים את השם (ט) יכול לומר: נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצב סעיף א
(א) חייבין בזימון – דהיינו שחייבין
להזדמן ולצרף ברכתם בלשון רבים דהיינו שאחד יאמר נברך שאכלנו וכו' ואסמכו רבנן אקרא
דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו דמשמע שאחד יאמר לשנים גדלו א"נ ממאי דכתיב כי
שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכ"ש אם הם יותר עד עשרה כמו שיתבאר לפנינו:
(ב) נברך – בזוהר הזהירו לומר בפיו
קודם בהמ"ז תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה
עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ומזה נוהגים לומר בל"א (רבותי, מיר וועלין בענטשין)
והם עונים יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:
(ג) והוא חוזר ואומר וכו' חיינו –
ואם המסובין צריכין לענות אמן אחריו יש דעות בין האחרונים והמנהג שלא לענות:
(ד) ובטובו חיינו בא"י אמ"ה
וכו' – משמע מזה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו ויש פוסקים כתבו לומר ב"ה וב"ש
וכן המנהג ועיין במ"א ובשארי אחרונים דעכ"פ לא שייך זה ביחיד וגם בשלשה אין
לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים עמו:
(ה) יכול לומר ברכו – כיון שהם שלשה
וראוים לברך בלשון רבים בלעדו אבל בשנים לא יכול לומר ברכו רק נברך ובדיעבד אם אמר
בשנים ברכו אפשר דיצא:
(ו) בלמ"ד – דגבי ברכה לא כתיב
למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו:
(ז) על המזון שאכלנו – דמשמע דמברך
לבעה"ב המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו [תוס']:
(ח) למי שאכלנו משלו – דמשמע דרבים
הם זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו הוא מברך לבעה"ב [רש"י] וגבי מטובו
פירש משום דממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם שלא לומר חיים דמשמע
דהוא מוציא עצמו מן הכלל:
(ט) יכול וכו' – דתו ליכא למטעי דקאי
על בעה"ב המאכילו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצב
סעיף ב
אם טעה המזמן [ה] בעשרה והעונים, ולא
הזכירו אלהינו, (י) אין יכולים לחזור; אבל אם עדיין לא ענו אחריו, (יא) יחזור ויזמן
בשם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצב סעיף ב
(י) אינם יכולים לחזור – דבדיעבד יצאו
בזימון בלא שם ואם יכול המזמן לחזור אח"כ ולומר ברוך אלהינו וכו' או שצריך לומר
ג"כ בלא שם מאחר שהעונים אמרו מתחלה בלא שם יש דעות בין האחרונים עיין בשע"ת
ולכו"ע אם הם אמרו בשם יכול גם הוא לחזור ולומר ברוך אלהינו וכו' אף דנברך אמר
בלא שם:
(יא) יחזור ויזמן בשם – דכיון שלא
ענו עדיין לא נתקיים מצות זימון והוי כלכתחלה:
