רי"ף ברכות דף לה:
גמ' ברכות דף מח:
אורך השיעור הקולי ברי"ף
ותר"י הוא 29:15 דקות
אורך השיעור הקולי בפוסקים הוא :36:30 דקות .
1)תשעה שאכלו דגן וא' אכל כזית ירק,
מצטרפין 1
2)המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה
שאכל ואינו נפטר בבהמ"ז של אלו 3
5)בשבת אומר בה: רצה והחליצנו,
ובר"ח ויו"ט וחולו של מועד אומר: יעלה ויבא, 9
6)בברכת הארץ, להרא"ש לא יאמר:
שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה 10
7)אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה,
אפי' אם לא חיסר אלא אחד מהם, מחזירין אותו 11
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ה הלכה ח
אין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת
ולמעלה, שבעה שאכלו פת ושלשה אכלו עמהן ירק או ציר וכיוצא בהן מצטרפין לזמן בשם, והוא
שיהיה המברך מאוכלי הפת, אבל ששה שאכלו פת וארבעה ירק אין מצטרפין עד שיהיו אוכלי הפת
רוב הניכר, במה דברים אמורים בעשרה, אבל בשלשה צריך שיאכלו כל אחד ואחד מהן כזית פת
ואח"כ מזמנין.
טור אורח חיים סימן קצז
א"ר יהודה בר שילת משמיה דרב ט' שאכלו דגן ואחד
אכל ירק מצטרפין להזכיר השם ואפילו לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד
מצטרף עמהם ואפילו ז' דגן וג' ירק מצטרפין אבל ו' לא דרובא דמינכר בעינן כתב אחי ה"ר
יחיאל ז"ל שאלתי לא"א הרא"ש ז"ל אם המצטרף נפטר מברכה אחרונה בבה"מ
של אלו והשיבני דלא. כתב הרב אלפס ז"ל דוקא לאצטרופי לי' אבל לג' אינו מצטרף עד
שיאכל כזית דגן. ור"י פי' ה"ה נמי ב' דגן ואחד ירק אבל איפכא לא וכן דעת
א"א הרא"ש ז"ל: ודוקא לאיצטרופי אבל להוציא אחרים אינו מוציא עד שיאכל
כזית דגן אבל שתייה ועלה של ירק (ס"א או אפי' פירות מז' המינים) לא מהני ומיהו
כזית דגן מהני אפילו אם לא עשאו פת אלא דייסא כיין שיש אכילת דגן ודבר שחייב בברכה
אחת מעין ג':
בית יוסף אורח חיים סימן
קצז
ב אמר רב יהודה בר שילת משמיה דרב תשעה שאכלו דגן ואחד ירק וכו'. שם (מח.)
וכתבו התוספות (ד"ה תשעה) שאע"פ שלא אכל אלא שתה שפיר יכול לומר שאכלנו משלו
דשתייה בכלל אכילה (שבועות כב:) ע"כ: ונראה שזה שאמרו אם שתה כוס אחד מצטרף היינו
מאיזה משקה שיהיה חוץ מן המים משום דלא זייני כדאיתא בריש פרק בכל מערבין (כו:): וכתב
הרמב"ם בפ"ה (ה"ח) דאע"ג דאוכל ירק מצטרף צריך שיהיה המברך אחד
מאוכלי הפת:
ומ"ש אבל ששה לא. שם. ששה ודאי
לא מיבעיא לי אמר ליה רבי ירמיה שפיר עבדת דלא איבעיא לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא
ה"נ איכא רובא ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן ופירש רש"י ואיהו סבר. רבי זירא
שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן
ואי בעי מיניה ששה לא היה מתיר: והפוסקים כולם פסקו דרובא דמינכר בעינן ואם כדברי רש"י
כיון דרבי ירמיה פשיטא ליה ורבי זירא מספקא ליה לא הוה להו למישבק פשיטותיה דרבי ירמיה
משום ספיקיה דרבי זירא לפיכך נראה לי שהם מפרשים דכי אמרינן ואיהו סבר רובא דמינכר
בעינן לא בתורת ספק אמר כן כדפירש רש"י אלא קושטא דמילתא דהכי סבירא ליה ומשום
הכי לא איבעיא ליה. ומצאתי לאגור (סי' רמח) שכתב בשם אור זרוע (ח"א סי' קצז) ששה
אוכלים וארבעה מצטרפים בירק ע"כ. ונראה שהוא מפרש כפירוש רש"י ופוסק כפשיטותיה
דרבי ירמיה ולענין הלכה פשיטא דלא חיישינן לדברי אור זרוע דיחידאה הוא: וכתב המרדכי
(סי' קעג) שאם שותה להצטרף צריך שישתה רביעית ואם אוכל להצטרף צריך שיאכל כזית וכתב
הכל בו (סי' כה כב:) אית דאמרי דלענין זימון שלשה הוא דבעינן כזית לדעת המצריכין לשלשה
שיאכלו פת אבל לזימון עשרה דסגי בירק או בשתייה לא בעינן כזית לאותם שהם שם יתרים על
השבעה ואיכא נמי למימר דהתם נמי דפת לא בעינן מיהו כזית ירק או רביעית יין בעינן:
שולחן ערוך אורח
חיים סימן קצז סעיף ב
תשעה שאכלו דגן (ז) וא' אכל * (ח)
כזית ירק, (ט) ד [ב] מצטרפין להזכיר שם ואפילו לא טיבל עמהם אלא (י) ה בציר או לא שתה
עמהם אלא (יא) כוס אחד * שיש בו רביעית מכל משקה (יב) ו חוץ מן [ד] המים, מצטרף עמהם;
והוא שיהיה (יג) המברך אחד מאוכלי הפת; ואפי' שבעה אכלו דגן וג' (יד) ירק, מצטרפין;
אבל ששה, לא, דרובא דמינכר בעינן.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצז סעיף ב
(ז) ואחד אכל וכו' – דאף דעל ירק אין
מברכין בהמ"ז מ"מ יכול להצטרף ולענות ברוך שאכלנו משלו:
(ח) כזית ירק – טעמו דכיון שאומר שאכלנו
ואין אכילה פחותה מכזית או משום דבעינן שיתחייב עכ"פ בשום ברכה ובפחות מכזית אין
חיוב בשום ברכה אחר אכילתו כמבואר לקמן סי' ר"י:
(ט) מצטרפין – ואם כבר בירך ברכה אחרונה
שוב אין יכולין לזמן עליו דכבר נסתלק מהם [מ"א וש"א]:
(י) בציר – היינו שטבל ירק בהציר ובין
כולם היה רק כזית אפ"ה מצטרף:
(יא) כוס אחד – דשתיה בכלל אכילה ויכול
לומר שאכלנו:
(יב) חוץ מן המים – דמים לא זייני
ואינו חשוב להצטרף אפי' הוא צמא ורוצה לשתות ומ"א חולק ופסק דמצטרף דכל שתיה בכלל
אכילה היא והעתיקוהו איזה אחרונים להלכה אכן בספר בגדי ישע ובמגן גבורים הסכימו להמחבר
וכן מצדד בספר חמד משה:
(יג) המברך אחד וכו' – דכיון שהוא
מוציא את חבריו בברכת הזימון חמיר טפי:
(יד) ירק – וה"ה איזה משקה וכנ"ל:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצז
ג כתב אחי ה"ר יחיאל שאלתי לא"א ז"ל אם המצטרף נפטר מברכה
אחרונה וכו' והשיבני דלא. והטעם נראה לי שהוא מדאסיקנא (ברכות מא:) דדברים הבאים לאחר
הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא וברכת המזון אין פוטרים אלא מה
שאוכלים בתוך עיקר הסעודה ואם התם שאכל פת בקבע כשסילק ידו מן הפת ואכל פירות אין ברכת
המזון פוטרתן זה שלא אכל פת כלל כל שכן שלא תפטרנו ברכת המזון וכן כתב הרשב"א
בפרק שלשה שאכלו (מח. ד"ה הא דאמרינן) גבי הא דאמרינן אבל להוציא את הרבים ידי
חובתם עד שיאכל כזית דגן כתב דאפשר שהמצטרף אינו יוצא ידי ברכתו בברכה דידהו אלא לזימון
לחוד הוא דמצטרף וחוזר ומברך ברכתו לעצמו דומיא דיוצא לשוק (מה:) שקוראין לו ומזמנין
עליו והולך לו וחוזר ומברך לעצמו אבל דשמעון בן שטח (מח.) קשה לי ושמא שמעון בן שטח
אף בזו לגרמיה הוא דעבד דסבירא ליה דשלש פוטר מעין שלש ואי נמי שאני יין דמיזן זיין
וכענין שאמרו גבי תמרי בסוף פרק קמא (יב.) דאפילו אמר הזן את הכל יצא דתמרי נמי מיזן
זייני:
כתב הרי"ף דוקא לאצטרופי לעשרה
אבל לשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. בפרק שלשה שאכלו (לה:) וכתב הרא"ש (סי'
כא) ולא ידענא מנא ליה וקשה לדבריו דלעיל בריש פירקין (מה:) פסקינן הלכתא כמר זוטרא
דמחמיר בעשרה טפי מבשלשה ונוכל לדחוק ולומר דהתם בעינן הסיבה צריך שישבו עשרה כאחד
ובענין אחר לא שריא שכינה אבל הכא לענין שלשה שהם מועטים צריך שיאכלו כולם מיהו סוגיא
דשמעתין לא משמע הכי דמשמע דלא בעינן שיאכל כזית דגן אלא להוציא את הרבים ידי חובתם
וכן כתב ה"ר יונה (שם ד"ה ואפילו) אבל הרשב"א (שם ד"ה ולענין)
כתב דכדברי הרי"ף איתא בהדיא בירושלמי דפרקין (סוף ה"ב) דגרסינן התם רבי
יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן והא תניא שנים פת ואחד
ירק מזמנין מתניתא דרבן שמעון בן גמליאל היא פירוש דאמר בברייתא דבסמוך עלה והיסב עמהם
אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרפין וס"ל דלית הלכתא
כרבן שמעון בן גמליאל דרבנן פליגי עליה ולית הלכתא כוותיה אבל בתוספות אמרו דאפילו
לשלשה מצטרף עכ"ל. וזה לשון התוספות (מח. ד"ה תשעה) יש שרוצים לומר דהיינו
דוקא לזימון עשרה אבל לשלשה לא מצטרפין אלא באכילת דגן ומיהו בירושלמי תני שנים שאכלו
פת ואחד ירק מזמנין וכן פסק ר"י והשר מקוצי מפרש דאין הלכה כאותה ברייתא דירושלמי
חדא שהרי מסיק עלה התם מתניתא כרבן שמעון בן גמליאל כלומר ורבנן פליגי עלה ואין הלכה
כיחיד ועוד דא"כ קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן דהכא אמר רבי יוחנן דלעולם אינו מוציא
עד שיאכל כזית דגן הא מצטרף שפיר אפילו לא טעם אלא שתה כעובדא דשמעון בן שטח ובירושלמי
קאמר רבי יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית ומשמע אפילו מצטרף אלא שמע מינה כאן
בעשרה ובירושלמי איירי בזימון שלשה, וגם סמ"ג (עשין כז קי:) כתב שלשון הירושלמי
מסייע להרי"ף הך מתניתא כרבן שמעון בן גמליאל דמזמנין מכלל דחכמים חולקים עליו
וכתב סמ"ק (סי' קט עמ' פה) שנהגו העולם להצטרף ודעת הרמב"ם בפ"ה (ה"ח)
כדעת הרי"ף ומאחר ששניהם מסכימים לדעת אחת והרשב"א סבר כוותייהו והירושלמי
מסייע להו הכי נקטינן: וכתב הכל בו (סי' כה כב ע"ב) ואפשר לומר שאם אכל תבשיל
של דייסא או שאר מעשה קדרה יהיה נחשב ככזית דגן אך הרמב"ם כתב בפירוש בשלשה צריך
שיאכל כל אחד ואחד מהם כזית פת. ובהגהות (מיימוני ברכות פ"ה אות ז) כתוב שהר"מ
(תשב"ץ קטן סי' שז) היה נזהר כשהיה אוכל ואחר עמו שלא היה נותן לאדם הבא אליהם
לשתות אם לא שהיה יכול להזקיקו ליטול ידיו ולאכול עמהם כזית דגן לאפוקי נפשיה מפלוגתא
ואם אירע שנתן לאדם לשתות ולא רצה לאכול עמו כזית דגן וגם לא מצא אחר שיאכל עמו אז
היה סומך על דברי התוספות והיה מזמן על השותה עכ"ל ודבריו נכונים הם:
ודוקא לאצטרופי אבל להוציא אחרים אינו
מוציא עד שיאכל כזית דגן. כך היא מסקנא דגמרא בפרק שלשה שאכלו (שם) וכתב הרא"ש
(סי' כא) אבל שתייה ועלה ירק לא מהני דבעינן אכילת דבר שראוי לומר עליו שלש ברכות או
שמא ברכה אחת מעין שלש שפיר דמי מדנקט כזית דגן ולא נקט כזית פת וטעמא כיון דאיכא אכילה
ואיכא ברכה דאורייתא שפיר דמי ע"כ אבל מדברי הרמב"ם בפ"ה (שם) נראה
דפת דוקא בעינן: וכתב הרוקח (סי' שכט) זית קטן מאגוז כדמשמע בשילהי המוציא יין (שבת
פא.) אבל נראה כזית גדול בעינן מדאמרינן בפרק כיצד מברכין (לח:) גבי רבי יוחנן אכל
כזית מליח וכן משמע בכריתות פרק אמרו (יד.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצז
סעיף ג
המצטרף (טו) צריך לברך ברכה אחרונה
על מה שאכל (טז) ז ואינו נפטר בבהמ"ז [ה] של אלו; בד"א דסגי בכל מאכל, (יז)
להצטרף לעשרה; אבל לג', אינו מצטרף עד שיאכל (יח) כזית פת. וי"א (יט) דבכזית דגן
מהני אפי' אינו פת; וי"א (כ) ח דבירק ובכל מאכל, מהני; (כא) הלכך שנים שאכלו ובא
שלישי, אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת, מוטב; ואם אינו רוצה, לא יתנו לו (כב) ט לשתות
ולא מאכל אחר; ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר, יזמנו עמו אע"פ שאינו רוצה
לאכול פת.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצז סעיף ג
(טו) צריך לברך – לאחר שגמר לשמוע
ברכת הזימון:
(טז) ואינו נפטר – ר"ל אפילו
אם ירצה לכוין לצאת בבהמ"ז ג"כ לא מהני כדקי"ל [לקמן בסימן ר"ח
סי"ז ובאחרונים שם] דאין ברכת שלשה פוטרת מעין שלשה ולא ברכת בנ"ר אך אם
אכל תמרים או שתה יין בודאי מהני בדיעבד דהא קי"ל בסימן ר"ח דאם בדיעבד בירך
עליהן בהמ"ז יצא ולפי מה דפסקו שם כמה אחרונים דאף על דייסא אם בירך בהמ"ז
יצא גם בדייסא דינא הכי וכתב המ"א דמ"מ לכתחלה יכוין בהם שלא לצאת בבהמ"ז
דצריך לברך על כל מין ברכתו הראויה לו:
(יז) להצטרף לעשרה – דבלאו דידיה יש
חיוב זימון מן האוכלים פת ולא בעינן ליה אלא להזכרת השם:
(יח) כזית פת – דמחוייב בבהמ"ז:
(יט) דבכזית דגן וכו' – היינו כגון
דייסא וכיוצא בו ממיני מזון שחייב לברך עליו ברכה אחת מעין שלש:
(כ) דבירק ובכל מאכל – וה"ה שתיה
וכנ"ל בס"ב לענין עשרה וטעם דעה זו דס"ל דלענין צירוף לזימון אקילו
גם לענין שלשה כיון ששנים מהן אכלו פת ומחויבין בבהמ"ז והוא שהשלישי אכל כזית
שמחויב עכ"פ לברך ברכה אחרונה:
(כא) הלכך שנים וכו' – הוא מדברי המחבר
להכריע בין השיטות דלכתחלה יש לזרזו שיאכל פת דוקא כדי לצאת ידי דעה ראשונה ואם אינו
רוצה לא יתנו לו כלל כדי שלא להכניס עצמן לספק חיוב אך בדיעבד אם אירע שנתנו לו איזה
דבר שאינו פת צריך לחוש לדעה שניה ולזמן עמו:
(כב) לשתות – ועכשיו נוהגים שאם לא
רצה לאכול פת נותנים לו לכתחלה לשתות או לאכול איזה דבר וכדעה האחרונה [אחרונים]:
טור
כתב בה"ג שמי שאכל כזית דגן אינו
מוציא אלא אותם שאכלו שיעור דרבנן אבל לא אותם שאכלו כדי שביעה ור"י פי' שמוציא
אפילו אותם שאכלו כדי שביעה ומיהו מצוה מן המובחר אם יודעים כולן לברך שיברך אותו שאכל
כדי שביעה ואם אינן יודעין כולן לברך מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קצז
ד כתב בה"ג (ברכות יא ע"ג) שמי שאכל כזית דגן אינו מוציא וכו'.
כן כתב הרא"ש בפרק שלשה שאכלו (סי' כא) וזה לשונו כתב בה"ג דמי שאכל כזית
דגן אינו מוציא אלא אותם שאכלו שיעורא דרבנן וליתא דהא ינאי וחביריו אכלו כדי שביעה
ולכולי עלמא אם אכל שמעון בן שטח כזית היה מוציאן ואע"פ שהם אכלו שיעורא דאורייתא
והוא לא אכל אלא שיעורא דרבנן מוציא משום דאפילו לא אכל כלל יכול להוציאן כדאמרינן
בפרק ראוהו ב"ד (ר"ה כט.) כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת
הלחם וברכת היין וטעמא משום דכל ישראל ערבים זה לזה ומיהו ברכת הלחם והיין שרוצים ליהנות
מן העולם הזה ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה אינו מוציא אלא אם כן צריך לה המברך
אבל קידוש וברכת המצה שאינם אלא מצוה מוציא אע"פ שיצא והוא הדין ברכת המזון ואין
צריך כזית דגן אלא שיוכל לומר שאכלנו אבל להוציא אותם שנתחייבו מן התורה יכול להוציאם
אפילו בלא אכילה אבל בירושלמי פרק מי שמתו (ה"ג) גרסינן כל מצות שאדם פטור בהם
מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון והא תנינן כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא
את הרבים ידי חובתן הא חייב מוציא אמר רבי אלעאי שאני ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת
וברכת מי שאכל הוא מברך ואפשר דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ומצוה מן המובחר אם כולם
יודעים לברך שיברך אותו שאכל כדי שביעה ואם אינם יודעים לברך יברך מי שאכל כזית להוציא
אף אותם שאכלו כדי שביעה עכ"ל. וגם התוספות (מח: ד"ה עד) והרשב"א (מח.
ד"ה הא דאמרינן) דחו דברי בה"ג והעלו דאפילו לא אכל אלא כזית מוציא למי שאכל
כדי שביעה. וה"ר יונה (לה: ד"ה ובהא) כתב שתי הסברות ולא הכריע ודברי הרמב"ם
בסוף פ"ה (הט"ז) נוטים לדעת בה"ג וכן נראה ממה שהשיב (סי' כד) לחכמי
לוניל על זה: ונראה דלא אמר בה"ג שאם לא אכל אלא כזית אינו מוציא מי שאכל כדי
שביעה אלא כשהאחרים יוצאין בברכתו של זה אבל אם אינם יוצאים בברכתו של זה אלא כל אחד
ואחד מברך לעצמו אע"פ שזה שלא אכל אלא כזית הוא אומר ברכת זימון לית לן בה: אם
אשה או קטן מוציאים את אחרים ידי חובתם בברכת המזון כתב רבינו בסימן קפ"ו (קסה.):
כתב המרדכי בפרק שלשה שאכלו (סי' קעז) בשם ספר יראים (סי' רנג) אחרי דקיימא לן כרבי
מאיר (ברכות מט:) דאמר כזית דאורייתא א"כ קיימא לן ושבעת זו שתייה א"כ לא
מיחייב מדאורייתא אלא א"כ שתה אם הוא צריך לשתות אבל אם אינו צריך לא אמרה תורה
שישתה אלא לתיאבון והילכך מי שאכל ולא שתה לא מצי להוציא אחרים ידי חובתן שאכלו ושתו
דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ע"כ וכן כתב הכל בו (סי' כה כב:) ושבלי הלקט (סי'
קנד) ואינו נכון בעיני שהרי כתבו התוספות בפרק שלשה שאכלו (מט: ד"ה ר' מאיר) דקראי
אסמכתא בעלמא והביאו כמה ראיות לדבר ועוד דאפילו למי שסובר דקרא לאו אסמכתא הוא אלא
כזית דאורייתא ושבעת זו שתייה מנא ליה דברכת אכילה תליא בשתייה דילמא הכי קאמר קרא
כשתאכל או כשתשתה תברך את יי' אלהיך וכן דעת כל הפוסקים שלא כתבו סברא זו והכי נקטינן
דאכל ולא שתה אע"פ שהיה מתאוה לשתות מוציא את אחרים ידי חובתן: אם גר יכול להוציא
אחרים ידי חובתם בברכת המזון כתב רבינו בסימן (שאחר זה) [קצ"ט]:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קצז סעיף ד
חברים שאכלו כאחד, קצתם אכלו כדי שביעה
וקצתם לא אכלו אלא כזית, אם כולם יודעים לברך (כג) י מצוה שיברך אותו שאכל כדי שביעה
ויוציא את האחרים; ואם אין יודעים כולם לברך, מי שאכל כזית (כד) יא יכול להוציא אף
אותם שאכלו כדי [ח] שביעה. הגה: (כה) יב י"א שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא
שתה (כו) והוא תאב לשתות (מרדכי פ' ג' שאכלו וב"י בשם כל בו ושבלי לקט); (כז)
וטוב ליזהר לכתחלה אם מקצתן שתו ומקצתם לא שתו, (כח) שיברך מי [ט] ששתה (דברי עצמו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קצז סעיף ד
(כג) מצוה וכו' – דכיון דהרבה מהם
אכלו כדי שביעה ומחוייבים בבהמ"ז מן התורה מוטב שיוציאם ג"כ אותו שאכל כדי
שביעה ומחוייב מן התורה כמותו. וכתבו האחרונים דכ"ז אם מוציאם בבהמ"ז אבל
אם מברכים כל אחד בפני עצמו אלא שאחד מזמן עליהם לא קפדינן כולי האי ולכתחלה יכול לזמן
עליהם אף מי שלא אכל כ"א כזית:
(כד) יכול להוציא וכו' – דמן התורה
יכול להוציא חבירו בבהמ"ז אע"פ שלא אכל כלל כיון שחבירו כבר אכל וחייב לברך
וכל ישראל ערבים זה בזה אלא מפני שאומר שקר במה שאומר שאכלנו והוא לא אכל הצריכוהו
חכמים שיאכל כזית מתחלה ועיין במ"א שמסתפק דלפ"ז אם הם רק שנים דבלא"ה
אינם מזמנים אפשר דיכול להוציא חבירו שאינו יודע לברך אפילו אם לא אכל כלל ומצדד להחמיר
וכ"כ בא"ר דמדרבנן בכל גווני אין אחד מוציא חבירו בבהמ"ז אא"כ
הוא ג"כ מחוייב בדבר וכן מוכח בהדיא בחידושי הרא"ה לברכות ובריטב"א
ר"ה כ"ט ובשיטה מקובצת ברכות דף מ"ח ע"ש:
(כה) י"א שאינו חייב וכו' – דס"ל
דמה דדריש ר"מ בגמרא ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה הכוונה דאם שתה לאחר אכילה
אז חייב לברך ואם לאו אינו חייב אלא מדרבנן:
(כו) והוא תאב לשתות – דאם אינו תאב
לשתות לכו"ע חייב מדאורייתא אף בלי שתיה:
(כז) וטוב ליזהר לכתחלה – ר"ל
דלפי פסק המחבר מקודם דאם יש מי שמחוייב בדבר מדאורייתא שיודע לברך מצוה שיברך הוא
להוציא אחרים טוב לחוש גם לשיטה זו שיברך מי ששתה אחר אכילתו להוציא אחרים דהוא מחוייב
בודאי מדאורייתא אם לא שאותן ששתו אין יודעין לברך דאז יוכל להוציא אותן אפילו מי שלא
שתה וכמו שכתב גם המחבר לענין כדי שביעה:
(כח) שיברך מי ששתה – ואעפ"כ
אם מקצתן אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע
דחייבין מדאורייתא לדעת הפוסקים אף שלא שתו ודעת המרדכי בשם הרא"מ דעת יחידאה
היא. מי שהיה שבע קודם שאכל ואכל אכילה גסה שלא היה צריך לאותה אכילה אעפ"כ אם
נהנה גרונו מאותה אכילה מברך עליו לפניו ולאחריו ומוציא אחרים ואם נפשו קצה עליו ואינו
נהנה גרונו אינו ראוי לברך לא לפניה ולא לאחריה לפי שזו אינה חשובה אכילה כלל לכל מצות
שבתורה כמו שנתבאר בסימן תע"ו ובסימן תרי"ב:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ב הלכה א
סדר ברכת המזון כך היא: ראשונה ברכת
הזן, שנייה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב, ברכה ראשונה משה רבינו
תקנה, שנייה תיקן יהושע, שלישית תיקן דוד ושלמה בנו, רביעית חכמי משנה תקנוה.
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ב הלכה ה
בשבתות ובימים טובים מתחיל בנחמה ומסיים
בנחמה ואומר קדושת היום באמצע, כיצד מתחיל נחמנו יי' אלהינו בציון עירך או רחם יי'
אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ומסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים או בונה
ירושלים, ואומר באמצע בשבת אלהינו ואלהי אבותינו רצה והחליצנו יי' אלהינו במצותיך ובמצות
יום השביעי הגדול והקדוש הזה כי יום זה גדול וקדוש הוא מלפניך נשבות בו וננוח בו באהבה
כמצות רצונך ברצונך הנח לנו יי' אלהינו ואל תהא עלינו צרה ורעה ויגון ואנחה ביום מנוחתנו,
ובימים טובים אומר יעלה ויבא, וכן בראשי חדשים ובחולו של מועד מוסיף באמצע ברכה שלישית
יעלה ויבא.
בית יוסף אורח חיים סימן
קפח
ד וחותם ברוך אתה ה' בונה ירושלים. כתב המרדכי בסוף ברכות (סי' ריז) שמהר"ם
היה אומר בונה ברחמיו והכל בו (סי' כה כב ע"ד) וארחות חיים (הל' ברהמ"ז אות
מט) כתבו שאינה נוסחא מדוייקת לפי שלא תבנה ירושלים אלא במשפט דכתיב (ישעיה א כז) ציון
במשפט תפדה ואם אמר ברחמיו נראה לי שאין מחזירין אותו שכבר מצינו על בנין הבית רחמים
בזכריה (א טז) שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה:
ד ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה. גם זה בפרק שלשה שאכלו (מח:) ופירש
רש"י מתחיל בנחמה. כלומר אין צריך לא לסיים ולא להתחיל בשל שבת וכו' והתוספות
(ד"ה מתחיל) כתבו יש שמתחילין בנחמנו ונותנים טעם לדבריהם דרחם הוי לשון תחנה
ואין אומרים תחנונים בשבת אבל נחם אינו לשון תחנונים כמו (שמות לב יב) הנחם על הרעה
לעמך ולא נהירא דהכל משמע לשון תחנונים ואין להקפיד אפילו אי הוי לשון בקשה כדאמרינן
בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג) מהו לומר רוענו זוננו פרנסנו בשבת אמר ליה טופס
ברכות כך הוא ומנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול עכ"ל וגם הרא"ש (פ"ז
סי' כב) כתב דלא נהירא ליה דברי המחלקים בין נחם לרחם ולזה נוטה דעת ה"ר יונה
(לה: ד"ה ובשבת). וכן דעת הרמב"ם שאין צריך לשנות ברכה של חול אלא שהוא סובר
שגם בחול אם רצה מתחיל נחמנו שהרי כתב בפ"ב (ה"ד – ה) ברכה שלישית פותח בה
רחם יי' אלקינו עלינו או נחמנו יי' אלקינו וחותם בה בונה ירושלים או מנחם עמו ישראל
בבנין ירושלים ולפיכך נקראת ברכה זו נחמה. בשבתות ובימים טובים מתחיל בנחמה ומסיים
בנחמה ואומר קדושת היום באמצע כיצד מתחיל נחמנו יי' אלקינו או רחם יי' אלקינו ומסיים
מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים או בונה ירושלים ואומר באמצע של שבת עכ"ל ואפשר
שגם הרי"ף (לה:) אינו מצריך לשנות ברכה זו מחול לשבת ומה שהתחיל בה בנחמנו היינו
מפני שאמרו מתחיל בנחמה ולא שיהא צריך להתחיל כך בשבת יותר מבחול אבל מדברי רבינו נראה
שהרי"ף סובר דבשבת צריך שיתחיל נחמנו דוקא וכתב שכן היה נוהג הרא"ש ותמיהני
שהרי הוא ז"ל כתב בפסקיו דלא נהירא ליה דברי המצריכים לשנות ברכה זו מחול לשבת:
כתוב בשבלי הלקט (סי' צד) דמההיא דירושלמי דאמר ליה טופס ברכות כך הוא יש מוכיחין דאין
למעט בהרחמן שהרי טופס ברכות כך הוא וכן מוכיח ה"ר בנימין מכאן שאפילו לדברי המפרשים
פותח בנחמה נחמנו צריך לחזור ולכלול בה רחם כסדר החול וחותם ברצה והחליצנו עכ"ל
ולמוכיחים מכאן דאין למעט בהרחמן לא ינעם לי דהרחמן תוספת שנהגו להוסיף מעצמם הוא ולא
מיקרי טופס ברכות: ולענין החתימה כתב ה"ר יונה (שם) שרבינו אפרים הקשה על הרי"ף
דהוי ליה חותם בשתים (ברכות מט.) וכתב ה"ר יונה שנראה לו שיאמר בונה ירושלים כמו
שאומר בחול ואפילו לדעת הרי"ף שאומר שיזכיר בשבת לשון נחמה בסיום הברכה אין צריך
לומר אותו בחתימה עצמה אלא די שאחר שיאמר רצה והחליצנו יאמר ונחמנו בציון עירך כי אתה
בעל הנחמות ברוך אתה ה' בונה ירושלים והרא"ש (שם) כתב שיש מתרצים קושיית רבינו
אפרים דאם היה אומר מנחם עמו ובונה ירושלים הוי חותם בשתים אבל מנחם עמו בבנין ירושלים
חדא היא שינחם עמו ע"י הבנין וה"ר יונה ז"ל היה אומר שגם זה חשוב כשתים
כמו שמצינו בהביננו שתקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין שתי ברכות על הצדיקים
ולירושלים אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא
הוא ע"כ ונראה לי שמה שתירצו לקושיית רבינו אפרים תירוץ יפה הוא ומה שהקשה רבינו
יונה ממה שאמרו בהביננו וישמחו צדיקים בבנין עירך יש לומר דאע"פ שאפשר שירמוז
לשתי ברכות מכל מקום פשטא דמילתא לא הוי אלא מעין ברכה אחת וכיון שהרי"ף והרמב"ם
ז"ל (שם ה"ה) הסכימו דחותם עמו ישראל בבנין ירושלים וגם הרא"ש היה נוהג
כן כפי מה שהעיד עליו רבינו שפיר דמי לנהוג כן:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפח סעיף ד
ג נוסח ברכה זו פותח בה: רחם ה' אלהינו,
(ז) או נחמנו ה' אלהינו, (ח) וחותם בה: בונה ירושלים או מנחם ציון בבנין ירושלים;
(ט) ואין לשנות ד הנוסח משבת לחול, דבין בשבת בין בחול אומר (י) נוסחא אחת. הגה: [א*]
וי"א (יא) דאומרים בונה ברחמיו ירושלים, וכן נוהגין (מרדכי סוף ברכות).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפח סעיף ד
(ז) או נחמנו – היינו נחמנו ה' אלהינו
בירושלים עירך ובציון משכן כבודך ובמלכות בית דוד משיחך ובבית הגדול והקדוש וכו':
(ח) וחותם בה וכו' או מנחם – מלשון
זה משמע שאף אם פתח ברחם מותר לחתום במנחם ואף שאין החתימה מעין הפתיחה ממש לית לן
בה דעכ"פ הענין אחד אבל יש מאחרונים שמחמירין בזה וסוברין דצריך להיות מעין הפתיחה
ממש:
(ט) ואין לשנות וכו' – ר"ל דאם
אומר בחול רחם יאמר בשבת ג"כ רחם ואע"ג דאסור לתבוע צרכיו בשבת הכא שאני
דתופס ברכה כך היא תמיד וגם כל הרחמן יכול לומר בשבת אע"פ שאינן מתופס הברכה שתקנו
חכמים שכיון שנהגו הכל לאומרם בכל פעם שמברכין בהמ"ז נעשה להם כטופס ברכה ואין
בזה משום שאלת צרכיו בשבת:
(י) נוסחא אחת – והגר"א כתב שעיקר
כהרי"ף שבחול יאמר רחם נא כמנהגנו ובשבת יאמר נחמנו וכו' ומסיים מנחם וכו' וכי
יש עוד כמה ראשונים שסוברים כן:
(יא) דאומרים בונה ברחמיו וכו' – משום
דכתיב שבתי לירושלים ברחמים וגו' וגם מאחר שהתחיל בתחלת הברכה ברחם מסיים נמי ברחמים
כדי שיהיה החתימה מעין הפתיחה ממש ומ"מ לכ"ע אין מעכב כלל ועיין במעשה רב:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפח
ה ואומר קדושת היום באמצע. שם:
ומ"ש ובראש חודש ובחולו של מועד
אומרים בה יעלה ויבוא ואם חל שבת בראש חודש וכו' עד ולא של חול המועד ושל ראש חודש
ברצה והחליצנו. כן כתב סמ"ג (עשין כז קט ע"ג) ונתן טעם למה לא יזכיר של ראש
חודש ברצה והחליצנו מפני שיזכירנו ביעלה ויבוא ושתי פעמים למה יזכיר: וכתב הכל בו
(סי' כה כג.) שמקדים של שבת לשל ראש חודש מפני שהוא תדיר אבל ראש חודש טבת שחל להיות
בשבת מזכיר על הניסים בברכת הארץ ובברכת בונה ירושלים מזכיר שבת וראש חודש ואין חוששין
אע"פ שמקדימין שאינו תדיר משום דכיון דתקנו על הניסים בהודאה אין לשנות מקומו:
גרסינן בירושלמי תניא אסור לאדם לתבוע
צרכיו בשבת וכו'. בפרק אלו קשרים (שבת פט"ו ה"ג) ומכאן משמע שיש לגרוס זוננו
בשור"ק בשקל (תהלים פה ה) שובנו אלקי ישענו וכמו שכתבו ה"ר דוד אבודרהם
(עמ' שכג) ושבלי הלקט (סי' קנז) בשם ה"ר אברהם אבן עזרא דהשתא אינו שם תואר אלא
מתפלל לפניו שיזון אותנו ונראה שכך יש לפרש פרנסנו כלכלנו שהוא מתפלל שיפרנס ויכלכל
אותנו וגם רוענו היה ראוי לפרש לפי זה רעה אותנו בחסרון וי"ו ושב"א תחת הרי"ש
ובימי חרפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך אבל בכל הספרים כתוב רוענו עם וי"ו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפח סעיף ה
בשבת (יב) ה אומר בה: רצה והחליצנו,
ובר"ח ויו"ט וחולו של מועד אומר: יעלה ויבא, ואם חל אחד מהם בשבת אומר: רצה
והחליצנו, (יג) ואח"כ: יעלה ויבא, ו ואינו מזכיר של שבת (יד) ביעלה ויבא, ולא
של יו"ט וחוש"מ ור"ח (טו) ברצה והחליצנו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפח סעיף ה
(יב) אומר בה – לפי שהזכרה זו וכן
ביעלה ויבוא הם בקשת רחמים קבעום בברכת בונה ירושלים שהיא ג"כ בקשת רחמים ולא
בברכת הארץ שהיא הודאה ואם הזכירם בברכת הארץ לא יצא וצריך לחזור ולהזכיר בבונה ירושלים:
(יג) ואח"כ יעלה ויבוא – מפני
ששבת הוא תדיר וקי"ל בכל מקום תדיר קודם ובדיעבד אם החליף בודאי יצא:
(יד) ביעלה ויבוא – דהא כבר הזכיר
שבת ברצה ולמה יחזור ויזכירנו:
(טו) ברצה והחליצנו – דהא תקנו ע"ז
נוסח בפ"ע יעלה ויבוא ולמה יכפילנה פעמים:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ב הלכה ג
ברכת הארץ צריך לומר הודייה בתחלתה
ובסופה וחותם בה על הארץ ועל המזון, וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא
יצא ידי חובתו, וצריך להזכיר בה ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה, שהברית הזאת שאומרים
בברכת הארץ היא ברית מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות והתורה כולה נכרתו עליה שלש
בריתות שנאמר אלה דברי הברית וגו' מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב אתם נצבים וגו' לעברך
בברית וגו'.
טור אורח חיים סימן קפז
תנו רבנן סדר ברה"מ ראשונה ברכת
הזן משה רבינו תקנה לישראל כשירד להם המן והיא פותחת וחותמת בברוך שמוסיפין ואומרים
ברוך משביע לרעבים ברוך משקה לצמאים בא"י אמ"ה הזן את העולם וכו' ואין לאומרו
שאינו ממטבע הברכה והמוסיף גורע וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר כי לעולם חסדו
ולא היה אומר עמנו כי חסדיו הם עם כל חי: ואם לא אמר ברכת הזן ואומר במקומה בריך רחמנא
מלכא מריה דהאי פיתא יצא ידי ברכת הזן: שנייה ברכת הארץ ויהושע תקנה כשנכנסו ישראל
לארץ ואינה פותחת בברוך וחותמת בברוך כדין ברכת הסמוכה לחברתה: וה"ר מאיר מרוטנבורג
היה אומר נודך ולא נודה לך דמשמע נודה לך את פלוני ולא נהגו כן ועוד קרא כתיב (תהלים
עט) נודה לך לעולם לדור ודור נספר תהילתך: תניא ר' אליעזר אומר כל מי שלא אמר ארץ חמדה
טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו נחום הזקן אומר צריך שיזכיר בה ברית שעל ידי
ברית נתנה הארץ לאברהם רבי יוסי אומר צריך להזכיר בה תורה שבזכות התורה ירשו הארץ ולא
בא לחלוק אלא להוסיף פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה כגון על בריתך שחתמת בבשרנו
ועל תורתך שלמדתנו ונהגו לומר על שהנחלת את אבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה
חיים ומזון וכו' וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומר אלא על שהנחלת לאבותינו
ארץ חמדה טובה ורחבה ועל שהוצאתנו מארץ מצרים שהרי אומר אחר כך על בריתך שחתמת בבשרנו
ועל תורתך שלמדתנו ודי בפ"א רבי אבא אומר צריך שיזכיר בה הודאה תחילה וסוף וזהו
שאומרים בה ועל הכל אנו מודים לך ואצ"ל קודם החתימה ונודה לך סלה באמת על הארץ
ועל המזונות דא"כ ה"ל ג' וכשם שאין לפחות כך אין להוסיף וחותם בא"י
על הארץ ועל המזון והחותם ברוך מנחיל ארצות הרי זה בור וכל מי שמשנה המטבע או שלא הזכיר
מה שחייבו חכמים להזכיר לא יצא י"ח:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפז
ב ומ"ש רבינו ונהגו לומר על שהנחלת לאבותינו וכו' ברית ותורה וכו'.
כך היא נוסחת הרמב"ם (בסדר התפילות נוסח ברכת המזון):
ומ"ש ואדוני אבי ז"ל לא
היה אומר אלא על שהנחלת לאבותינו וכו'. כן כתבו שם התוספות (מח: ד"ה ברית) וכן
משמע מפירוש רש"י (ד"ה צריך שיקדים) וגם המרדכי כתב בסוף ברכות (סי' ריז)
שהאומר ברית ותורה לא חש לקימחיה שלא רצה התלמוד לומר שיזכיר התיבות ממש אלא מעניינם
שעל בריתך היינו ברית ועל תורתך היינו תורה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפז
סעיף ב
בברכת הארץ, להרא"ש לא יאמר:
שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה וכו' (ה) ברית ותורה, שהרי אומר על בריתך שחתמת בבשרנו ועל
תורתך שלמדתנו ודי בפעם אחד; והרמב"ם חולק. (הגה: ודברי הרא"ש הם עיקר).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפז סעיף ב
(ה) ברית ותורה – כי בנוסחתם הי' כתוב
שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה וע"ז כ' הרא"ש דלא יאמר
שהרי יאמר אח"כ על בריתך וכו' ומה דאמר בגמ' צריך שיזכיר בה ברית ותורה היינו
הענין של ברית ותורה כמו שאנו אומרים על בריתך וכו' לא תיבות ממש:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפז
ג – ד וכתב הכל בו (סי' כה כג:) בשם הראב"ד דנשים ועבדים לא אמרי
להו דנשים לאו בני ברית נינהו ועבדים לאו בני תורה נינהו [בדק הבית] ותמיהני דעבדים
איתנהו במצות שהאשה חייבת (חגיגה ד.) וגם על הנשים יש לדון שאין נקרא אדם אלא כשיש
לו אשה (יבמות סג.) הוי ליה זכר ונקבה גוף אחד ושפיר מצו למימר על בריתך שחתמת בבשרנו
[עד כאן]:
רבי אבא אמר צריך שיזכיר בה הודאה
תחלה וסוף. גם זה בפרק שלשה שאכלו (מט.) ופירש רש"י בתחלה וסוף נודה לך יי' אלקינו
ועל כולם יי' אלקינו אנו מודים לך:
וחותם על הארץ ועל המזון. מפרש בפרק
שלשה שאכלו שם דלית בה משום חותמים בשנים דמשמע ארץ דעבדא מזון:
והחותם ברוך מנחיל ארצות הרי זה מגונה.
גם זה בפרק שלשה שאכלו שם ונראה לי דטעמא משום דמנחיל ארצות שייך גם לשאר עמים שהנחילם
ארצות ואנו צריכים שיברך על הנחלת ארץ ישראל ביחוד:
וכל מי שמשנה המטבע או שלא הזכיר מה
שחייבו חכמים להזכיר לא יצא ידי חובתו. בפרק שלשה שאכלו שם כל שלא אמר ברית ותורה בברכת
הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו:
ומ"ש רבינו ונראה לי כיון דברכת
המזון דאורייתא לעיכובא קאמר וצריך לחזור. יש לדחות דנהי דברכת המזון דאורייתא המטבע
שלה הוא דרבנן וכיון שאינו משנה אלא מטבע שהוא מדרבנן אפשר דיצא אבל מדברי הרמב"ם
(ברכות פ"ב ה"ג) משמע דלעיכובא קאמר וכדברי רבינו וגם הרא"ש כתב בפרק
שלשה שאכלו (סי' כב) כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים
לא יצא ידי חובתו פירוש רבנו חננאל וכן בכולהו אם לא אמר לא יצא ידי חובתו ובהדיא תניא
בתוספתא (ברכות פ"ג הי"ג) רבי יוסי אומר אף מי שלא הזכיר ברית בשל ארץ מחזירין
אותו וכתבה הרשב"א בפרק אין עומדין (לג: ד"ה אלא) וכן כתב בהדיא בירושלמי
סוף פרק קמא דברכות (ה"ו) אם לא הזכיר תורה בארץ מחזירין אותו אם לא הזכיר ברית
בארץ או שלא הזכיר בבונה ירושלים מלכות בית דוד מחזירין אותו:
ובחנוכה ופורים אומרים בה על הניסים
כשיגיע למקום שאתה חונן וכו'. בפרק במה מדליקין (כד.) אסיקנא בחנוכה אין צריך להזכיר
בברכת המזון ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה והפוסקים כתבו סתם שצריך להזכיר:
ומ"ש ואם שכח ולא אמרו אין צריך
לחזור. פשוט הוא שהרי אמרו אין צריך להזכיר והיאך אפשר לומר שצריך לחזור אם לא הזכיר
וכן כתב הרמב"ם בפ"ב (הי"ג) וכתב סמ"ג (עשין כז קט ע"ד) דהכי
תניא בתוספתא דברכות (פ"ג הי"ד) ובהגהות מיימון החדשות (ברכות פ"ב אות
ח) כתוב שראבי"ה (ברכות סי' קלא) סובר שחוזר כדאמרינן בירושלמי (ברכות פ"ז
ה"ד) והם דחו דבריו וגם בעל תרומת הדשן כתב בסימן ל"ח דלא קיימא לן הכי כלל
ואפילו נזכר תיכף כשחתם בברכת הודאה וכן כתב הכל בו (סי' כה כג.) וכתב דהיינו כשסיים
אבל אם לא סיים כשיגיע להרחמן יאמר הרחמן עשה ניסים ונפלאות עמנו כמו שעשית לאבותינו
בימים ההם ובזמן הזה בימי מתתיה בן יוחנן כהן גדול וכו' וכן יעשה בפורים:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפז
סעיף ג
(ו) ב אם לא הזכיר (ז) בברכת הארץ
* ברית ותורה, אפי' אם לא חיסר אלא אחד מהם, * (ח) מחזירין אותו. הגה: ג [ג] ונשים
ועבדים לא יאמרו ברית ותורה, (ט) דנשים לאו בני ברית נינהו, ועבדים לאו בני תורה נינהו
(כל בו).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפז סעיף ג
(ו) אם לא הזכיר וכו' – והא דלא הזכיר
המחבר אם לא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה דמחזירין אותו כדאיתא בש"ס דהא מלתא דפשיטא
היא דהיא עיקר ברכת הארץ אלא אפילו לענין ברית ותורה נמי מחזירין אותו [א"ר]:
(ז) בברכת הארץ וכו' – שע"י ברית
נתנה הארץ לאברהם בפרשת מילה שנאמר ונתתי לך לזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו' ובזכות
התורה והמצות ירשו את הארץ שנאמר למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ וגו' ואומר
ויתן להם ארצות גוים וגו' בעבור ישמרו חקיו ותורותיו וגו':
(ח) מחזירין אותו – היינו לראש בהמ"ז
דכולהו ג' ברכות ראשונות חשובות כאחת כ"כ מ"א לקמן בסימן קפ"ח סק"ח
ועיין במה שכתבנו שם בזה בשם שאר אחרונים:
(ט) דנשים לאו וכו' – באמת לאו בני
תורה נינהו ג"כ והא דחלקינהו לשתים משום דעבדים איתנהו בברית. ומ"מ בימינו
נהגו הנשים לומר ג"כ על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו וכו' והכוונה על
ברית הזכרים שחתמת בבשרנו וכן תורתך שלמדתנו על למוד הזכרים שבזכות התורה והברית נחלו
ישראל את הארץ ועוד שגם הנשים צריכות ללמוד מצות שלהן לידע היאך לעשותן כמ"ש בסי'
מ"ז:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפז סעיף ג
* ברית ותורה אפילו לא חיסר וכו'
– איתא בש"ס צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף והפוחת לא יפחות מאחת וכל הפוחת מאחת
[פירוש שלא אמר כלום כן איתא ברא"ש] ה"ז מגונה וכו' וכל שאינו אומר ברית
ותורה בברכת הארץ ומלכות ב"ד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו ומשמע מלשון זה בפשיטות
דברישא שלא אמר הודאה נהי דעבד שלא כהוגן והויא מגונה מ"מ יצא בדיעבד ידי חובתו
וכ"כ בספר מעשה רוקח ובשו"ע הגר"ז ודברי המ"א שכתב בהיפוך מזה
דבריו צ"ע ואף שנסתייע מלשון הטור שכתב שאם לא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר לא
יצא ידי חובתו ע"כ דהוא קאי רק אארץ חמדה טובה ורחבה ועל ברית ותורה שכתב בתחלת
הענין:
* מחזירין אותו – עיין בח"א שכתב
דאם מסתפק לו אם אמר ברית ותורה צריך לחזור וע"ש בנ"א טעמו דזכירת ברית ותורה
בבהמ"ז הוא דאורייתא מתוספות ברכות כ' ע"ב ע"ש ולא ברירא דבר זה דיש
עוד ראשונים שסוברים דהוא דרבנן עיין בחידושי רבינו אהרן הלוי הנדפס מחדש על הרי"ף
דברכות שכתב דברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים הם דרבנן וכ"כ
בשיטה מקובצת שם גם מלשון הב"י מוכח דהוא ס"ל דהזכרה הוא מדרבנן [ועיין בפמ"ג]
וא"כ כשנסתפק לו א"צ לחזור ודע עוד דלדידן שנוסח בהמ"ז שגורה בפי הכל
אין שכיח דבר זה כלל דאם ספק לו אם אמר תלינן בודאי דאמר דסרכיה נקיט ואתי וכדאיתא
לעיל בסימן ס"ד ס"ד:
