רי"ף ברכות דף לח.
גמ' ברכות דף נא:
אורך השיעור הקולי ברי"ף ותר"י הוא 27:50 דקות
אורך
השיעור הקולי בפוסקים הוא 12:20 דקות .
1)האם ברכת המזון טעונה כוס.. 1
2)כוס של ברכה טעון הדחה מבפנים
ושטיפה מבחוץ 4
3)יתן היין לתוכו חי, עד שמגיע לברכת
הארץ 5
4)מקבלו בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך נוטלו
בימינו 9
5)משנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך. 11
7)אם היה מהלך בדרך ואוכל, א"צ
לישב. 15
8)אסור לברך והוא עוסק במלאכתו 15
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה טו
אף ע"פ שאין ברכת המזון צריכה
יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ,
וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שיהא ערב לשתיה, ואין
משיחין על כוס של ברכת המזון אלא הכל שותקים עד שתכלה ברכת המזון וברכת היין וישתו.
רא"ש מסכת פסחים
פרק י סימן יז
בינו שמואל ב"ר מאיר לא גריס דלא קבע עילויה וכו' דסבירא ליה כיון דברכת
המזון טעונה כוס מה תלוי בקביעת סעודה מיהו היכא דהוה חמר מדינה נראה דמברכין עליו
דהא הבדלה דלכולי עלמא טעונה כוס מבדילין עליו וכ"ש בהמ"ז דאיכא למ"ד
בפרק אלו דברים (דף נב א) דאינה טעונה כוס:
ואחר כך מביאים לו כוס של יין לברך
עליו בה"מ אבל לא שאר משקין אפילו אם קבע עלייהו דבה"מ טעונה כוס אפילו ביחיד
מדלא קאמר בשום מקום ברכת זימון טעונה כוס אלא בה"מ קאמר משמע כל בה"מ אפילו
ביחיד וכיון שטעון כוס צריך לחזור אחריו ולא יאכל אא"כ יהיה לו כוס לברך עליו
בה"מ אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו אפי' אם צריך לעבור זמן אכילה אחת כדחזינן באמימר
שלן בתענית במוצאי שבת מפני שלא היה לו כוס להבדיל עליו דכיון שבה"מ טעונה כוס
אין חילוק בינו להבדלה
בית יוסף אורח חיים סימן
קפב
א – ב ואח"כ מביאין לו כוס של יין לברך עליו ברכת המזון אבל לא שאר
משקין אפילו אם קבע עלייהו. בפרק ערבי פסחים (קז.) ת"ר אין מקדשין אלא על היין
ואין מברכין אלא על היין ואסיקנא דהכי קאמר אין אומרים הבא כוס של ברכה לברך אלא על
היין ופירש רשב"ם אין מברכין ברכת המזון. הני מילי דלא קבע עליה אבל קבע עליה
לית לן בה לא גרסינן. וכן כתב שם המרדכי (לז ע"ג) דלא גרסינן הכי משום דבכל ענין
אין מברכין עליו כיון שאינו חמר מדינה. ובהגהות מיימון פ"ז (אות ס) כתב שהלכות
גדולות (הל' קדוש יג ע"א) (ור"ת) [ור"ח] (שם קז.) והתוספות (קו: ד"ה
מקדש) גורסין אותו וכן דעת ראבי"ה (ח"א סי' קמט) וכתב עוד דאין נקרא קביעות
אלא היכא שרגילין תמיד בכך כגון במקום שאין יין מצוי ע"כ. וכן דעת הרא"ש
(סי' יז) שמברכין על השכר אם אין יין מצוי שכתב על אותה ברייתא מיהו היכא דהוה חמר
מדינה נראה דמברכין עליו דהא הבדלה דלכולי עלמא טעונה כוס מבדילין עליו וכל שכן ברכת
המזון דאיכא למאן דאמר בפרק אלו דברים (נב.) דאינה טעונה כוס ע"כ. וכן כתב רבינו
בסמוך ואם אין יין מצוי באותו מקום יכול לברך על השכר ושאר משקין. ומה שכתב דאין מברכין
על שאר משקים אפילו אי קבע עלייהו היינו במקום שמצוי יין אלא שאלו קבעו על השכר:
דברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד.
ארישא דמילתא קאי דקאמר מביאין לו כוס של יין דמשמע דביחיד מיירי: והא דברכת המזון
טעונה כוס בפרק ערבי פסחים (קה:) תניא הנכנס לביתו במוצאי שבת וכו' ואסיקנא שמע מינה
מהאי מתניתא תמני וכו' ושמע מינה ברכת המזון טעונה כוס וכתבו התוספות (ד"ה ש"מ
ברכה) ומשמע דאפילו ביחיד טעונה כוס דהנכנס משמע שהוא יחידי וכן משמע לקמן וכו' מיהו
יש לדחות וכו' והעולם אין נוהגים ברכת המזון על הכוס אלא בשלשה ורשב"ם אומר להטעין
כוס אפילו ביחיד וכן מוכח במדרש שוחר טוב (תהלים ג ח) ועוד מוכיח מה"ר יחיאל דטעונה
כוס אפילו ביחיד דאי אינה טעונה כוס למה מניחו לאחר המזון וכו' ונראה דכן הלכה דברכת
המזון טעונה כוס עד כאן והרא"ש (ברכות פ"ח סי' ב) כתב כל דברי התוספות. ורבינו
תופס עיקר כדברי האומרים דטעונה כוס אפילו ביחיד ולפיכך כתב שצריך לחזר אחריו כדרך
שמחזרין על המצות וכן דעת רבינו ירוחם (ני"ו ח"ז קמט ע"א) וכן דעת ה"ר
יונה בסוף פרק שלשה שאכלו (לז: ד"ה גמ') גבי מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של
ברכה דברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד. אלא שממה שכתב שם (לח. ד"ה מאי) גבי
אין מברכין על כוס של פורענות משמע שאין צריך לחזר אחר היין:
ומ"ש ולא יאכל אלא אם כן יהיה
לו כוס לברך עליו וכו'. מבואר בדבריו שהוא לומד אותו מדין ההבדלה שיתבאר בסימן רצ"ו:
אבל דעת הרמב"ם בפ"ז (הט"ו) שאין ברכת המזון טעונה כוס כלל ונראה שטעמו
מדתנן בפרק ערבי פסחים (קיז:) מזגו לו כוס שלישי מברך עליו ברכת מזונו ואמרינן עלה
בגמרא אמר ליה רבינא לרבא שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס אמר ליה ארבע כסי תקינו רבנן
דרך חירות הואיל ואיכא כל חד וחד נעביד ביה מצוה ופירש הר"ן (כו. ד"ה גמ'
ירושלמי) ודאי מיפשט פשיטא לן דמצוה מן המובחר שתהיה על הכוס שהרי נאמרו כמה מעלות
טובות בכוס של ברכה אלא מדתנן ואפילו מן התמחוי בעי למיפשט שמחזרין עליה כדרך שמחזרין
על המצות דקא סלקא דעתין דכוס שלישי משום ברכת המזון בלחוד הוא דאתי ודחינן דעיקר תקנתא
משום חירות אלא כיון דאיתיה עבדינן ביה מצות ברכה וכיון שהביא זה הרי"ף בהלכותיו
(שם) נראה שהוא פוסק דברכת המזון אינה טעונה כוס עכ"ל ולפי דבריהם הא דאמרינן
אברייתא (קה:) דהנכנס לביתו במוצאי שבת שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס היינו למצוה
מן המובחר וכן כתב ה"ר מנוח ז"ל (פ"ז הט"ו). והרשב"א כתב
פרק אלו דברים (נב. ד"ה ולענין) דברכת המזון אינה טעונה כוס ושכן דעת הרי"ף
וכתב דההיא ברייתא דהנכנס לביתו במוצאי שבת דמשמע מינה דברכת המזון טעונה כוס לא קיימא
לן כוותה. וכתוב בהגהות מיימון (פ"ז אות ס) שדעת ר"י ורבינו אלחנן דבזימון
מיהא טעונה כוס אבל בספר המצות (עשין כז קיב.) פסק כרבינו המחבר עכ"ל: וכתב הכל
בו (סי' כה כא.) שיש מי שאומר דברכת המזון טעונה כוס אפילו ליחיד הילכך כששנים אוכלים
יחד צריך כל אחד לקחת כוסו לברכת המזון ע"כ: ובמדרש רות הנעלם (זהר חדש מז.) כתוב
ברכת המזון בשלשה צריך כוס שלא בשלשה אין צריך כוס. וראיתי מהמדקדקים שכשאינם שלשה
חוששין לדברי הפוסקים דאפילו ביחיד טעונה כוס ומוזגין כוס יין לברכת המזון וכדי לחוש
לדברי המדרש הזה מניחים אותו על השולחן ואינם תופסים אותו בידיהם:
ואם אין יין מצוי באותו מקום יכול
לברך על שכר ושאר משקים. בפרק ערבי פסחים (קז.) אהא דת"ר אין מקדשין אלא על היין
ואין מברכין אלא על היין כתב הרא"ש (סי' יז) מיהו היכא דהוה חמר מדינה נראה דמברכין
עליו וכו' וכמו שנתבאר לעיל. ונראה דדוקא על שכר וכיוצא בו מברכין ברכת המזון במקום
שאין יין מצוי אבל על המים כלל וכלל לא וכן נראה מדברי הכל בו (שם כג ע"ד):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפב
סעיף א
יש שאומרים שברכת המזון (א) טעונה
כוס אפילו ביחיד, וצריך לחזור עליו, (ב) א ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא
מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת; ולפי זה (ג) אם שנים אוכלים
יחד צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון; וי"א שאינה טעונה כוס אלא בשלשה; ויש אומרים
שאינה טעונה כוס כלל, אפילו בשלשה. הגה: ומ"מ מצוה (ד) מן המובחר לברך על הכוס
(ר"ן פרק ערבי פסחים).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפב סעיף א
(א) טעונה כוס – שברוב הברכות שתקנו
חז"ל תקנום לסדר על הכוס מפני שכן הוא דרך כבוד ושבח נאה להקב"ה לסדר שבחו
וברכתו ית' על הכוס וכמו שכתוב כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא (לבוש):
(ב) ולא יאכל וכו' – וכמו לענין הבדלה
ברצ"ו דאם מצפה שיהיה לו כוס למחר מבטל סעודת לילה וימתין על הכוס ועיין במ"א
שחולק על זה דמשום כוס בבהמ"ז אין למנוע מלאכול ולא דמי להבדלה עיין שם ובביאור
הגר"א משמע ג"כ דמסכים עם המ"א:
(ג) אם שנים אוכלים וכו' – דבשלשה
ויותר שמזמנין יחד אחד מברך על הכוס ומוציא את כולם כמו שמוציאם בברכת הזימון אבל בשנים
דמצוה ליחלק ואין אחד מוציא את חבירו א"כ צריך כל אחד גם כוס בפני עצמו:
(ד) מן המובחר וכו' – ר"ל דאף
לדעה זו שאין טעון כוס כלל היינו שאין בה חיוב אבל כו"ע מודים דמצוה מן המובחר
לברך על הכוס אם יש לו יין בביתו. והנה המחבר לא הכריע בין הדעות ודעת רש"ל וב"ח
להחמיר דבהמ"ז צריך כוס מדינא ומנהג העולם להקל בזה כדעה השלישית שלא לחזר אחר
כוס אם לא כשיש לו יין או שאר משקין דהוא חמר מדינה בביתו דאז בודאי מצוה מן המובחר
לכו"ע לברך על הכוס וכנ"ל ודוקא כשהוא בזימון שלשה אבל לענין יחיד מקילים
כמה אחרונים לגמרי ועיין לקמיה בסוף ס"ב בהג"ה:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה טו
אף ע"פ שאין ברכת המזון צריכה
יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ,
וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שיהא ערב לשתיה, ואין
משיחין על כוס של ברכת המזון אלא הכל שותקים עד שתכלה ברכת המזון וברכת היין וישתו.
בית יוסף אורח חיים סימן
קפג
א גרסינן בפרק שלשה שאכלו (נא.) אמר רבי זירא עשרה דברים נאמרו בכוס של
ברכה וכו':
ומ"ש ואיתא בתוספות שאם קנחו
יפה שפיר דמי. שם (ד"ה) שטיפה מבחוץ והדחה מבפנים. פירש ר"י דוקא שאין הכוס
יפה שיש בו שיורי כוסות אבל אם הוא יפה בלאו הכי שפיר דמי וכן כתב המרדכי (סי' קפו)
וכן כתב ה"ר יונה (לז: ד"ה ומשגרו) וכתבו עוד וכבר נהגו העולם הדחה ושטיפה
מיהו היכא דלא שתו בו בשעת אכילה ועכשיו בשעת הברכה מוצאין אותו נקי נראה שבודאי אין
צריך הדחה ושטיפה:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפג סעיף א
כוס של ברכה (א) טעון הדחה מבפנים
ושטיפה מבחוץ; ואם הוא נקי ואין בו (ב) א שיורי [א] כוסות, (ג) א"צ.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפג סעיף א
(א) טעון הדחה וכו' – וה"ה אם
קנחו במפה עד שהוא נקי דשרי:
(ב) שיורי כוסות – שיורי יין ששרה
בו פת:
(ג) אינו צריך – וטוב להדיח אפילו
כשאין בו שיורי פת אם לא שהוא נקי וצח [א"ר]:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפג
ב ומ"ש חי אין פירושו חי ממש וכו' ופירש הרי"ף שמניחו עד ברכת
הארץ וכו'. כלומר דהא דאמרינן דכוס של ברכה צריך שיהיה חי קשה מדאמר רבי יוסי בר חנינא
(נ:) מודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים
ולפיכך פירש הרי"ף (לח.) דהא דאמרינן שיהא חי היינו דוקא עד ברכת הארץ והא דמודים
חכמים דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים היינו מברכת הארץ ואילך וכדאמרינן בגמרא
חי אמר רב ששת עד ברכת הארץ וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות ברכות (הט"ו).
וה"ר יונה (לז: ד"ה חי) והרא"ש (סי' לה) הקשו על פירוש זה דלישנא דאין
מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים משמע שמתחלת הברכה אין מברכין ועוד שכיון דמזיגת
יין דידהו הוי על חד תלתא מיא א"כ אין בכוס אלא רובע רביעית וכיון שכן נמצא חסר
הרבה ואנן מלא בעינן הילכך נראה כפירוש רבינו תם (תוס' ב"ב צז: ד"ה עד) שחי
רצה לומר מזוג קצת ולא כתיקונו כדאיתא בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע.) דקתני אינו
חייב עד שישתה חי ומוקי לה במזוג ולא מזוג והשתא לא קשיא מאי דאמרינן שצריך שיהא חי
עם מאי דאמרינן דאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים שאע"פ שנתן לתוכו מים כל
זמן שלא נתן בו על חד תלתא מיא חי מיקרי ונמצא לפי זה דאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו
מים קצת וכשיגיע לברכת הארץ יוסיף בו מים כתיקונו ורש"י סובר דחי סתם היינו חי
ממש בלא שום מים וכדי לתרץ הקושיא פירש שאע"פ שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו
מים מכל מקום צריך שיתננו בכוס כשהוא חי בלא שום תערובת מים והיינו דאמרינן כשהוא חי
אי נמי דחי היינו שמוציאו מן החבית לשם ברכה ויש מפרשים (תוס' ברכות נ: ד"ה מודים)
דחי קאי לכוס עצמו שיהיה שלם ולא שבור ולשני הפירושים אלו מעיקרא דמילתא אין כאן קושיא
כלל דהא דבעינן שיהיה חי אינו ענין לנתינת מים ביין כלל: והשתא מ"ש רבינו חי אין
פירושו ממש בלא מזיגה לפירוש רבינו תם אתי שפיר דאילו לפירוש הרי"ף ולפירוש רש"י
וגם לדברי היש מפרשים חי היינו חי ממש בלי שום מים כלל. וסתם רבינו דבריו לדעת רבינו
תם מפני שכתבו ה"ר יונה והרא"ש שהוא הנכון ומיהו אפשר לדחוק ולומר דגם לפירוש
הרי"ף ולפירוש רש"י קאי והכי קאמר חי אין פירושו חי ממש בלא מזיגה לעולם
דלהרי"ף כשיגיע לברכת הארץ ימזגנו במים ולפירוש רש"י קודם שיתחיל בברכה נמי
ימזגנו במים דלא קפדינן אלא שיכנס לתוך הכוס כשהוא חי:
ומ"ש רבינו ויין שלנו אין צריך
מזיגה. כלומר אע"פ שמודים חכמים בכוס של ברכה שאין מברכים על היין עד שיתן לתוכו
מים הני מילי ביינות שלהם שהיו חזקים ולא היה השבח ניכר בהם עד שיתן לתוכו מים אבל
ביינות דידן מברכין עליהן בלא מזיגה ומיהו בברכת הארץ נותן לתוכו מים וכדאמרינן חי
אמר רב ששת עד ברכת הארץ. כך נראה לפרש דברי רבינו על פי מה שנהגו העולם למזוג כוס
של ברכה במים בברכת הארץ אע"פ שמפשט דברי הגמרא לא משמע שצריך למזגו במים אלא
ביין שלהם שהיה חזק ביותר עד שהיה אומר רבי אליעזר שאין מברכים עליו בורא פרי הגפן
ולרבנן לברך עליו ברכת המזון צריך למזגו למצוה מן המובחר מיהא אבל ביין שאינו חזק כל
כך אין צריך למזגו כלל ובעשרה דברים שנאמר בכוס של ברכה לא מנו בתוכם שימזגנו במים
ואדרבה אמרו שצריך שיהיה חי אלא שבא רב ששת וחידש שאין אנו מקפידין שיהיה חי אלא עד
ברכת הארץ ומברכת הארץ ואילך אם רצה למזגו הרשות בידו אבל לא שיתחייב לתת לתוכו מים
ומיהו מצוה מן המובחר ביינות שהם חזקים לתת לתוכו מים אבל ביינות דידן שאינם חזקים
נראה שאין צריך מכל מקום נהגו העולם להצריך למזגו בברכת הארץ בין ביין חזק בין ביין
שאינו חזק ואפשר שנהגו כן על פי הרמב"ם שכתב בפ"ז (הט"ו) וכיון שהגיע
לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שיהא ערב ומשמע להו שאין לך יין שאינו יותר ערב
במים מבלא מים אע"פ שגם בזה יש לומר דאיינות חזקים קאמר שאינם ערבים בלא מים אבל
יינות שאינם חזקים שגם בלא מים הם ערבים אין צריך לתת לתוכן מים מכל מקום לא ראו לחלק
בין יין ליין ובמדרש רות הנעלם (זהר חדש דף מז:) סוד נרמז בנתינת המים ביין בברכת הארץ
ולפי דבריו אין לחלק בין יין ליין ואפשר שעל פיו נהגו העולם למזוג כוס של ברכה אפילו
יין שאינו חזק: ואהא דאמר רב ששת חי עד ברכת הארץ כתב ה"ר יונה (לז: ד"ה
חי) שמיד שיתחיל לזכור שבח הארץ צריך שיהיה מזוג כדי שיהיה שבחו ניכר בתוכו שהיינות
היו חזקים ואין מעלתם ניכרת אלא על ידי המים ועוד יש לומר שהטעם שהצריכו שימזוג אותו
בברכת הארץ מפני שכשנותן בו מים בשעה שמזכיר הארץ מראה לכל העומדים שם שבח ארץ ישראל
שהיין שלה חזק וצריך מים הרבה עכ"ל ועל פי פירוש זה אפשר שנהגו העולם להצריך למזגו
בברכת הארץ כדי להראות לכל העומדים שם שבח ארץ ישראל שהיין שלה חזק וצריך ליתן לתוכו
מים ואע"פ שהמברך בחוצה לארץ מאחר שאינו מוזגו עד ברכת הארץ מוכחא מילתא ששבח
ארץ ישראל הוא בא להראות: ויש נוהגים שלא למזוג הכוס במים עד סוף ברכת הארץ והיה אבא
מרי ז"ל אומר שאין להם על מה שיסמוכו שהרי הרמב"ם (שם) כתב וכיון שהגיע לברכת
הארץ נותן לתוכו מעט מים וגם ה"ר יונה כתב שמיד שיתחיל לזכור שבח הארץ צריך שיהיה
היין מזוג אלמא כשמתחיל בברכת הארץ צריך ליתן בו מים:
מלא כפשטיה שיהא מלא וכו' עד אין לנו
אלא ד'. הכל בסוף פרק שלשה שאכלו (נא.):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפג סעיף ב
יתן היין לתוכו (ד) חי, עד שמגיע
(ה) לברכת הארץ, ואז ב מוזגו להודיע (ו) שבח הארץ. הגה: וי"א דאם היין אינו חזק
(ז) א"צ למוזגו (טור), וכן נוהגין באלו הארצות; ויוציאנו מן החבית (ח) ג לשם ברכה
(טור בשם רש"י); ונראה דלדידן שאין לנו הרבה יין, א"צ רק לשפכו מן הקנקן
ששומרים בו היין לשם ברכה וחבית לאו דוקא, וכן נוהגין במדינות אלו. וכוס של ברכה ימלאנו
(ט) שיהא ד מלא על כל גדותיו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפג סעיף ב
(ד) חי – פי' כמו שהוא בלי מזיגה אף
שאין ראוי לשתותו כך כמות שהוא:
(ה) לברכת הארץ – פי' לתחלת ברכת הארץ:
(ו) שבח הארץ – שיינה חזק שצריך למוזגה
במים ועיין בב"י שכתב דבמדינתו נהגו העולם למזוג במעט מים אף כשאין היינות חזקים
ע"ש הטעם:
(ז) אינו צריך למוזגו – משום דראוי
לשתותו כמות שהוא:
(ח) לשם ברכה – היינו שיוציאנו סמוך
לברכה מן החבית לשם ברכה ולא יוציאנו מקודם וישתהא בכלי וזהו רק למצוה מן המובחר:
(ט) שיהא מלא וכו' – ואף שרגיל לישפך
קצת עי"ז לארץ ויש שאין ממלאין אותו כ"כ מטעם זה ואפ"ה שם מלא עליו.
ודע דמלא הוא רק למצוה לכתחלה ואינו מעכב אם אך יש בהיין שיעור רביעית וכמו שכתבתי
בסימן רע"א במ"ב סקמ"ב עי"ש:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפג סעיף ג
צריך (י) לחזור אחר ה כוס (יא) שלם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפג סעיף ג
(י) לחזור וכו' – מלשון זה משמע דהוא
רק לכתחלה ואין עיכוב בדבר:
(יא) שלם – שלא יהיה גוף הכוס שבור
ולא פגום בשפתו אפילו חסרון מועט [ובנסדק יש להקפיד לכתחלה אפילו בלא חסרון כלל] וכן
אם גוף הכוס שלם רק בסיסו נשבר ג"כ יש להקפיד ואפילו יכול לעמוד על בסיסו אם לא
שאין לו אחר יש להקל בכל זה. ובכיסוי כלים אף שלא נעשו לקבלה ג"כ אין להקפיד אם
אין לו אחר [א"ר]. כתב המ"א בשם הב"ח ירא שמים לא יברך במצנפת רק ישים
הכובע על ראשו ויש שנוהגין ג"כ להתעטף בבגד העליון דכל זה הוא בכלל עיטוף הנאמר
בגמרא אצל כוס ברכה וכן נהגו כהיום בישראל בעת בהמ"ז שמשימין הכובע על ראשיהן
אפילו כשהוא מברך ביחיד בלי כוס:
דברים פרק לג פסוק כג
וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי שְׂבַע
רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְקֹוָק יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה: ס
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה טו
אף ע"פ שאין ברכת המזון צריכה
יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ,
וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שיהא ערב לשתיה, ואין
משיחין על כוס של ברכת המזון אלא הכל שותקים עד שתכלה ברכת המזון וברכת היין וישתו.
בית יוסף אורח חיים סימן
קפג
ד – ה ומ"ש הילכך מקבלו בשתי ידיו וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו. כלומר
כיון שאמרו שמקבלו בשתי ידיו ונותנו לימינו צריך לומר שמה שאמר מקבלו בשתי ידיו היינו
קודם שיתחיל לברך ומה שאמרו נותנו בימינו היינו כשמתחיל לברך:
ומ"ש אנן לא נעביד בה עובדא.
בנוסחי דידן בגמרא כתב אנן נעביד לחומרא ושתי הנוסחאות עולות בקנה אחד וכתוב בשבלי
הלקט (סי' קנו) כתב ה"ר בנימין דוקא למינקט ליה כוליה בשמאל אסור אבל לסיועי ליה
בשמאליה תחות ידא ימינא מותר דקיימא לן (ביצה כב.) מסייע אין בו ממש ותימה דהא אסיקנא
בה דאנן נעביד לחומרא ונראה לי שהוא מפרש דלא איבעיא לן אלא כשתופס הכוס גם ביד שמאל
אבל כשאין נוגע בכוס אלא יד ימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום. וכתב
עוד שאם היה המברך איטר אוחז הכוס בימינו שהיא שמאל כל אדם כדאמרינן (מנחות לז.) גבי
תפילין:
ומ"ש ומגביהו מן הקרקע טפח אם
הוא יושב על גבי קרקע וכו' ואם הוא מיסב בשולחנו מגביהו מעל השולחן טפח וכו'. בגמרא
לא אמרו אלא מגביהו מן הקרקע טפח ורבינו מפרש דהיינו ביושב על גבי קרקע ואם מיסב בשולחנו
צריך שיגביהנו מעל השולחן טפח וכן מפורש בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ה) מגביהו
מן השולחן טפח: ועיטוף כתב רבינו ירוחם (ני"ו ח"ז קמח ע"ד) דהיינו שנותן
סודר על ראשו שאסור לברך בגילוי הראש ע"כ. ולא נהירא לי דא"כ מאי רבותא דברכת
המזון הא כל שאר ברכות נמי משמע דאסור לברך בגילוי הראש אלא עיטוף היינו סודר שפורסין
על כובעיהם העומדים לפני הגדולים:
וכתבו הגאונים כוס של ברכה צריך עשרה
דברים וכו' אלא כרב פפא ורב אשי דבתראי נינהו ועבדי עובדא. כלומר שהיו נוהגים בכוס
של ברכה לעשות יותר ממה שאמר רבי יוחנן דהא רב פפא מעטף ויתיב ורב אשי פריס סודרא ארישיה
ושבלי הלקט (סי' קנו) כתב בשם ר"ש דצריך עיטוף מדרב פפא ורב אשי אבל לא הצריך
שאר דברים והגאונים משמע להו דכיון דנתבטלו דברי רבי יוחנן בעיטוף הוא הדין בשאר דברים:
והתוספות כתבו מנינא דרבי יוחנן לא
אתי אלא למעוטי עיטור וכו' עד ואין חסר לנו אלא עיטור. כן כתב הרא"ש ז"ל
בסוף פרק שלשה שאכלו (סי' לה) ובתוספות דידן (ברכות נא. ד"ה אין) כתוב ג"כ
דלא משמע דפליג רבי יוחנן אההיא דנותנו לימינו ומיהו מדהאמוראים היו עושים עיטור ועיטוף
משמע שהיו מחמירין על עצמם והיו נזהרים בכולם ולפיכך יש להחמיר. וה"ר יונה (לח.
ד"ה השתא) כתב לכאורה משמע דאפילו רבי יוחנן דאמר [אנו] אין לנו אלא ארבעה מודה
בההיא דנותנו לימינו ונמצא שאלו החמשה צריך לעשותם אבל החמשה האחרים אינו חייב בהם
ורב פפא וכולהו אמוראי דהוו עבדי להו ליפוי המצוה הוו עבדי ולא משום חיוב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפג סעיף ד
(יב) מקבלו בשתי ידיו, וכשמתחיל לברך
נוטלו בימינו, ולא יסייע בשמאל. הגה: והיינו דוקא (יג) שלא תגע השמאל בכוס, אבל אם
נותן השמאל ו תחת הימין, (יד) לסייעה, (טו) מותר (ב"י בשם שבולי הלקט). (טז) ומגביהו
מהקרקע טפח, אם הוא יושב על גבי קרקע; ואם הוא מיסב בשלחן, מגביהו מעל השלחן טפח; ונותן
בו עיניו (יז) שלא יסיח דעתו. הגה: (יח) ז ועל כן אין לוקחין כוס שפיו צר, שקורין גלוק
קלא"ז, לברך עליו; (יט) ומשגרו ח [ח] לאשתו שתשתה ממנו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפג סעיף ד
(יב) מקבלו בשתי ידיו וכו' – כתב הט"ז
דהטעם הוא כדי להראות חביבות קבלת הכוס עליו ואח"כ אוחזו ביד אחד שלא יהא נראה
עליו כמשוי וביד ימין שהוא העיקר והחשוב:
(יג) שלא תגע וכו' – היינו אפילו אם
ירצה לאחוז הכוס ביד ימינו באמצע הכוס וביד שמאלו יאחזנו מתחתיו:
(יד) לסייע – פי' שהכוס מונח על כף
ימין ונותן השמאל מתחת לסמוך יד הימין:
(טו) מותר – כיון שאין נוגע בהכוס
והאחרונים כתבו דיש להחמיר בזה אם לא לצורך. כתב השל"ה ע"פ הקבלה נכון שיעמיד
הכוס על כף ימינו והאצבעות יהיו זקופים סביב. לא יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם מקודם:
(טז) ומגביהו וכו' – כדי שיהא נראה
הכוס לכל המסובין ויסתכלו בו [טור] ובגמרא מסמיך לה אקרא דכתיב כוס ישועות אשא וגו':
(יז) שלא יסיח דעתו – מן הברכה:
(יח) וע"כ אין לוקחין וכו' –
שלא יוכלו להסתכל במה שבתוכו והאחרונים הקשו ע"ז דכוונת הגמרא מה שאמרו ונותן
עיניו בו היינו בהכוס ולא במה שבתוכו וע"כ אין להקפיד בזה אם אינו יכול להשיג
בקל כלי אחר:
(יט) ומשגרו לאשתו וכו' – שע"י
כוס של ברכה מתברכת האשה ואפילו לא אכלה האשה עמהם ואם יש עוד אורחים אצלו יתן גם להם
לטעום מהכוס של ברכה וכמבואר לקמן בסימן ק"צ ס"א ובסימן רע"א סי"ד
ע"ש ואם אורח מיסב אצל בעה"ב ובירך על הכוס יתן גם לבעה"ב לשתות מכוס
של ברכה כדי שיתברך הבעה"ב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפג
סעיף ה
יש מי שאומר שאם המברך ט אטר (בלע"ז
מנצ"ינו), אוחז הכוס בימינו (כ) שהוא שמאל כל אדם.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפג סעיף ה
(כ) שהוא שמאל כל אדם – ואם הוא שולט
בשתי ידיו אוחז בימין שהוא ימין לכל אדם. ודע דמה דהוזכר מסעיף ד' עד סעיף זה הסכים
בביאור הגר"א דהוא רק להידור מצוה לכתחלה:
תהלים פרק קלד פסוק ב
שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת
יְקֹוָק:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ז הלכה טו
אף ע"פ שאין ברכת המזון צריכה
יין, אם בירך על היין כמנהג שאמרנו צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ,
וימלאנו יין חי, וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שיהא ערב לשתיה, ואין
משיחין על כוס של ברכת המזון אלא הכל שותקים עד שתכלה ברכת המזון וברכת היין וישתו.
בית יוסף אורח חיים סימן
קפג
ו אמר רב אשי אין משיחין על כוס של ברכה וכו'. גם זה בסוף פרק שלשה שאכלו
(שם:): ופירש רש"י שלא ישיח המברך וכו' כלומר שאחר שנתנו בידו כוס של ברכה לברך
אין לו לשוח אלא צריך שיברך מיד:
ומ"ש רבינו וכן נמי המסובין אין
להם להשיח וכו'. כן כתבו שם התוספות (ד"ה אין) וה"ר יונה (שם ד"ה אין)
והרא"ש (סי' לה) וכתבו הגהות מיימון פ"ז (אות ר) ושמא אם שחו אפילו דיעבד
לא יצאו וצריכים לחזור ולברך ויתבאר בסמוך ומשמע מדברי ה"ר יונה ורבינו ירוחם
(ני"ו ח"ז קמח ע"ד) דמשנתנו הכוס ביד המברך אין המסובין רשאים להשיח
אף על פי שעדיין לא בירך ואין נראה כן מדברי רבינו:
ומ"ש רבינו דאפילו בין ברכה לברכה
אין להם להשיח. כתבו התוספות (שם) וה"ר יונה (שם) והרא"ש (סו"ס לה)
דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד יצא דדמי לשמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום (ר"ה לד:)
דבדיעבד יצא אע"פ ששח בנתיים ומיהו היינו דוקא בשעה שהמברך שותק מעט בין ברכה
לברכה אבל בשעה שהוא מברך אם היה מדבר אפילו בדיעבד לא יצא ע"כ: וכתוב בתרומת
הדשן סי' ל"ט שאם בני חבורה שהיו רגילים לדבר בשעת ברכת המזון ועשו תקנה בקנס
שלא ידברו עד לאחר בונה ירושלים שהיא ברכה דאורייתא יש להקפיד על הדבר מפני שיבואו
לזלזל בברכה רביעית:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפג סעיף ו
(כא) משנתנו לו כוס לברך י לא ישיח
המברך; והמסובין אין להם להשיח (כב) משהתחיל המברך, לא מבעיא בשעת שהוא מברך, (כג)
שצריכין לשמוע ולהבין מה שאומר המברך, אלא אפילו בין ברכה לברכה (כד) אין להם להשיח;
ואם עברו ושחו בין ברכה לברכה בשעה שהמברך שותק מעט, יא יצאו. (הגה: * (כה) אפילו אם
שח המברך עצמו), אבל אם שחו בשעה שהוא מברך, (כו) לא יצאו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפג סעיף ו
(כא) משנתנו לו כוס – ועד אחר שתייתו
שהוא לאחר גמר בהמ"ז:
(כב) משהתחיל המברך – אבל מקודם רשאין
להשיח אף שכבר נטל המברך הכוס בידו ויש מן הפוסקי' דס"ל להחמיר בזה ונכון לחוש
לדבריהם:
(כג) שצריכין לשמוע וכו' – דהמברך
מוציא אותם בבהמ"ז ואם לא ישמעו לא יצאו:
(כד) אין להם להשיח – דכיון דשומע
כעונה הרי הם כמברך עצמו:
(כה) אפי' – דהשיחה שבינתים אינה מפסדת
הברכות בדיעבד. ודע דמ"א מצדד דכ"ז הוא דוקא בשיחה בשוגג אבל במזיד אפילו
בשיחה מועטת ואפילו בין ברכה לברכה חוזר לראש בהמ"ז וכמו גבי תפלה לעיל בסימן
קי"ד ס"ז אמנם בא"ר נשאר בדין זה בצ"ע וכן הכרענו לעיל בסימן ס"ה
במ"ב דבדיעבד אין לחזור אפילו כששח במזיד וע"ש בבה"ל אך לכתחלה יש ליזהר
בזה הרבה. ואם היה בין ברכה לברכה שיהוי מרובה שהיה יכול באותו הזמן לגמור כל בהמ"ז
מראש ועד סוף אפילו אם לא שח כלל בינתים י"א דצריך לחזור לראש בהמ"ז ודוקא
אם השיהוי היה מחמת אונס שהיה צריך לנקביו או שהיה המקום אינו נקי וכמבואר לעיל בסימן
ס"ה לענין ק"ש וה"ה כאן ועיין בבה"ל שכתבנו דאין דין זה ברור למעשה
דיחזור בשביל שהיה בין ברכה לברכה אך אם שיהוי כזה היה באמצע ברכה צריך לחזור ורק לראש
הברכה:
(כו) לא יצאו – ותלוי בזה דאם לא גמר
המברך עדיין את הברכה חוזרין המסובין ומברכין בעצמן ממקום שפסקו לשמוע לדברי המברך
ואם גמר המברך את הברכה וכוונו לשמוע צריכין המסובין לחזור לתחלת הברכה ולברך בעצמן
דכיון שדלגו באמצע הוי כלא אמרוה כלל. וכ"ז דוקא אם ע"י השיחה שבאמצע לא
שמעו ודלגו דברים שהם מעיקר הברכה כמו ברית ותורה וכיו"ב שהם לעיכובא כמ"ש
בסימן קפ"ז אבל אם דלגו רק דברים שהם שלא מעיקר הברכה יצאו בדיעבד ואינם צריכים
לחזור בשביל זה וכ"ש אם לא דלגו כלל כגון שהמברך עצמו שח אז באמצע ושחו גם הם
אף דבודאי שלא כדין עשו מ"מ בדיעבד יצאו ואינם צריכים לחזור:
ביאור הלכה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפג סעיף ו
* אפילו אם שח המברך עצמו – עיין במ"ב
מה שכתבנו בשם י"א דאם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש ואפילו בין ברכה לברכה והוא
מהמ"א וכן כתב בנ"א הלכות ברכות והנה מה שפקפק המ"א אולי דבהמ"ז
שאני מחמת דנמצא בה דבר שהוא קיל מתפלה דהיינו היכא דבירך ואח"כ מצא צואה במקום
זה דנסתפקו התוספות והרא"ש כמבואר סי' קפ"ה זה יש לדחות משום דכמה אחרונים
סברי שם דאין להקל בזה וגם הרמב"ן בליקוטיו סובר כן כמו שכתבנו שם בסימן קפ"ה
ומלבד זה נשארנו על המ"א שם בבה"ל בסימן פ"ה בקושיא אמנם מצד אחר יש
לפקפק בזה דהלא כתבנו שם בסימן ס"ה דבברכת ק"ש אם שהה בין ברכה לברכה אינו
חוזר והכא היינו טעמא משום דמעכבין זה את זה כולהו חשיבי כחד ברכה וגם משום הא דפסק
לקמן בסימן קפ"ח ס"י דחוזר לראש והטעם כתב שם הרא"ש דכולהו ג' ברכות
דבהמ"ז חשיבי כאחת וכן העתקתי שם בבה"ל אך עתה שעזרני ה' אחרי חיפוש בספרים
התבוננתי דגם זה לאו מלתא דפסיקתא היא דלענין מעכבין זה את זה הלא ידוע לקמן בסימן
קצ"ד מה שכתב שם המ"א בעצמו דלהרמב"ן לא פשיטא ליה האי דינא ועיין באבן
העוזר שם שכתב דגם להרי"ף אין מעכבין זה את זה וגם מה שכתבנו דכולהו ג' ברכות
חשיבי כאחת זהו דוקא להרא"ש ורי"ו אבל כמה פוסקים לא ס"ל כוותיה בזה
כמו שכתבנו לקמן בסימן קפ"ח בבה"ל ע"ש וא"כ אין לנו ראיה בענינינו
לענין בהמ"ז דאם שהא בין ברכה לברכה דיחזור לראש. ואפילו אם שהה באמצע ברכה כדי
לגמור כולה מחמת אונס ג"כ אפשר דחוזר רק לתחלת ברכה ששהה בה אחרי דכמה פוסקים
לא ס"ל כהרא"ש דכולהו ג' ברכות חשובות כאחת וגם אפשר דאין מעכבות זו את זו
כדעת אבן העוזר שם א"כ ממילא אין לו לחזור רק לתחלת אותה ברכה וכמו שפסקנו שם
בסימן ס"ה בבה"ל לענין ברכת ק"ש וצ"ע:
רמב"ם הלכות ברכות
פרק ד הלכה א
כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין
שלש צריך לברך אותה במקום שאכל, אכל כשהוא מהלך יושב במקום שפסק ויברך, אכל כשהוא עומד
יושב במקומו ויברך, שכח לברך ברכת המזון ונזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו מברך במקום
שנזכר, ואם היה מזיד חוזר למקומו ומברך, ואם בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו, וכן אם
בירך כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא ידי חובתו, ולכתחלה לא יברך ברכת המזון ולא ברכה
שמעין שלש אלא כשהוא יושב ובמקום שאכל.
בית יוסף אורח חיים סימן
קפג
ט – י וצריך לישב בשעה שמברך בין אם היה הולך כשאכל וכו'. מסקנא דגמרא
בסוף פרק שלשה שאכלו (נא:) וכתב הרמב"ם בפ"ד (ה"א) דבדיעבד אם בירך
כשהוא עומד או כשהוא מהלך יצא ונראה מדבריו שם דברכה מעין שלש נמי צריך לאומרה מיושב
לכתחלה וכן כתב המרדכי (סי' קפד):
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפג סעיף ט
צריך לישב (לא) בשעה שמברך, בין אם
היה הולך (לב) בביתו כשאכל, או עומד או מיסב, כשמגיע לברך צריך לישב, כדי שיוכל לכוין
יותר; וגם לא יהא מיסב, שהוא דרך גאוה; אלא ישב באימה. הגה: נראה לי דלאו דוקא המברך,
אלא (לג) ה"ה כל המסובין לא ישבו בקלות ראש אלא באימה; מיהו אם לא עשה כן, (לד)
אפילו בירך מהלך, בדיעבד יצא (רמב"ם פ"ד).
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפג סעיף ט
(לא) בשעה שמברך – ומסתימת הפוסקים
משמע דגם ברכה רביעית אף שהיא מדרבנן צריך לישב כי היכי דלא לזלזולי בה:
(לב) בביתו – דבמהלך בדרך עיין לקמן
בסי"א:
(לג) ה"ה כל המסובין – דכיון
דכולן יוצאין בברכתו צריכין לישב ובאימה כמברך עצמו:
(לד) אפילו בירך מהלך וכו' – היינו
כשהוא מהלך בביתו במקום אכילתו אבל כשהלך למקום אחר ובירך יש דעות בזה עיין לקמן בסימן
קפ"ד ס"א בהג"ה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפג
יא כתב הרא"ש הא דאמרינן אכל כשהוא מהלך צריך לישב וכו'. גם זה בסוף
פרק שלשה שאכלו (סי' לו) וכן כתב הכל בו (סי' כה כב סוע"ג) בשם התוספות אבל כתב
שיש חולקים על זה ולפי דבריהם אם אכל והוא רוכב צריך להעמיד הבהמה עד שיברך שלש ברכות
שרוכב כמהלך דמי (קדושין לג:). ובספר אהל מועד (דרך ח נתיב ז) כתב בשם התוספות שהמהלך
בדרך עומד ומברך אם ירצה ואין צריך לישב ולענין הלכה נקטינן כדברי הרא"ש: כתוב
בארחות חיים (שם אות מה) [ירושלמי (פ"ז ה"ה)] אכל יושב יושב ומברך אכל מיסב
מתעטף ומברך. נראה מכאן שיכול לברך כשהוא מיסב:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפג
סעיף יא
אם היה מהלך בדרך ואוכל, א"צ
לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת (לו) עליו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפג סעיף יא
(לו) עליו – אם ישב מפני שיקשה בעיניו
איחור דרכו ולא יוכל לכוין יפה אלא מהלך ומברך כתב הח"א דכל זה דוקא כשאכילתו
היה דרך הליכה כמו שכתב המחבר שמהלך בדרך ואוכל אבל אם אכילתו היה בישיבה צריך לברך
ג"כ בישיבה:
בית יוסף אורח חיים סימן
קפג
יב גרסינן בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ה) שאסור לברך והוא עוסק במלאכתו:
שולחן ערוך אורח חיים
סימן קפג
סעיף יב
(לז) אסור לברך והוא עוסק במלאכתו.
משנה ברורה על שולחן ערוך
אורח חיים סימן קפג סעיף יב
(לז) אסור לברך – היינו כל הברכות
ועיין לקמן בסימן קצ"א במ"ב ששם מבואר היטב:
