ריף ברכות דף כו.
גמ' ברכות לז., לז:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הו:29 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא 17 דקות
1)חביץ קדרה וכן דייסא בורא מיני
מזונות.. 1
2)אכל דגן חי או עשוי קליות נסתפקו אם
יברך לאחריו ברכה מעין שלש.. 3
4)על פת דוחן מברך שהכל ואחריו בורא
נפשות 9
רמב"ם הלכות
ברכות פרק ג
הלכה ד
קמח של אחד מחמשת המינין שבשלו
בקדרה בין לבדו בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן הדגן שחלקו
או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש הכרמל וכיוצא בהן וכל זה הוא הנקרא מעשה קדרה,
וכן כל תבשיל שערב בו מחמשת המינין בין קמח בין פת, בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות.
הלכה ה
במה דברים אמורים כשהיה המין
הזה חשוב אצלו ולא היה טפלה, אבל אם היה אחד מחמשת המינין שעירב טפלה אינו מברך אלא
על העיקר ופוטר את הטפלה, וזה כלל בברכות כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר
את הטפלה בין שהיתה הטפלה מעורבת עם העיקר בין שלא היתה מעורבת.
הלכה ו
כיצד היא הטפלה המעורבת כגון
לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו אינו מברך עליו בורא
מיני מזונות שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח
או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפלה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר,
לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו
מברך עליו בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר.
רא"ש מסכת
ברכות פרק ו סימן ז
ז חביץ קדירה וכן דייסא כעין
חביץ קדירה כגון דאיכא בהן דובשא רב יהודה אומר שהכל ורב כהנא אומר בורא מיני מזונות
אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת מינין מברכין
עליו בורא מיני מזונות וכן הלכתא דהא רב יוסף מייתי מינייהו ראיה הלכך כל שעיקרו מחמשת
המינין אפי' רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש
אבל תבשיל שנותנין שם קמח להקפות המאכל ולדבקו לא חשיב עיקר כדאמרינן לקמן (דף לט א)
האי תבשילא דסילקא דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא הוא דעבידי ומברכין עליו בורא פה"א
ואע"ג דהלכתא כוותייהו בהך מימרא קמייתא בהך מימרא תנינא דקאמר כל שהוא מה' מינין
מברכין עליו בורא מיני מזונות לאפוקי אורז לא קי"ל כוותייהו דאיתותבו (דף לז א)
מהך ברייתא דתניא הכוסס את החטה מברך עליה ב"פ האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות
קיימות מברך בתחלה המוציא ולבסוף ג' ברכות ואם אין הפרוסות קיימות מברך בתחלה בורא
מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג':
בית יוסף אורח חיים
סימן רח
ב ומה שכתב הילכך אפילו לא עשה מהם פת אלא תבשיל כגון מעשה קדרה ודייסא
ואפילו עירב בהם דבש ושאר מינים מברך עליהם בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין
שלש. גם זה שם בראש הפרק (לו:) חביץ קדרה וכן דייסא רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו רב
כהנא אמר בורא מיני מזונות בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות כי פליגי
בדייסא כעין חביץ קדרה רב יהודה אומר שהכל דובשא עיקר רב כהנא אומר בורא מיני מזונות
סבר סמידא עיקר אמר רב יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש
בו מחמשת המינין מברך עליו בורא מיני מזונות. ופירש רש"י חביץ קדרה. מין מאכל
קפוי כמו חלב שחבצוהו בקיבה כך עושים מאכל קפוי בקדרה ולקמן מפרש לה קמחא ודובשא ומשחא:
דייסא. של חטים כתושות במכתשת: דייסא כעין חביץ קדרה. לקמן מפרש לה חיטי דמתברי באסיתא
ויהבי בהו דובשא ועביד להו בקדרה:
ומ"ש רבינו הילכך תבשיל
שהוא מחמשת המינים אפילו עירב עמו דברים אחרים עד שנעשו רוב מברך עליהם בורא מיני מזונות.
כן כתב שם הרא"ש (סי' ז) שאפילו רובו ממין אחר כיון שעיקרו מחמשת המינים מברך
עליו בורא מיני מזונות ובגמרא שם (לז:) אמר רבא האי רהטא פירוש חביץ קדרה דחקלאי דמפשי
ביה קימחא בורא מיני מזונות מאי טעמא דסמידא עיקר דמחוזא דלא מפשי ביה קימחא שהכל מאי
טעמא דובשא עיקר הדר אמר רבא אידי ואידי בורא מיני מזונות. וכתב הרשב"א (לו: ד"ה
דובשא) דובשא עיקר פירוש רובו דבש ומיעוטו סולת ואי נמי עיקרו מחמת דבש וסלתו להטעימו
ולהכשירו [ומכל מקום כיון דסלתו מעורב בו להכשירו] מברכין על הסולת כדאסיקנא מהא דרב
ושמואל ולא דמי לתבשילא דליפתא דאף על גב דמפשי ביה קימחא לא מברכינן עליה אלא שהכל
דהתם משום דקימחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערבין ביה אלא לדבוקי בעלמא אבל הכא
דלאכשורי תבשילא איהו עיקר ועליה מברכין:
ומה שכתב אבל אם לא נתנו מהם
בתבשיל אלא להקפותו וכו'. גם זה שם (לט.) אמר רב אשי כי הוינן ביה רב כהנא אמר לן תבשילא
דסלקא דלא מפשי ביה קימחא בורא פרי האדמה דליפתא דמפשי ביה קימחא טפי בורא מיני מזונות
והדר אמר אידי ואידי בורא פרי האדמה והאי דשדו ביה קימחא טפי לדבוקי בעלמא עבדי ליה:
וכתב הרמב"ם בפ"ג (ברכות ה"ה) שהטעם מפני שכל שהוא עיקר ועמו טפילה
מברך על העיקר ופוטר את הטפילה. וכתב עוד (ה"ו) דמטעם זה מיני דבש שמבשלים אותם
ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונות
מפני שהדבש הוא העיקר:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רח סעיף ב
(ב) א חמשת מיני דגן (ג) ב ששלקן
(ד) או [ב] כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה (ה) הריפות וגרש כרמל (ו) ודייסא,
אפילו עירב עמהם דבש (ז) הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא
מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל (ח) אלא לדבקו ולהקפותו, בטל
בתבשיל.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רח סעיף ב
(ב) חמשת מיני דגן – הם חטה
ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טאטארק"י או מה שאנו קורין
טערקשי וויי"ץ לאו בכלל דגן הוא דהם פרי האדמה:
(ג) ששלקן – צ"ל שחלקן
והיינו אחד לשנים או ליותר והוא מה שקורין גרויפי"ן דאלו אם הם שלמים אף שבישלן
מבואר בס"ד דמברך בפה"א אכן אם נתמעכו ע"י
הבישול אף שמתחלה נתנן בקדרה
שלמים לגמרי דהיינו כשהם בקליפתן מ"מ מברך במ"מ כיון שנתמעכו יפה:
(ד) או כתשן – ר"ל אפילו
לא חילקן רק שהסיר קליפתן ע"י הכתישה והאחרונים מצדדים דבעינן דוקא שיתדבק ע"י
הבישול אז נחשב זה למעשה קדרה דאל"ה נחשב כשלמין בס"ד ועיין מה שכתבנו שם:
(ה) הריפות וגרש כרמל – הריפות
הוא פי' על כתשן וגרש כרמל הוא פי' על חלקן וכל אלו בכלל מעשה קדרה הן:
(ו) ודייסא – מקרי כשנתמעך ונתדבק
יפה. ומה שכתבו האחרונים שלא לאכול הני שעורים או חטים גנצ"י גערשטי"ן או
גרי"ץ שלמים אלא בתוך הסעודה כמ"ש ס"ד היינו כשלא נדבקו ע"י הבישול
אבל אם נדבקו ע"י הבישול מברך במ"מ:
(ז) הרבה יותר מהם – הטעם כיון
דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל והוא מחמשת המינין דחשיבי הוא העיקר ועיין לקמן בס"ט
ובמ"ב שם לענין השיעור שיתחייב לברך על המחיה:
(ח) אלא לדבקו וכו' – ר"ל
שלא בא להטעים התבשיל ולא לסעוד הלב רק שיהא התבשיל מדובק לא חשיב ובטיל לגבי התבשיל
אפילו נתן לתוכו קמח הרבה:
רא"ש מסכת
ברכות פרק ו סימן ט
ט הכוסס את החטה מברך עליו בפה"א
ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב"נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן (דף מד
א) מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות
העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה
והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר"ג אומר שלש ברכות וחכ"א
ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו
ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב"נ ואע"ג דחטה כתיב בקרא כיון
דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא ברכה (נ"א אכילה) לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל
בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא
ובמחזור דר"ת ז"ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה
ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב"נ וכן כתב בה"ג בורא נפשות בכוסס
את החטה או שלקינהו [ואיתנייהו] בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו
אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין
דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה
מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ"ב דתנן על כולם
אם אמר שהנ"ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה:
רמב"ם הלכות
ברכות פרק ג
הלכה ב
האוכל פת חייב לברך לפניה ברוך
אתה יי' אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ, ולאחריה ארבע ברכות, אכל דגן שלוק כמו
שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה, ולאחריו בורא נפשות רבות, אכל קמח מברך לפניו שהכל
ולאחריו בורא נפשות רבות.
בית יוסף אורח חיים
סימן רח
ד והני מילי כשעושים מהם תבשיל אבל אם אכל אותם בעין לא שנא חיין לא שנא
מבושלים. בפרק כיצד מברכין (לז.) בברייתא הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה ונראה
מדברי התוספות (ד"ה הכוסס) והרא"ש (סי' ט) דבין חיין בין שלקינהו ואיתנהו
בעינייהו כלומר שלא נתמעכו יפה קאמר דמברך עליהם בורא פרי האדמה וגם ה"ר יונה
כתב שם (כה: ד"ה חביץ) גבי חביץ קדרה וכן דייסא דמדאמרינן וכן דייסא דכעין חביץ
קדרה שמעינן שלא יברך על הדייסא בורא מיני מזונות אלא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשו דומיא
דחביץ קדרה אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים אינו מברך עליהם אלא בורא
פרי האדמה כמו אם היה כוסס את החטה וכן כתב הרמב"ם בפ"ג (ה"ב) אכל דגן
שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ואחר כך כתב (ה"ד) וכן הדגן שחלקו או
כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש כרמל וכיוצא בזה מברך בורא מיני מזונות: כתב הכל
בו (סי' כד יט.) בשם ר"י שהכוסס שעורים חיין וכן על שבלים של שעורים שחרכן באור
כדרך שעושים קליות מברך שהכל לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאכלו עד כאן לשונו ואין כן
דעת רבינו אלא כל חמשת המינים שוין לענין זה וה"ר דוד אבודרהם (עמ' שלב) כתב שהכוסס
אורז או דוחן מברך בורא פרי האדמה והכוסס את השעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהוא
מאכל בהמה עד כאן לשונו ואין זה טעם כלל דכיון שנהנה אע"פ שהוא מאכל בהמה למה
לא יברך עליו:
ובברכה אחרונה כתב בה"ג
(ברכות ז:) בורא נפשות רבות וכן כתב הרמב"ם בפ"ג (ה"ב) והתוספות (לז.
ד"ה הכוסס) מסתפקים בה. אם יברך על המחיה ועל הכלכלה ויסיים על האדמה ועל פרי
האדמה משום דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך ברישא קודם אכילה בורא
מיני מזונות ורבינו תם הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה וחזר בו משום דלא אשכחן
בשום מקום הך ברכה ועוד האריכו בדבר ובסוף העלו ונכון להחמיר שלא לאכול קליות או חטים
שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוי כמו דייסא וכן
כתבו שם הרא"ש (סי' ט) והרשב"א (לו. ד"ה קימחא) ז"ל והכי נקטינן.
וכתב הרשב"א (שם) דשערי לענין ברכה אחרונה כחטי:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רח
סעיף ד
אכל (יד) ד דגן חי או עשוי קליות
או שלוק (טו) ה והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות. הגה: והא דמברך לפניו בפרה"א היינו באוכל חטין וכיוצא בהן, דראויין
לאכול כך, אבל האוכל שעורים שלמים אפילו קלוין באש, אינן ראוין לאכול רק ע"י הדחק
ואין מברך לפניהם (טז) רק שהכל (כל בו וכן משמע מדברי רשב"א שמה שהשוה חטין לשעורין,
לברכה אחרונה משמע ולא לראשונה); ו [ג*] והתוספות (יז) נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה
מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא (יח) ז בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רח סעיף ד
(יד) דגן חי – כל ה' מינים בכלל
והרמ"א חולק בשעורים:
(טו) והגרעינין שלמים – ר"ל
שלא חילקן מתחלה וגם לא נתמעכו כלל ע"י הבישול אינן חשובין למזון אלא כשאר פרי
אדמה נינהו ואם הוסר הקליפה ע"י כתישה יש אומרים דברכתן במ"מ כשנתבשלו דחשיב
מעשה קדרה ויש אומרים דברכתן פ"א כיון שגרעינין עצמן שלמים והנכון שלא יאכלם כ"א
בתוך הסעודה [לבד סברת התוספות דלקמיה] ועיין לעיל בסוף סק"ו דכשנתדבקו ע"י
הבישול יש לסמוך לכתחלה לברך במ"מ ואחריו מעין שלש. אכן שעורים שהוסר קליפתן וגם
מקצת
מהן גופא ע"י טחינת הריחיים
שנעשים קטנים ממה שהיו מקודם [ומצוי זה במין שקורין פערי"ל גרויפי"ן] הנוהגין
לברך עליהן במ"מ ולאחריו מעין שלש לכתחלה אף אם לא נתמעכו ע"י הבישול אין
למחות בידן:
(טז) רק שהכל – ואם היו מבושלים
גם בשעורים מברך עליהן בפה"א [א"ר]:
(יז) נסתפקו וכו' – ס"ל
דמ"מ כיון שמין דגן הוא אפשר דלענין ברכה אחרונה צריך לברך מעין שלש ואף דעל המחיה
אין יכול לומר דאינו מין מזון יאמר על האדמה ועל פה"א כמו שאומרים על העץ ועל
פרי העץ אלא דלא מצינו שתקנו נוסח זה ולכך נשאר הדבר אצלם בספק:
(יח) בתוך הסעודה – ואם אירע
שאכלו שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר כי כן הוא מעיקר הדין:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רח
סעיף ו
קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו (פי' בשלו הרבה) ועירבו במים או בשאר משקין, אם היה עבה כדי שיהיה
ראוי ח לאכילה (כב) וללועסו (פי' לטחון אותו בפה), מברך בורא מיני מזונות ואחריו
על המחיה; ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתיה, מברך עליו (כג) שהכל ואחריו בורא נפשות.
משנה ברורה על שולחן
ערוך אורח חיים סימן רח סעיף ו
(כב) וללועסו – לאו דוקא דאפילו
אם אינו עב כ"כ כיון שאינו רך שיהיה ראוי רק לשתיה מברך עליו במ"מ [אחרונים]:
(כג) שהכל – דכיון שהמים רבים
עליו כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה ורק לשתיה אינו בכלל מאכל כלל ומברכין שהכל כברכת
המים. וכ"ז הוא דוקא בקמח שממשו אינו בעין ומתבטל בריבוי המים אבל העושה תבשיל
ממיני גרויפי"ן שנעשה מה' מיני דגן [כגון הנעשים במדינתנו משעורים ושבולת שועל
שנחלק כל גרעין לשנים] ונתן בהם מים הרבה עד שאינו ראוי רק לשרפו שקורין זופ"א
אין הגרויפ"ן בטילין לגבי המים כיון שהם בעין ומיני דגן לא בטלי וצריך לברך על
הגרויפי"ן במ"מ ומ"מ אפשר שגם המים לא בטלי לגבייהו כיון שעיקרן נעשה
רק לשתיה ולא לאכילה וצריך לברך גם על המים שהכל וע"כ יברך תחלה על המים ואח"כ
על הגרויפי"ן [כן מתבאר מדברי המ"א בסימן זה ובסימן ר"ה] ובח"א
כתב שיותר טוב בזה לברך שהכל על דבר אחר ויוציא את הרוטב. וכ"ז דוקא בה' מיני
דגן דלא בטלי אבל בשאר מינים כגון רעצק"ע גרויפי"ן שנעשים בריבוי מים שאינם
ראוין לאכילה ורק לזופ"א מברך ברכה אחת שהכל דהגרויפי"ן נתבטלו לגבי המים:
רא"ש מסכת
ברכות פרק ו סימן ח
ח [דף לז ע"א] הכוסס את
האורז מברך עליו בפה"א טחנו אפאו ובשלו אע"פ שהפרוסות קיימות בתחלה מברך
בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי
אורז ולבסוף ולא כלום וקי"ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ"ר וכן פירש"י
שאין מברכין עליו מברכת פירות של (הארץ) [א"י] אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם
אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אע"פ
שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ"ר דלא
נתקנה ברכת מעין שלש כ"א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת
דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים
שכתב בהם מלשון ה"ג אבל אורז לא מברכין עליו במ"מ דלא קי"ל כר' יוחנן
בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס"ל אם אפאו מברך עליו המוציא
דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה
בית יוסף אורח חיים
סימן רח
ז האוכל אורז בעין תחלה מברך עליו בורא פרי האדמה עשה ממנו תבשיל או שטחנו
וכו'. שם (לו:) רב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שהוא מחמשת המינים מברך עליו בורא מיני
מזונות לאפוקי אורז ודוחן דאפילו איתיה בעיניה נמי לא מברכינן בורא מיני מזונות ואותבינן
עלייהו (לז.) מדתניא הכוסס את האורז מברך בורא פרי האדמה טחנו אפאו ובשלו אף על פי
שהפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ואסיקנא בתיובתא
ואהאי ברייתא דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש רמי בגמרא מדתניא לבסוף ולא כלום ומשני
תני בהאי ברייתא נמי ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום ופירש רש"י ולא כלום כלומר
אין טעון מברכת פירות הארץ ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינים.
וכן כתבו הרי"ף (כו.) והרא"ש (סי' ח) דכל ולבסוף ולא כלום מברך אחריו בורא
נפשות רבות וגם הרמב"ם כתב בפ"ג (ה"י) מברך אחריו בורא נפשות רבות:
ונראה דהוא הדין לפת אורז דהא בזמן שהפרוסות קיימות הוי כאילו לא נתבשל כלל וקתני דמברך
עליו בורא מיני מזונות ובהדיא תניא בגמרא שאם הביאו לפניו פת אורז מברך עליו כמעשה
קדרה וכ"כ הרא"ש הילכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין
דייסא מברך עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו משבעת המינים כיון שהוא נקרא
מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בורא נפשות רבות דלא נתקנה ברכה מעין שלש כי אם
על שבעת המינים והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז מברך עליו כמעשה קדרה אברכה ראשונה
קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות עד כאן לשונו וכן כתב הרשב"א (שם ד"ה
תיובתא) וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל ואף על גב דברייתא לא קתני דמברך בורא מיני
מזונות על האורז אלא בטחנו ואפאו ובשלו מותבינן מינה לרב ושמואל דמשמע דבעושה תבשיל
מאורז איירי משום דמשמע ליה לתלמודא דכל שאינו מחמשת המינים ברכת התבשיל שוה לברכת
הפת וכן נראה מדקתני בברייתא אף על פי שהפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות דמשמע
דבין פרוסות קיימות בין אינן קיימות מברך בורא מיני מזונות וכשאין הפרוסות קיימות ודאי
לא עדיף מתבשיל העשוי מאורז עצמו: ומכל מקום נראה דהיינו דוקא כשנתמעך האורז יפה דהוי
כמו דייסא הא לאו הכי אף על פי ששלקו אינו מברך אלא בורא פרי האדמה דבכלל כוסס הוא
וכמו שכתבתי בסמוך גבי אוכל חטים שלוקים והכי דייק לשון הרא"ש שכתב על אורז אם
אפאו וכו' או שבשלו ועשאו כעין דייסא ואף על פי שכתב ה"ר יונה (כו. ד"ה והפת)
שיש הפרש בין האורז והדוחן שעל האורז מברך בורא מיני מזונות אפילו כשהוא שלם יש לומר
דהאי שלם לאו למימרא דלא בעינן שיתמעך אלא לומר דלא בעינן שיהיה כתוש וכן מוכיח סוף
לשונו שכתב אבל על הדוחן אינו מברך עליו כשהוא שלם חדא שאין דרכו אלא על ידי כתישה
או טחינה אבל האורז דרכו לאכלו שלם עד כאן אלמא דשלם דנקט גבי אורז אינו אלא לאפוקי
כתוש אבל לעולם בעינן שיהא ממועך כדי שיברך עליו בורא מיני מזונות. ומיהו יש לחלק בין
חטין לאורז שדרך האורז לבשלו כשהוא שלם בלא שום כתישה והילכך אף כשלא נתבשל הרבה לא
תשתנה ברכתו מה שאין כן בחטין שאין דרך לבשלם אלא חלוקים או כתושים כגון הריפות והילכך
כשמבשל אותם שלמים בלא כתישה הוי כאילו כוסס אותם חיים: וכתב הרא"ש (סי' ח) ויש
ספרים שכתוב בהם מלשון הלכות גדולות אבל אורז לא מברכין עליו בורא מיני מזונות דלא
קיימא לן כרבי יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מילתא היא דלרבי יוחנן בן נורי אם אפאו
מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה עד
כאן והגהות מיימון (ברכות פ"ג אות ח) כתבו שראבי"ה (ברכות סי' קב) הסכים
לדברי הלכות גדולות (ע' ברכות ז:) וגם ההגהות סוברים כן אבל הר"מ (ברכות מהר"ם
ג:) וס"ה (סמ"ג עשין כז קיא:) כתבו כדברי הרי"ף וכן דעת הרשב"א
והכי נקטינן:
ומ"ש רבינו ואם עירב ממנו
בתבשיל אחר וכו'. שם כתב הרי"ף הילכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא
מיני מזונות והני מילי כדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובת לא דקיימא לן בהא כרב
ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינים מברך עליו בורא מיני מזונות כלומר לאפוקי
תבשיל שיש בו אורז שאינו מברך עליו בורא מיני מזונות כיון דלאו מחמשת המינים הוא דלא
איתותב רב ושמואל בהא וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' (ה"י). וכתב הרא"ש (סי'
ח) שזה שכתב הרי"ף דאורז על ידי תערובת אינו מברך עליו בורא מיני מזונות היינו
כשהרוב ממין אחר דבכהאי גוונא בחמשת המינים אפילו רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני
מזונות עד כאן כלומר ובאורז דלא חשיב כמו חמשת המינים אם רובו ממין אחר אינו מברך עליו
בורא מיני מזונות אבל אם רובו אורז אף על פי שהוא מעורב עם מין אחר מברך בורא מיני
מזונות ומיהו לא משמע הכי מלשון הרמב"ם שכתב בפרק ג' אורז שבשלו או שעשה ממנו
פת בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר
אלא אורז לבדו:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רח
סעיף ז
(כד) הכוסס (פי' האוכל) את (כה) ט [ט] האורז, מברך עליו בפה"א ואחריו בורא
נפשות; ואם בשלו הגה: * (כו) עד י שנתמעך (ב"י בשם הרא"ש והר"י),
או שטחנו ועשה ממנו (כז) פת, (כח) מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו (כט) בורא נפשות;
(ל) והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז (לא) לבדו, ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל
האחר (לב) יא הוא הרוב, מברך עליו כברכת אותו תבשיל.
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רח סעיף ז
(כד) הכוסס – פי' שאכלו כשהוא
חי:
(כה) האורז – ריי"ז דוחן
היר"ז בל"א [ב"י ולבוש] ויש מפרשים איפכא וע"כ יש מחמירין דלא
יאכלם כשנתמעכו אלא תוך הסעודה או שיברך עליהם שהכל מחמת
ספק ובלחם חמודות כתב דסוגיין
דעלמא אורז ריי"ז דוחן היר"ז וכן מוכח בברכי יוסף ומטה יהודה וכן מצאתי במעשה
רב מהנהגות הגר"א דאורז הוא ריי"ז ומברך עליהם במ"מ:
(כו) עד שנתמעך – היינו אפילו
נתמעך קצת ע"י הבישול אבל כשהם עדיין שלמים מברך בפה"א ואפשר דאפילו אם רק
הוסר קליפת האורז כמו בשלנו ג"כ לא מקרי שלמים ומברך עליהם במ"מ [פמ"ג]
ומ"מ אם בירך בפה"א משמע שם דיוצא בזה עי"ש:
(כז) פת – וה"ה תבשיל:
(כח) מברך עליו במ"מ –
דפת שלו או תבשילו משביע וסועד הלב כמו מה' מיני דגן ועדיף משאר מיני קטניות ומ"מ
לא חשיב פת שלו כלחם גמור של ה' מיני דגן לברך המוציא:
(כט) בנ"ר – דבהמ"ז
או ברכה מעין שלש אינם אלא בחמשה מינין מפני חשיבותן:
(ל) והוא שלא יהא וכו' – היינו
דאף שבחמשה מיני דגן קי"ל לעיל בס"ב דאם עירבן בשארי מינין אפילו הם המיעוט
אזלינן בתרייהו אורז אינו חשוב כ"כ וע"כ אם עשה תבשיל או פת וקמח דשארי מינין
הם הרוב מברך עליו כברכת אותן המינין:
(לא) לבדו – ה"ה אם הוא
הרוב ונקט לבדו לאשמועינן רבותא דאפ"ה אין מברכין ברכה אחרונה כ"א בנ"ר:
(לב) הוא הרוב וכו' – וכן פסקו
הרבה אחרונים:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רח סעיף ז
* עד שנתמעך – עיין במ"ב
והנה בב"י מסתפק בעיקר הדין בביאור דברי רבינו יונה דמשמע מדבריו דבאורז מבושל
אף כשהם שלמים מברך במ"מ ודחה קצת ע"ש ובכ"מ הסכים כן וכן מצדד הא"ר
בשם הכלבו שכן הוא דעת רבינו יונה [וכן משמע מהגר"א אכן לא ביאר הכרעתו להלכה
בזה אם נתפוס כרבינו יונה או כהרא"ש שחולק עליו בזה] ולדינא מחולקים בזה הרבה
אחרונים אם לברך על אורז שלמים במ"מ או בפה"א או שהכל מספיקא [עיין בב"ח
ובע"ת ובשל"ה ובט"ז ובמטה יהודה ובברכ"י ובמא"מ ובישועות
יעקב ובהלק"ט ודה"ח] והעיקר לדינא נ"ל כדברי הרמ"א והאחרוני' הנמשכין
אחריו דכשיתמעכו מברך במ"מ אבל אם הם שלמים מברך בפה"א דאף אם נפרש בדעת
רבינו יונה שסובר דאף בשלמים במ"מ מ"מ בהרא"ש משמע להדיא דדוקא כשבשלו
ועשאו כמין דייסא מברך במ"מ וכמו לענין חטין בס"ד וכן העתיק רי"ו ומצאתי
עוד חבל ראשונים שסוברים כן הלא המה תוספות רבינו יהודה והעתיק דבריו גם האו"ז
וכ"כ הריא"ז והובא בש"ג דדוקא כשעשאו כעין דייסא מברך במ"מ אבל
כשהגרעינין שלמים מברך בפה"א. אכן מדברי הפמ"ג משמע שכ"ז בשלמים לגמרי
אבל אם הוסר קליפתן כמו אורז שלנו יש לצדד באין זה בכלל שלמים אף אם לא נתמעכו ע"י
הבישול דבלא"ה אפילו בחטים דעת הרמב"ם לפי מה שביארו המ"א בסק"ב
דבהוסר קליפתו יוכל לברך במ"מ ואף דמדברי רבינו יונה משמע דהוא סובר שם דדוקא
כשנדבקו ע"י הבישול וכמו שהעיר שם המ"א הא באורז דעתו בלא"ה דאפילו
בשלמים מברך במ"מ וע"כ נראה דהמברך עליהם במ"מ לא הפסיד [ובפרט דבדיעבד
ויצא בברכת במ"מ על כל מילי דזיין]:
רמב"ם הלכות
ברכות פרק ג
הלכה י
אורז שבישלו או שעשה ממנו פת
בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות ובלבד שלא יהא מעורב עם דבר אחר
אלא אורז לבדו, אבל פת דוחן או פת של שאר מיני קטנית בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות
רבות.
רא"ש מסכת
ברכות פרק ו סימן ח
ורב אלפס ז"ל כתב ופת דוחן
מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן
הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ"ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר'
יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו
פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד
את הלב כמו אורז הלכך מברכין לפניו במ"מ ולבסוף בנ"ר אבל העושה פת או תבשיל
ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ"ר וחסרונן כלומר בורא נפשות
וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם
שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך
אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ"מ הני מילי בדאיתיה
לאורז בעין אבל ע"י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין
אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות:
בית יוסף אורח חיים
סימן רח
ח ועל פת דוחן כתב הרי"ף שהכל. שם (כו.) ומשמע ודאי דכל שכן דעל פת
שאר מיני קטנית מברך שהכל וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' (שם) פת דוחן או של שאר מיני
קטנית בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות. וכתב ה"ר יונה (שם ד"ה ופת)
שסמך הרי"ף על מאי דאמרינן בגמרא (לז.) רבי יוחנן [בן נורי] אומר אורז מיןדגן
הוא ואף על פי שאין הלכה כמותו אפילו הכי כיון שאנו רואים שיש מי שסובר דאורז מין דגן
הוא ואינו סובר כן בדוחן למדנו שאין דינם שוה ועל האורז מברך תחלה בורא מיני מזונות
ועל הדוחן אינו מברך אלא שהכל עד כאן והרא"ש (סי' ח) כתב דמשמע ליה להרי"ף
שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במילתיה דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונראה
לי דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי מרבי יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין
חטים וכן משמע ההיא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף כמעשה
קדרה והכי מסתבר דדוחן מיזן זיין וסעיד ליבא כמו אורז הילכך מברכין עליו בורא מיני
מזונות אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטנית ליתיה בכלל מזון ומברך עליו שהכל עד כאן
ולסברא זו נוטה דעת ה"ר יונה וכתב דמכל מקום נראה לו שיש הפרש בין האורז ובין
הדוחן שעל האורז מברך בורא מיני מזונות אפילו כשהוא שלם אבל הדוחן אינו מברך עליו כשהוא
שלם מפני שאין דרכו אלא על ידי כתישה וטחינה אבל האורז דרכו לאכלו אפילו שלם והכי משמע
בגמרא ונראה שמפני זו המעלה שיש באורז מבדוחן הזכירו בגמרא האורז יותר והקשו ואורז
לא מברכינן עליה ע"כ:
ומ"ש רבינו וכן כתב גאון
כיון דאורז לאו מין דגן הוא וכו' הוא הדין בדוחן או בשאר דברים שאנו רואים דזייני וכו'.
כן כתב שם ה"ר יונה וכתב שדעתו נוטה לזאת הסברא והרא"ש (סי' ח) אע"פ
שלא הוציא מכלל קטנית אלא אורז ודוחן אפשר דמודה בפניצ"ו וכיוצא בו כיון דמיזן
זיין ואפשר דכיון דלא הוזכר בברייתא דמברך עליו תחלה וסוף אלא אורז ודוחן בלבד משמע
ליה דשאר מינים לא דאף על גב דזייני לא חשיב זיונא דידהו כזיונא דאורז ודוחן: והוי
יודע שרש"י פירש בפרק כיצד מברכין (לז. ד"ה אורז) אורז מי"ל דוחן פני"ץ
והתוספות (לז. ד"ה רש"י) כתבו שיש מפרשים אורז רי"ש ודוחן מי"ל.
וסוגיין דעלמא כהאי פירושא: כתב ה"ר יונה (כו. ד"ה והפת) ועל הפת שעושין
מקטניות כגון פת פולין וכיוצא בו נראה שאין מברכין עליו אלא שהכל שאין דרך לעשות פת
כל כך מקטניות כמו מאורז ודוחן ולא דיינינן להו מזון והאריך לתת טעם למה יברך עליו
שהכל ולא יברך בורא פרי האדמה: ועל מה שכתב רבינו בשם הרא"ש דעל תבשיל דשאר מיני
קטניות מברך שהכל תמהני אמאי לא יברך בורא פרי האדמה ואפשר דבשנתבשלו הקטניות עד שנתמעכו
מיירי דכיון דאין זה דרך אכילתן אין מברכין עליהם בורא פרי האדמה:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן רח
סעיף ח
(לג) יב על פת דוחן (לד) ופליז"ו
או של שאר מיני קטניות (לה) מברך שהכל ואחריו בורא נפשות. הגה: העושה תבשיל (לו) משאר מיני קטניות, אם (לז) נשארו שלמים, וטובים
מבושלים כמו חיין, מברך בורא פרי האדמה; ואם (לח) יג נתמעכו לגמרי (לט) או שאינן טובים
מבושלין כחיין, (מ) מברך שהכל (וכן פירש הב"י דברי הטור).
משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רח סעיף ח
(לג) על פת דוחן וכו' – דאף
דהם פרי אדמה וע"י שנעשה פת אישתני למעליותא מ"מ כיון דעי"ז יצא מתורת
פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר
לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל.
והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע"שי וויי"ץ לכאורה ברכתן בפה"א
כיון שדרכן בכך [פמ"ג] אבל בתשובת ח"ס סימן נו"ן מסיק דבכל מקום אין
מברכין בפה"א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע"ד הדוחק
בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה"א ע"ש אך מסתפק
שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ וע"כ הנכון לכתחלה
שלא יאכלם אלא תוך הסעודה:
(לד) ופליז"ו – בתר"י
כתוב פניצ"ו והכל אחד והוא מין שהוא זיין יותר משאר מיני קטניות וקמ"ל דאפ"ה
מברכין על פתו שהכל כשאר קטניות:
(לה) מברך שהכל וכו' – וה"ה
על תבשיל הנעשה מקמח שלהן וכדלקמיה:
(לו) משאר מיני קטניות – וה"ה
מדוחן לפי מה שפסק המחבר מקודם דדוחן שוה לקטניות:
(לז) נשארו שלמים – לאו דוקא
שלמים אלא כל שלא נתמעכו לגמרי שעדיין ניכר קצת תוארן וצורתן ברכתן בפה"א וע"כ
מה שאנו קורין (רעצינ"ע קאש"ע) מברכין בפה"א [אחרונים]:
(לח) נתמעכו לגמרי – היינו דוקא
שעשה תבשיל מקמח של קטניות שאין דרך אכילתן בכך או שמיעך אותן דרך כלי מנוקב שהן דקין
מאד כקמח (או מה שנעשה מן רעצקע שאנו קורין מל"ך גרופי"ן) אבל כשבישל הקטניות
שלמין ומיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך ועוד שממשן קיים ומברך בפה"א:
(לט) או שאינן וכו' – כמ"ש
בסימן ר"ה ס"א:
(מ) מברך שהכל – ובדיעבד שבירך
בפה"א כתב בח"א דיצא:
ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן
רח סעיף ח
* על פת דוחן – הנה באמת
בדוחן יש הרבה ראשונים שסוברין דברכתו במ"מ כמו אורז הלא המה דעת הגאון שהובא
בתר"י וגם הוא מסכים שמה כן וכן הוא ג"כ דעת הרא"ש והראב"ד [הובא
ברשב"א] והאשכול והאור זרוע בשם רבינו יהודה שירליאו"ן ושיבולי הלקט בשם
רש"י והרא"ה בחידושיו על הרי"ף והריא"ז והגהמי"י בשם מורו
והרוקח והאבודרהם כל אלו סוברין דאורז ודוחן דין אחד לשניהן בכל דבר וסתימת המחבר הוא
רק דעת הרי"ף והרמב"ם ורבינו יהודה [והובא באשכול] וצ"ע על המחבר שסתם
כן לדינא נגד הרא"ש וכל הני ראשונים העומדים בשיטתו ואולי שלא היו לנגד עיניו
מאחר שלא הביאם בב"י ולפ"ז אף דלא נפיק מזה חורבא דבברכת שהכל יוצא על כל
דבר בדיעבד עכ"פ מי שרוצה לברך במ"מ אין מוחין בידו כנלענ"ד. ודע עוד
דיש כמה ראשונים שסוברין דלאו דוקא אורז ודוחן דה"ה שאר מינים שאנו יודעין דזיין
וסועד הלב דינם כמו אורז ודוחן ומברך בורא מ"מ ובכלל זה הוא פליז"ו המבואר
בשו"ע עיין בתר"י שהביא כן בשם גאון והסכים גם הוא לזה וכן כתב הרא"ש
בתוספותיו על ברכות [והב"י שנסתפק בדעת הרא"ש בזה לא היה לפני אור עיניו
תוספי הרא"ש] והשו"ע שסתם בפליז"ו שהכל משום דלא עדיף מדוחן לשיטתו
ועיין במה שכתבנו במ"ב בשם ת' ח"ס דחשש לענין טירקש"י וויי"ץ דשמא
הוא בכלל אורז ולדעת אלו הראשונים בלא"ה יש לחוש דזיין טובא. ומ"מ מי שמברך
שהכל על דוחן וכל אלו בודאי יש לו על מה לסמוך:
