רי"ף ברכות דף לד.
גמ' ברכות דף מו:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא:36:30 (שניות:דקות).
אורך השיעור בפוסקים הוא:14:25 (שניות:דקות).
1)אינו צריך להפסיק אלא עד שיאמר:
ברוך שאכלנו משלו 1
2)ג' שאכלו כאחד ואין אחד מהם יודע כל בהמ"ז 6
תלמוד בבלי מסכת ברכות
דף מו עמוד א
עד היכן ברכת הזמון? רב נחמן אמר:
עד נברך; ורב ששת אמר: עד הזן. נימא כתנאי; דתני חדא: ברכת המזון שנים ושלשה: ותניא
אידך: שלשה וארבעה. סברוה, דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא; מאי לאו בהא קמיפלגי,
מאן דאמר שתים ושלש – קסבר עד הזן, ומאן דאמר שלש וארבע – קסבר עד נברך! – לא, רב נחמן
מתרץ לטעמיה ורב ששת מתרץ לטעמיה. רב נחמן מתרץ לטעמיה; דכולי עלמא עד נברך, מאן דאמר:
שלש וארבע – שפיר, ומאן דאמר שתים ושלש – אמר לך: הכא בברכת פועלים עסקינן, דאמר מר:
פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ. רב ששת מתרץ לטעמיה; דכולי עלמא עד הזן,
מאן דאמר שתים ושלש – שפיר, ומאן דאמר שלש וארבע – קסבר: הטוב והמטיב דאורייתא היא.
רש"י מסכת ברכות
דף מו עמוד א
עד היכן ברכת הזמון – שצריכין להיות
שלשה, וכשהן שנים לא יאמרוה.
ברכת המזון שתים ושלש – פעמים שהם
שתי ברכות, פעמים שהם שלש, כיצד: כשהם שלשה – הן שלש ברכות, וכשהם שנים – הן שתי ברכות,
כדמפרש ואזיל.
דקסבר – ברכת זמון עד הזן, וכשהם שנים
אין אומרים אלא ברכת הארץ ובונה ירושלים.
ומאן דאמר שלש וארבע – כשהן שנים הרי
שלש: הזן, וברכת הארץ, ובונה ירושלים, וכשהם שלשה הם מוסיפים נברך עד ובטובו חיינו.
מוקים לה – לא גרסינן, והכי גרסינן:
והא דתניא שתים ושלש בברכת פועלים דאמרי ברכת הארץ ובונה ירושלים בחדא ברכה אין כאן
אלא ברכת הזן וברכת הארץ; וכשהם שלשה מוסיפין נברך – הרי שלש.
תוספות מסכת ברכות דף
מו עמוד א
עד היכן ברכת הזמון וכו' – פירש רש"י
ממתין עד הזן והזן בכלל שנים אינם מברכין הזן ולא נהירא דברכת הזן דאורייתא ואיך יחיד
פטור מינה ועוד הא קיימא לן כרב ששת באיסורי ולדידיה יחיד אומר שנים ובכל דוכתא נקט
שלש ברכות ודוחק לומר דלא מיירי אלא ביש זמון לרב ששת ועוד דמעשים בכל יום דיחיד מברך
שלש ברכות ועוד דמדתניא לקמן בפרקין (דף מח:) וברכת זו ברכת הזמון את ה' אלהיך זו ברכת
הזן וקשה לרב ששת יאמר הזן זו ברכת הזמון לכן יש לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אחד מפסיק
לשנים ובעי נמי [עד] היכ' צריך להמתין עד שיברכו השנים עד נברך ורב ששת אמר עד שיגמרו
הזן ומשם ואילך יכול היחיד לאכול ולא משום דחשיב ברכת הזן מזמון דודאי יחיד נמי מתחייב
מהזן אלא משום דכיון דנברך אינה ברכה אינו אומרה לבדה אלא יגמור עמה גם ברכת הזן שהיא
ברכה והשתא ניחא דקיימא לן שפיר כרב ששת וכפירוש זה איתמר בירושלמי.
ולמאן דאמר שנים ושלשה קסבר עד הזן
– ופירש"י שנים ליחיד ושלשה לזמון ולפי שיטתו פירש כן ודוחק גדול הוא כדפרישית
וכי יחיד פטור מברכת הזן שהיא דאורייתא ועוד הואיל וקאי אברכתא אמאי נקט לשון זכר שנים
ושלשה הוה ליה למנקט לשון נקבה שתים ושלש לכך נראה פירוש של רב אלפס דקאי אבני אדם
והכי קאמר ברכת זמון בשנים ושלשה בני אדם היכא שכל אחד אינו יודע כי אם ברכה אחת למאן
דאמר שנים ושלשה קא סבר עד הזן כלומר ברכת הזמון עד הזן שמברך עד סוף הזן דכולה כברכה
אחת של זמון היא ולהכי קאמר שנים או שלשה כלומר לפעמים נשלמה בשנים והוא הדין באחד
אבל נקט שנים לרבותא ופעמים בשלשה בני אדם שאחד יברך מנברך עד הזן והשני נודה לך והשלישי
עד בונה ירושלים אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם החצי ברכה אבל רביעי
לא דנברך לבד לא חשיב ברכה ולכך אי אפשר לחלק לשנים נברך והזן ומאן דאמר בד' קסבר עד
נברך דנברך חשיב ברכה אחת בפני עצמה והזן ברכה אחרת והיינו בד' שארבעה בני אדם מברכין
אותן שאחד יאמר נברך והשני הזן והשלישי נודה לך והרביעי עד בונה ירושלים.
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ב
שלשה שאכלו פת כאחד חייבין לברך ברכת
הזימון קודם ברכת המזון, ואי זו היא ברכת הזימון אם היו האוכלים משלשה עד עשרה מברך
אחד מהם ואומר נברך שאכלנו משלו והכל עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והוא חוזר
ומברך ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
בית יוסף אורח חיים סימן
ר
ב ומפסיק עד שיסיימו ברכת הזן דגרסינן בריש פרק שלשה שאכלו (מו.) עד היכן
ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן: ומה שפירש רבינו בזה הוא מדברי
הרא"ש (סי' יב) ולא כדברי רש"י דאילו רש"י פירש עד היכן ברכת הזימון
שצריכים להיות שלשה וכשהם שנים לא יאמרוה רב ששת אמר עד ברכת הזן גם היא מברכת הזימון
והקשו עליו התוספות (מו. ד"ה עד) והרא"ש דקיימא לן כרב ששת באיסורי ולדידיה
יחיד אינו אומרה והיאך אנו נוהגים לברך ביחיד ברכת הזן ועוד הקשו עליו קושיות אחרות
ולפיכך פירשו דעד היכן ברכת הזימון אדלעיל קאי דאמרינן שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים
כלומר שמפסיק לברך ברכת הזימון ואח"כ יחזור ויאכל וקאמר עד היכן ברכת הזימון רב
נחמן אמר עד נברך ואח"כ יתחיל לאכול רב ששת אמר עד הזן והזן בכלל וטעמו משום דכיון
דנברך אינה ברכה הילכך מסתבר שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו
ולא משום דחשיב ברכת הזן ברכת זימון דהא כל יחיד נמי אומר הזן אלא לענין זה שיפסיק
עד שיברכו ברכה אחת וכן כתב ג"כ ה"ר יונה (לד. ד"ה לימא) וכתב [עוד]
הרא"ש ובירושלמי (ברכות פ"ז ה"א) גרסינן שלשה שאכלו כאחד וביקש אחד
מהם לילך בי רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו ואי זו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי
ברכת הזימון רבי זירא בשם רבי ירמיה אמר הזן את הכל ואפשר לפרשו באחד מפסיק לשנים שביקש
אחד מהם לצאת מפסיק לשנים ואחר כך יחזור ויגמור סעודתו וקשה לי לפירוש זה דלא הוה ליה
למימר עד היכן ברכת הזימון בסתם כיון דלא קאי אלא אאחד מפסיק לשנים והרי"ף (לג:)
פירש עד היכן ברכת הזימון כלומר שאם אכלו שלשה והוצרך אחד מהם לצאת שיושב עד שיגמרו
אותה ברכה רב נחמן אמר עד נברך כלומר עד שאמרו ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו שזו היא
ברכת הזימון רב ששת אמר עד הזן וקיימא לן כרב נחמן דאמר עד נברך וכן עמא דבר דכל אחד
מברך ברכת הזן אלמא ברכת הזן אינה בכלל ברכת זימון עכ"ל הרא"ש בפסקיו ורבינו
תופס עיקר פירוש הרי"ף דלענין אם הוצרך אחד מהם לצאת איפליגו ומינה יליף לרוצה
לאכול שדין היוצא ודין האוכל שוים הם ואע"פ שהרי"ף פסק כרב נחמן לא חשש רבינו
לדבריו ופסק כרב ששת באיסורי וכן נראה שהוא דעת התוספות והרא"ש לפסוק בהא כרב
ששת משום דקיימא לן דהלכתא כוותיה באיסורי וגם ה"ר יונה (לה. ד"ה ולענין)
כתב שכן פסק בה"ג (ברכות י:): ומתוך מה שכתבתי בשם התוספות והרא"ש דטעמא
דרב ששת דאמר עד הזן לאו משום דחשיב ברכת הזן ברכת הזימון דהא כל יחיד נמי אומר הזן
אלא לענין זה שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת יתבאר לך שלא היה לו לרבינו לכתוב לעיל עד
שיזמנו עד הזן דהיינו ברכת הזימון שזהו דעת רש"י וכבר דחו המפרשים דבריו וגם רבינו
לא כתבם לפסוק הלכה כדבריו בזה אלא שמאחר שרבינו הוצרך להעתיק דברי רש"י לא ראה
לגרוע מדבריו כלום וסמך על מה שכאן גבי עד היכן ברכת הזימון לא הזכיר פירושו של רש"י:
ודעת הרמב"ם נראה שהיא כדעת הרי"ף שפוסק הלכה כרב נחמן שבפ"ב (ה"א)
כתב שסדר ברכת המזון כך הוא ראשונה ברכת הזן וכו' ובפ"ה (ה"ב) כתב שכשהם
שלשה חייבים לברך ברכת זימון קודם ברכת המזון ואיזוהי ברכת זימון נברך שאכלנו משלו
וממילא משמע שאינו נקרא זימון כלל אלא נברך שאכלנו משלו לבד וכיון ששניהם מסכימים לדעת
אחת הכי נקטינן:
ולאחר שיגמור הוא סעודתו יתחיל הוא
בברכת הזן דנהי דיצא ידי זימון על מה שאכל וכו'. בריש פרק שלשה שאכלו (שם) להיכן הוא
חוזר רב זביד אמר משמיה דאביי חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק.
ופירש רש"י להיכן הוא חוזר. מי שנצטרף לזימון ואמרן לעיל אליבא דרב ששת ברכת זימון
עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שגמר המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים
וגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור סעודתו: חוזר לראש. לתחלת הזן שהרי נתחייב
בזימון שבתחלה הוקבע בשלשה: למקום שפסק. לברכת הארץ כשאר יחיד. וכתב עליו הרא"ש
(סי' יב) מה שפירש אליבא דרב ששת ולא פירש אליבא דרב נחמן משום דמסתבר דלא מיחייב לומר
נברך אע"פ שכבר נתחייב בזימון דאינה ברכה ליחיד והרי"ף (לד.) פירש להיכן
הוא חוזר אותו שהוא אומר נברך שאכלנו משלו רב זביד אמר חוזר לראש ואומר נברך שאכלנו
פעם אחרת ורבנן אמרי למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו אבל אחד המפסיק לשנים ליכא
למיבעי להיכן הוא חוזר דהא איהו פסיק ליה הלכתא כרב נחמן שאין מפסיק כי אם עד נברך
עכ"ל הרא"ש ואחר כך כתב בשם בה"ג (שם) היכא דבעי למיפק חד מינייהו ובעו
חברוהי למעבד ליה לפנים משורת הדין פסקין סעודתייהו ומזמן עלייהו עד הזן וגמר איהו
ברכה כולה ונפק וחוזרים ואוכלים וגומרים סעודתם ומברכים אבל לענין חזרה להיכן הוא חוזר
בזה לא דיבר בה"ג כי הוא פירש להיכן הוא חוזר כמו שפירש הרי"ף דמיירי באותו
שאומר ברוך שאכלנו משלו ואפשר דאע"ג שפירש דפסקין סעודתייהו עד הזן מכל מקום כיון
שאכלו אח"כ (צריך) [צריכים] לברך ברכת הזן דשלש ברכות דאורייתא נינהו ולא מסתבר
שיצאו ידי ברכת הזן במה שהפסיקו לשלישי באמצע סעודתם וכדאי לסמוך על הרי"ף ועל
הלכות גדולות ויחיד המפסיק לשנים צריך שיחזור לתחלת ברכת הזן דנהי דיצא ידי זימון במה
שאכל במה שהפסיק להם מכל מקום שלש ברכות צריך לברך על מה שאכל אחריהם עכ"ל ומשמע
מדבריו שאינו צריך לברך שלש ברכות אלא לפי שאכל אחר שהפסיק אבל אם לא אכל אחר שהפסיק
היינו דאיבעיא לן להיכן הוא חוזר ואסיקנא דאינו חוזר אלא למקום שפסק דהיינו לברכת הארץ
וזהו שכתב רבינו אבל אם לא אכל אח"כ אינו צריך לחזור לראש וכו' וכן כתבו הגהות
מיימון בפ"ה (דפוס קושטא ד"ה שלושה) בשם סמ"ק (סי' קט עמ' פד) וכל זה
לדברי הפוסקים כרב ששת שצריך להפסיק עד סוף ברכת הזן דאילו להרי"ף והרמב"ם
שפסקו כרב נחמן שאינו צריך להפסיק אלא לנברך שאכלנו משלו בלבד דבר פשוט הוא שאע"פ
שלא חזר לאכול אחר שהפסיק צריך להתחיל מתחלת ברכת הזן והרשב"א (מו: ד"ה להיכן)
כתב שהראב"ד פירש דקאי אההיא דלעיל דאמרן שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק קוראין
לו ומזמנין עליו ועלה אתינן ומיבעיא לן עד היכן ברכת הזימון כלומר עד היכן צריך להתעכב
כדי שיצא ידי זימון ואמר רב ששת עד הזן והשתא מיבעיא לן אליבא דרב ששת כיון שזה נתעכב
עד הזן שהיא ברכת הזימון וכבר יצא ידי זימון כשהוא חוזר ומברך לעצמו להיכן הוא חוזר
ואסיקנא למקום שפסק דהיינו ברכת הארץ ולפי פירושו קיימא לן כרב ששת דברכת הזימון עד
הזן והגאונים פסקו כרב נחמן וזה דבר של תימה שיהא זה מברך אחת ויצא למלאכתו וחוזר ומתחיל
ממקום הברכה השניה שפסק בה וכדברי הגאונים ז"ל מסתברא עכ"ל והתוספות (שם
ד"ה להיכן) כתבו פירוש זה של הראב"ד בשם הר"מ מאייבר"א:
כתב רב האי שאחד שמפסיק לשנים צריך
לחזור ולברך המוציא וכן כתב הראב"ד שצריך ליטול ידיו וכו'. זה לשון הרא"ש
בפרק שלשה שאכלו (סי' י"ב) ראיתי כתוב משם רבינו האי המפסיק לשנים צריך לברך המוציא
וכן כתב הראב"ד דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע וצריך ליטול ידיו ולבצוע דהוי
ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם לצאת לקראת חתן וצריכים ברכה למפרע וכשחוזרין צריכים ברכה
לכתחלה (פסחים קא:) ע"כ משמע מלשונו דלרב האי והראב"ד אע"פ שצריך לברך
המוציא אין צריך לברך למפרע על מה שאכל שההפסקה שהפסיק חשיבא כאילו בירך למפרע. והמרדכי
(סי' קנט) כתב כן בשם ר"ח ונראה מדבריו ג"כ שאינו צריך לברך למפרע על מה
שאכל. ושבלי הלקט (סי' קנ) כתב סברא זו של רבינו האי בשם ר"ח ולא כתב שהצריך לברך
אלא המוציא. אבל הרשב"א (מה: ד"ה ולענין) כתב על דברי רבינו האי נראה מדבריו
דכיון שהפסיק כבר חל עליו חיוב ברכה דלבסוף והילכך חייב לברך לשעבר ואם רצה עוד לחזור
ולאכול צריך לברך המוציא להבא ואף הראב"ד כתב כן דכיון שהפסיק יצא ידי ברכה למפרע
וצריך ליטול ידיו ולבצוע אם ירצה לאכול עוד דהוי ליה כבני חבורה שעקרו רגליהם שצריכים
ברכה למפרע וכשחוזרים צריכים ברכה לכתחלה. ועוד נתן טעם לדבר דכיון שהפסיק אכילתו בברכת
הזימון מיכל וברוכי בהדדי אי אפשר ונראין הדברים עכ"ל הרשב"א: ובמ"ש
רבינו בשם הרא"ש יש חסרון לשון וכך צריך לכתוב דלדבריהם אין כאן הפסקת סעודה אלא
סעודה אחרת היא לגמרי וכך הוא בפסקי הרא"ש ז"ל. ודעת ה"ר יונה (לד.
ד"ה ולענין) בדין זה כדעת הרא"ש שחוזרים וגומרים סעודתם בלא ברכה. וכתב עוד
ואפילו אם נמלך אח"כ שלא לאכול כלל כיון שבשעת ברכת המזון היתה כוונתו לאכול ושלא
יצא בברכה זו (אינו) צריך לחזור ולברך ברכת המזון (ומאחר שה"ר יונה והרא"ש
ובה"ג מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן ועוד דהוי ספק בברכות דרבנן להקל) (כל זה מיותר).
וז"ל שבלי הלקט (שם) אחד מפסיק לשנים וכו' פירש רש"י אם גמרו השנים סעודתן
וכו' נראה מכאן שאין צריך לחזור ולברך המוציא כשבא לגמור סעודתו אותו שפסק וכן הורה
הר"מ לעשות מעשה עכ"ל וגם בארחות חיים (הל' ברהמ"ז אות לב) כתב שה"ר
משולם כתב על דברי הראב"ד דכבוד הרב במקומו מונח: ולענין הלכה כיון דה"ר
יונה והרא"ש ובה"ג [ושבלי הלקט וה"ר משולם] מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן
ועוד דהוי ספק בברכות דרבנן ולהקל:
כתב אחי ה"ר יחיאל שאלתי לאדוני
אבי ז"ל לפירוש ר"י שפירש שיחיד המפסיק לשנים שמתחיל בנודה לך וכו'. כלומר
לפירוש ר"י (בתוס' מו. ד"ה עד) שהוא כפירוש רש"י על להיכן הוא חוזר
דהיינו אחד המפסיק לשנים שהוא צריך להפסיק עד שגמר המברך ברכת הזן וחזר זה שהפסיק לשנים
וגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך אחר שיגמור סעודתו ואסיקנא דחוזר למקום שפסק דהיינו
לברכת הארץ והשתא מיבעיא לה"ר יחיאל בשלשה שהפסיקו לשבעה איך יזמנו על מה שאכלו
אחר שזימנו עם השבעה כיון שאינם חוזרים אלא למקום שפסקו דהיינו ברכת הארץ והשיב הרא"ש
דיחזרו לראש כדין זימון והטעם משום דשלשה כיון שהם חייבים בזימון נמצא שאינם מצטרפים
עם השבעה אלא להזכרת אלהינו בלבד מה שאין כן ביחיד דכיון דלאו בר זימון הוא צריך הוא
להצטרף עם השנים בכל מידי דמיקרי זימון דהיינו עד סוף ברכת הזן לרב ששת ואפילו לפי
מה שכתבו התוספות והרא"ש דטעמא דרב ששת לאו משום דחשיב ברכת הזן זימון אלא משום
דנברך אינה ברכה מסתבר שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו איכא
למימר דשאני הכא כיון שהוא מזכיר אלהינו חשוב שפיר ברכה והילכך אינו צריך להפסיק יותר:
ומה שכתב רבינו ואני כבר כתבתי שחוזר
לראש ברכת הזן ומכל מקום למדנו מדבריו לענין שלשה שמפסיקין וכו'. כלומר אע"פ שכתבתי
למעלה דיחיד המפסיק לשנים וחזר ואכל שהוא צריך לחזור לראש ברכת הזן וא"כ אין נפקותא
בדברי ה"ר יחיאל דפשיטא דשלשה שהפסיקו לעשרה נמי חוזרין לראש וכל שכן הוא מכל
מקום מתשובת הרא"ש אליו יש נפקותא אף לדידן והיינו נפקותא דשלשה המפסיקים לשבעה
די שיפסיקו עד שיאמרו נברך לאלהינו ואינם צריכים להפסיק עד שיגמרו ברכת הזן כמו שצריך
להפסיק היחיד המפסיק לשנים לדעת רב ששת שפסק רבינו כמותו:
שולחן ערוך אורח חיים סימן ר סעיף ב
אינו צריך להפסיק אלא (ו) עד שיאמר:
ברוך שאכלנו משלו וכו', וחוזר וגומר סעודתו ה (ז) בלא ברכה בתחלה. הגה: (ח) וי"א
שצריך להפסיק (ט) עד שיאמר: הזן את הכל, וכן נוהגין (הרא"ש ותוס' והר"י בשם
בה"ג והטור). ואם היה דעתו * ג לחזור ולאכול פת, אף על פי שלא אכל אחר כן, ד כשרוצה
לברך מברך מתחלה ברכת הזן; וכל שכן אם חזר ואכל (הר"י פרק ג' שאכלו) (טור).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ר סעיף ב
(ו) עד שיאמר וכו' – דבזה לבד יוצאים
ידי ברכת הזימון:
(ז) בלא ברכה בתחלה – דהיינו שאין
צריך עוד הפעם נט"י והמוציא שהרי כשפסק בשביל ברכת הזימון לא הסיח דעתו מלאכול
עוד. ואם לא היה דעתו לחזור ולאכול וחוזר ואוכל צריך ברכת המוציא בתחלה וגם נט"י
ממילא:
(ח) וי"א שצריך להפסיק – ס"ל
דאף דברכת הזן לאו לגמרי מברכת זימון היא דהרי היחיד אומר אותה ג"כ אפ"ה
שייכא לברכת זימון דנברך לבד אינה ברכה שאין בה שם ומלכות וקאי על מה שמברך המזמן אח"כ
ברכת הזן:
(ט) עד שיאמר הזן – וחוזר וגומר סעודתו
כמו שכתב המחבר ואח"כ מברך מתחלת בהמ"ז כמו שסיים הרמ"א לבסוף והטעם
דאף דשמע ברכת הזן מפי המזמן מ"מ הרי צריך לברך כל הבהמ"ז בשביל מה שאכל
אח"כ ומסיים הרמ"א עוד דאפי' לא אכל אח"כ אם רק בדעתו היה [בעת שפסק
כדי לשמוע ברכת הזימון] לחזור אח"כ לגמור סעודתו כשיברך אח"כ מתחיל מתחלת
ברכת הזן דכיון דדעתו היה לאכול עוד מסתמא לא כוון לצאת בברכת הזן מפי המזמן אך אם
לא היה בדעתו לאכול עוד ולא אכל כשמברך בהמ"ז מתחיל מן נודה לך כמו בכל מקום כששומע
ברכת הזימון ועיין לעיל סימן קפ"ג ס"ז ובמ"ב שם. כתבו הפוסקים דאחד
המפסיק לשנים יכול להפסיק כמה פעמים כגון שמתחלה אכלו ג' והפסיק להם א' ואח"כ
באו שנים אחרים ואכלו עם האחד יכול זה עוד הפעם להפסיק לשנים אלו דלא שייך לומר פרח
זימון מינייהו כיון שנצטרפו עמו שנים שלא זימנו יכולין לזמן עליו וכן פעם ג' ויותר
אבל אם היו חמשה בחבורה אחת והפסיק א' לשנים שוב אינו יכול לזמן עם שנים מהנשארים דפרח
זימון מינייהו [מ"א וש"א] ומשמע אפילו אכלו אח"כ ביחד [ובספר אבן העוזר
חולק ע"ז אך כמה אחרונים מיישבין את דבריו] אבל אם היו ז' או ח' והפסיק לשנים
מהם יכול אח"כ להפסיק עוד הפעם להשאר דלא שייך בזה פרח זימון מינייהו כיון שהיה
בהן כדי זימון. עוד כתבו הפוסקים כשם שאחד מפסיק לשנים להצטרף לזימון ה"ה שלשה
או ארבעה צריכין להפסיק מסעודתם להשלים לעשרה ולברך בשם אך דבזה לכו"ע אין צריכין
להפסיק רק עד ברוך אלהינו שאכלנו וכו' ולא יותר ואם אכלו ביחד אחר כך לאחר שהפסיקו
יכולין לברך בזימון ולא פרח זימון מינייהו כי לא נצטרפו מעיקרא רק להזכרת השם וכן יכולין
אח"כ להצטרף לששה אחרים שאכלו אצלם לזמן בשם דלא שייך לומר פרח זימון דאמירת אלהינו
דאכל בי עשרה שכינתא שריא וכן אם יש אפי' חמשה שהפסיקו לחמשה אחרים מצטרפין אח"כ
לחמשה אחרים לברכת אלהינו כשאוכלים עכ"פ כזית פת ביחד [אחרונים]:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן ר סעיף ב
* לחזור ולאכול פת – אבל אם לא היה
בדעתו לאכול רק פרפרת או בשר ודגים וכיו"ב יצא ידי חובת ברכת הזן וא"ל להתחיל
מתחלת ברכת המזון רק מברכת נודה לך ואילך ויזהר לכתחלה שלא ישיח בינתים ואחר בהמ"ז
יברך מעין ג' שהיא ברכה אחרונה על הפרפרת שהיא מחמשת המינין כי לא נפטרה בברכת המזון
הואיל ולא בירך בה ברכת הזן [מ"א וא"ר] ועיין בפמ"ג שמסתפק בדברים שברכתן
בנ"ר אם צריך שוב לברך או אפשר שיצא בברכת נודה לך וגם ברכה ראשונה צ"ע אם
יש לברך ע"ש. העתקתי דברי האחרונים בזה אך לבי מגמגם דממ"א משמע קצת דגם
לכתחלה מותר לאכול דבר שאינו פת אחר שהצטרף לזימון ויצא בברכת הזן ולענ"ד לא נהירא
דנהי דבשב"ל המעיין בו משמע קצת כן מ"מ הראב"ד המובא ברא"ש סימן
י"ב בפ' ג' שאכלו מוכח בהדיא דלא ס"ל כן וגם הרשב"א הסכים לדבריו ע"ש
וגם הרא"ש גופא לא פליג עליה אלא מטעם שהרי אינו מברך אלא מפסיק סעודתו כדי שיזמנו
עליו ולדידיה היכא שחוזר לסעודתו מסתמא לא כוון לצאת מתחלה בברכת הזן אבל אה"נ
דאם התכוין לצאת בברכת הזימון דדומה כאלו הוא מברך בעצמו בודאי גם הוא מודה דאסור לאכול
שום דבר באמצע בהמ"ז קודם שגומר אותה וצ"ע:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצד
ג שלשה שאכלו כאחד ואין אחד מהם יודע כל ברכת המזון וכו'. בריש פרק שלשה
שאכלו (מו.) תני חדא ברכת המזון שנים ושלשה ותניא אידך שלשה וארבעה וכתב הרי"ף
(לד.) דהכי פירושו שנים ושלשה שאכלו ואין אחד מהם יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד
יודע ברכה ראשונה והשני יודע השניה והשלישית ואינו יודע הברכה ראשונה או שאחד יודע
לברך ברכה ראשונה ואחד יודע לברך ברכה שנייה ואחד יודע לברך ברכה שלישית חייבים בברכת
המזון לפי שאפשר לברך כל אחד ואחד מהם ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון משנים
מהם או משלשתם והוכיח כן מהירושלמי (ברכות פ"ז ה"א) ואע"פ שרש"י
פירש בענין אחר כבר הסכימו התוספות (ד"ה ולמאן) וה"ר יונה (לד. ד"ה
לימא) והרשב"א (ד"ה עד) שפירושו של הרי"ף הוא הנכון וכן נראה מדברי
הרא"ש (סו"ס יב) ג"כ. וכתבו התוספות אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו
יודע כי אם חצי הברכה. וכתב הרי"ף דבירושלמי מותיב לרב נחמן דאמר ברכת זימון אינה
אלא נברך שאכלנו משלו לבד מדתניא שנים ושלשה שאכלו חייבים בברכת המזון הא ארבעה לא
ואם איתא דברכת הזימון עד נברך הוה אמר ארבעה ופריק אשכח תנא תני ארבעה ואנא דאמרי
כוותיה ואי תימא זו הטוב והמטיב שניא היא דאמר רב הונא הטוב והמטיב משניתנו הרוגי ביתר
לקבורה תקנוה ופירש הוא ז"ל דהכי קאמר ואם תאמר הך תנא דתני ארבעה משום הטוב והמטיב
הוא דתנא הכי דמצי אמר לה גברא רביעאה לית לך למימר הכי דברכת הטוב והמטיב דרבנן היא
ולא מני לה תנא בהדי דאורייתא דאמר רב הונא וכו' עד כאן משמע מהכא שאין ברכת הטוב והמטיב
מעכבת שאע"פ שאין שום אחד מהם יודע אותה יכולין לזמן ולכן רבינו לא הזכיר שיודעים
ברכה רביעית כלל אע"ג דבגמרא דידן אמרו דרב נחמן מצי מתרץ לטעמיה הא דתניא שנים
ושלשה דבפועלים עסקינן דאינם מברכין לאחר המזון אלא שתי ברכות כלומר ועם נברך הם שלשה
ואע"פ שהירושלמי כחולק בזה עם תלמודא דידן מכל מקום במה שאפשר שהם שוים שפיר איכא
להוכיח מהירושלמי פירוש דברי הבבלי:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצד סעיף ג
ג' שאכלו כאחד (י) ואין אחד מהם יודע
כל בהמ"ז, אלא ג אחד יודע (יא) ברכה ראשונה ואחד השנייה ואחד השלישית, חייבים
בזימון (יב) וכל אחד יברך הברכה שיודע, ואע"פ שאין בהם מי שיודע ברכה רביעית
(יג) אין בכך כלום; * אבל לחצאין אין לברך, אם האחד אינו יודע כי אם חצי הברכה, שאין
ברכה אחת מתחלקת [ב] לשתים.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצד סעיף ג
(י) ואין אחד מהם יודע – דאי אחד מהם
יודע כל ברכת המזון בודאי נכון שהוא יברך כל הברכות ויוציאם ידי חובתם ולא לחלק בהמ"ז
לפרקים פרקים:
(יא) ברכה ראשונה – היינו לבד מברכת
נברך שצריך המזמן לומר בתחלת ברכת הזימון:
(יב) וכל אחד יברך – ר"ל ויכוין
להוציא את חבירו:
(יג) אין בכך כלום – דברכת הטוב והמטיב
לאו דאורייתא היא ולפיכך אינה מעכבת להשלש ברכות ומשמע מזה דבאחת משלש ברכות הקודמים
אם אין אחד מהם שיודע אותה מעכב שלא יברכו כלל דברכות מעכבות זו את זו ויש פוסקים שסוברים
דאף דמן התורה חייב לברך אותם מ"מ אין מעכבות זו את זו ולפיכך מי שאינו יודע לברך
כל הברכות וא"א לו לקרא לבקי שיוציאו בבהמ"ז צריך לברך עכ"פ הברכה שיודע
אותה ולענין דינא אם אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא מן התורה יש להחמיר כשיטה
זו ולברך אותה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצב
א (א) ואם המסובים שלשה אז ניתוסף עליהם ברכת הזימון. פשוט בפרק שלשה שאכלו
(מה.) ובסימן קס"ז (קמה: ד"ה ואם היו) נתבאר אימתי מצטרפין לזימון ואימתי
אין מצטרפין: כתב המרדכי בריש פרק שלשה שאכלו (סי' קנה) שכתב ראבי"ה (ברכות סי'
קכד) משם רבינו האי דשלשה שאכלו משבעת המינים חייבים לזמן ואין נראה כן מדברי הפוסקים
אלא אין מזמנין אלא על פת לבדו וכן כתב הרמב"ם בהדיא בפ"ה (ברכות ה"ח):
ומ"ש רבינו והוא חוזר ואומר ברוך
שאכלנו משלו. שם בראש הפרק (מו:) להיכן הוא חוזר ואסיקנא למקום שפסק ופירש הרי"ף
(לד.) להיכן הוא חוזר כשהוא אומר נברך שאכלנו משלו, למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו
ובטובו חיינו:
ואם הם ארבעה יכול לומר ברכו וכו'.
שם (מט:) שנינו בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו ובגמרא (שם) אמר שמואל לעולם
אל יוציא אדם עצמו מן הכלל תנן בשלשה והוא אומר ברכו אימא אף ברכו ומכל מקום נברך עדיף:
ואם הם עשרה צריך להזכיר השם ואומר
נברך אלהינו וכו'. שם במשנה:
ומ"ש רבינו ואין לומר נברך לאלהינו
בלמ"ד. נראה לי שהוא מהטעם שיתבאר בסמוך שאין לומר למי שאכלנו משלו. וזה לשון
התוספות (ד"ה נברך) נברך אלהינו גרסינן ולא גרסינן נברך לאלהינו בלמ"ד דדוקא
גבי שיר והודאה כתיב למ"ד כמו שירו ליי' הודו ליי' אבל גבי ברכה לא מצינו זה הלשון
וכן מפרש בסדר רב עמרם (ח"א סי' עז):
ומשם ואילך אין חילוק בין מאה או אלף
או רבוא. שם במשנה פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כמאן דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצב
סעיף א
היו המסובין ג', (א) חייבים בזימון
* שאומר אחד מהם: (ב) נברך שאכלנו משלו, והם עונים ואומרים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו
חיינו, (ג) והוא חוזר ואומר: ברוך שאכלנו משלו (ד) ובטובו [ב] חיינו [ג] בא"י
אמ"ה הזן את העולם וכו'; ואם הם ד' (ה) א יכול לומר: ברכו שאכלנו משלו, אבל ב
יותר טוב לומר נברך, שלא להוציא עצמו מן הכלל; ואם הם עשרה, צריך להזכיר את ה', שאומר:
נברך אלהינו וכו', והם עונים ואומרים: ברוך אלהינו וכו'. אין לומר נברך לאלהינו (ו)
ג בלמ"ד. ובין שיהיו עשרה או מאה או אלף או רבוא, כך הם מברכים; וכל המשנה מזה
הנוסח, כגון שאומר: נברך (ז) ד על המזון שאכלנו, או שאומר: (ח) ה למי שאכלנו משלו,
או שאומר במקום ובטובו ו מטובו, או במקום חיינו אומר חיים, הרי זה בור; וכשהם עשרה,
ז כיון שמזכירים את השם (ט) יכול לומר: נברך אלהינו על המזון שאכלנו משלו.
משנה ברורה סימן קצב
(א) חייבין בזימון – דהיינו שחייבין
להזדמן ולצרף ברכתם בלשון רבים דהיינו שאחד יאמר נברך שאכלנו וכו' ואסמכו רבנן אקרא
דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו דמשמע שאחד יאמר לשנים גדלו א"נ ממאי דכתיב כי
שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וכ"ש אם הם יותר עד עשרה כמו שיתבאר לפנינו:
(ב) נברך – בזוהר הזהירו לומר בפיו
קודם בהמ"ז תן לנו הכוס ונברך או באו ונברך לפי שכל דבר שבקדושה צריך הזמנה בפה
עובר לעשייתו כדי להמשיך הקדושה ומזה נוהגים לומר בל"א (רבותי, מיר וועלין בענטשין)
והם עונים יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם:
(ג) והוא חוזר ואומר וכו' חיינו –
ואם המסובין צריכין לענות אמן אחריו יש דעות בין האחרונים והמנהג שלא לענות:
(ד) ובטובו חיינו בא"י אמ"ה
וכו' – משמע מזה דלא יאמר ברוך הוא וברוך שמו ויש פוסקים כתבו לומר ב"ה וב"ש
וכן המנהג ועיין במ"א ובשארי אחרונים דעכ"פ לא שייך זה ביחיד וגם בשלשה אין
לומר אותו רק המברך ולא שנים המזמנים עמו:
(ה) יכול לומר ברכו – כיון שהם שלשה
וראוים לברך בלשון רבים בלעדו אבל בשנים לא יכול לומר ברכו רק נברך ובדיעבד אם אמר
בשנים ברכו אפשר דיצא:
(ו) בלמ"ד – דגבי ברכה לא כתיב
למ"ד דכתיב ברכו עמים אלהינו:
(ז) על המזון שאכלנו – דמשמע דמברך
לבעה"ב המאכילו דאי לרחמנא למה הוא מזכיר מזון בלא מזון יש הרבה לברכו [תוס']:
(ח) למי שאכלנו משלו – דמשמע דרבים
הם זה זן את זה וזה זן את זה ולפי דבריו הוא מברך לבעה"ב [רש"י] וגבי מטובו
פירש משום דממעט בתגמוליו של מקום דמשמע דבר מועט כדי חיים וטעם שלא לומר חיים דמשמע
דהוא מוציא עצמו מן הכלל:
(ט) יכול וכו' – דתו ליכא למטעי דקאי
על בעה"ב המאכילו:
(י) אינם יכולים לחזור – דבדיעבד יצאו
בזימון בלא שם ואם יכול המזמן לחזור אח"כ ולומר ברוך אלהינו וכו' או שצריך לומר
ג"כ בלא שם מאחר שהעונים אמרו מתחלה בלא שם יש דעות בין האחרונים עיין בשע"ת
ולכו"ע אם הם אמרו בשם יכול גם הוא לחזור ולומר ברוך אלהינו וכו' אף דנברך אמר
בלא שם:
(יא) יחזור ויזמן בשם – דכיון שלא
ענו עדיין לא נתקיים מצות זימון והוי כלכתחלה:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצב סעיף א
* שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו
– משמע מזה דלא יאמר ובטובו חיינו וכן כתב הב"ח ועוד כמה אחרונים ואף שהמ"א
מצדד קצת דהאומר אין מחזירין אותו מ"מ לכתחלה לכו"ע אין כדאי לומר כן דאין
לו שום מקור מן הש"ס וכ"כ הט"ז דנוסח זה שלא כדין הוא אך מה שמשמע מהט"ז
דבעשרה יכול המזמן לומר נברך וכו' ובטובו חיינו מלבד דאין בזה שום טעם לחלק בין ג'
לעשרה כמו שהקשה בא"ר גם מקורו שהביא לזה מדברי התוספות פרק ג' שאכלו דף נ' שכתבו
ואומר ובטובו חיינו והבין הט"ז דאדלעיל קאי באמת לא קאי אדלעיל אלא הוא ענין בפ"ע
ור"ל דלא יאמר מטובו ולא יאמר חיים אלא חיינו וכל הלשון של כל התוספות הזה מפורש
בהדיא בתוספות רבינו יהודה על ברכות ושם איתא בהדיא כדברינו וידוע שתוספות של ברכות
רובו הוא מזה התוספות:
